טור ברקת/תסו
שולחן ערוך
[עריכה]- סימן תס"ו - אם הרוק ומימי הרגלים ודומיו מחמיצין - ובו ו' סעיפים
- לא ילעוס אדם חטים ויתן על גבי מכתו מפני שהן מחמיצות שהרוק מחמיץ.
- הנותן שעורים לבהמתו ומצא בהם ריש צריך לבערם.
- שק מלא קמח שנתלחלח מזיעת החמור - מותר. ויש אוסרים.
- נפלו מים על קמח או נתלחלח השק - יאחז בידו כל הקמח שבשק ואם אי אפשר לעשות כן ירקד הקמח והשאר מותר. ודוקא כל זמן שהיא מלוחלח אבל אם נתייבש הלחלוחית לא מהני ריקוד דמפריך ומתערב עם השאר ואסור לאוכלו בפסח אלא ירקדנו וישמרנו עד אחר הפסח. ואם נתייבש בפסח אסור להשהותו.
- הטל מחמיץ. וכן מי רגלים ומי הפה והחוטם והעין והאזן.
- קמח שנפל עליו דלף, אפילו כל היום, לא אתי לידי חימוץ. והוא שיהיה הדלף טורד בלי הפסק. ויאפנו מיד לכשיפסק. ואם הוא מסופק אם הדלף טורד אם לאו - אסור.
טור ברקת
[עריכה]אשר נתבאר למעלה כי החטה הוא הדמיון אל עסק התורה, שהחטה כ"ב אותיות. ולכן יאמר:
"לא ילעוס אדם חטים ויתן על גבי המכה" דהיינו כמו שאמר הכתוב "גרסה נפשי לתאבה" ואמרו חז"ל לא אמר טחנה כי הוא לימוד בלתי שלם. ולכן עצה טובה קמ"ל דאע"ג כי חז"ל אמרו "לגרוס איניש ובתר כן ליסבר" שנאמר גרסה נפשי ולא כתיב 'טחנה'. אמנם כך אמרו חז"ל "אשריו לאיש שבא ללמוד בטהרה בלי עון". אמנם אין ראוי לאדם ללמוד בתורה והוא עדיין ברשעו שהרי נאמר "ולרשע אמר ה' מה לך לספר חקי" ואיתא בזוהר כי הלומד בתורה ואחר כך יחטא כמה כיתות מלאכים משחיתים יורדים ומטמאים אותה תורה שלמד.
ולכן יאמר "לא ילעוס אדם חטים" של תורה, "ויניח על גבי המכה" של העון, כי נמצא בזה תרתי לריעותא. ראשונה כי אינו לומד תורה כראוי בלתי הבנה. ועוד זאת שהוא למד והוא עדיין רובץ על העון.
אמנם שים לבך שהרוק נהי כי בענין הלימוד שאין בו הבנה כבר למדונו חז"ל שיכול לעשות כן ממה שנאמר "גרסה נפשי" ולא כתיב "טחנה" -- אבל בענין העון כולי עלמא מודו שהרוק מחמיץ כי אותו הלימוד מטמאין אותו כאמור מפני כי הוא עומד ברשעו וחז"ל אמרו "אין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות. אמר ליה אביי דידי ודידך מאי? אמר ליה אינו דומה הבל שאין בו חטא להבל שיש בו חטא". הרי כי הרוק של האדם מחמיץ.
ואם כה נאמר כי החטים הוא מעשה הצדקה, דהיינו חטים כפי פשוטו, כי זה תיקון אל העון שנאמר "וחטיך בצדקה פרוק וכו'", והיינו כי האיש הלזה כאשר נודע אליו גדולת מעשיו הטוב ומה גם מעשה הצדקה כמו שאמרו חז"ל מה ראה שלמה שהפריש מעשה הצדקה לחוד לפי שהיא שקולה כנגד כל המצות, כי אפילו רשע מקביל פני שכינה שנאמר "וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר". ולכן יאמר נא "לא ילעוס אדם חטים וכו'" כלומר אע"ג כי חז"ל אמרו "אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות שנאמר כי בתחבולות תעשה לך מלחמה" -- אמנם זה יהיה בכל זמן דהיינו הקדמ' כדי שאחר כך יתגבר על יצרו ויעשה תשובה כנ"ל למעלה ממה שאמר הכתוב "ותשועה ברב יועץ" היא עצת התשובה. אבל בזמן הפסח כי האדם מצווה ועומד לעשות ביעור וביטול לכל עון שבידו, והוא עובד עליהם בבל יראה ובל ימצא - "לא ילעוס אדם חטים" - אל יחשוב לתת מעשה המצוה והצדקה שהם 'חטים' כאמור "על המכה" - היינו מכה פנימית בחלל הנפש שיאמר על ידי כן יהיה נקי מן העון. אינו כן.
"מפני שהרוק מחמיץ" - כלומר שהרי אפילו הדיבור שמוציא מפיו מחמיץ ונאחז ממנו הקליפה שנאמר "ולא יראה בך ערות דבר" ואיך ינקה מן העמשה על ידי המצות.
"הנותן שעורים לבהמתו וכו'" - היינו מה שאמר הכתוב "וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה" ואמרו חז"ל אלו בני אדם שהם ערומים ביראה ועושים עצמן כבהמה. ולכן יאמר כי אם באולי אדם השלם זה שעשה עצמו כבהמה האכיל את עצמו "שעורים" - הוא משחז"ל "העוסק במשנה מדה שנותנים עליה שכר", ו"לעולם הוי רץ למשנה" לפי כי כאשר הם אמרו שהתלמוד עיקר אז הניחו המשנה, לכן חזרו ואמרו "ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד". אמנם אדם זה לא הבין דרך ה' משחז"ל הרי שנכשל אדם בעבירה שחייב עליה מיתה מה יעשה ויחיה. אם למוד לקרוא פרק אחד יקרא שנים. לכן חשב כי למוד המשנה עיקר ולא הלך אחר החטה שהוא התלמוד שיוצא ממנו הלכה ברורה ויוצא הדין לאורה אלא היה לומר במשנה בלבד אוכל לשובע נפשו ובא הדמיון לשעורים כמו שאמר הכתוב "שש השעורים האלה נתן לי" - היינו שית סדרי משנה כדאיתא בתיקונים, ואמרו חז"ל "אין הגליות מתקבצות אלא בזכות המשניות שנאמר גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם".
אמנם נמצא שנותן שעורים אלו גם כן לפני בהמתו - הם זרע בהמה הנאמר בישראל ומזכה אותם. אמנם יזהר "אם מצא בהם ריר צריך לבערם" - היינו מה ששנינו "היה שונה והפסיק ממשנתו ואמר מה נאה אילן זה הרי זה מתחייב בנפשו" ועל זה אמרו חז"ל "הפוסק דברי תורה על דברים בטלים מאכילים אותו שרשי רתמים שנאמר הקוטפים מלוח עלי שיח ושורש רתמים לחמם". ולכן זה מכונה אל 'ריר' לפי שהם דברים בלתי צריכים. ולכן צריך לבער אותם כי עון גדול הם בידו ויצא שכרו בהפסדו כמו שאמרו חז"ל.
"שק מלא קמח שנתלחלח מזיעת חומת החמור וכו'" - הדמיון זה בא גם כן ללמד לאדם דעת שיהיה מדקדק במעשיו, דאע"ג שהוא למד בתורה ככל האיפשר - צריך לדקדק יותר עצמו מפני שנאמר "וסביביו נסערה מאד". ולכן יאמר "שק שהוא מלא קמח" על דרך מה שאמר ההוא ספדנא במועד קטן "כי צנא דמלי ספרי" - כך בדומה לזה אדם שהוא שק מלא תורה.
אמנם "נתלחלח מזיעת החומה" כי הנה הצדיקים נקראים 'חומה' שנאמר "חומה היו עלינו סביב" כמשחז"ל. אמנם אמרו חז"ל "כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו" כדתנא ליה ההוא סבא לאביי. ואמרו חז"ל בפסוק "ואת הצפוני - זה יצר הרע שצפון בלבו של אדם, ארחיק מעליכם כי הפליא לעשות - מניח אומות העולם ואינו מתגרה אלא בישראל ובתלמידי חכמים יותר מן הכל". ולכן אשר השלם אשר הזיע יצרו עליו מסיבת החומה של הצדקות שהיה בו באיזו מחשבה רעה כמ"ש באותם שהלכו למלחמת מדין כשאמר להם משה רבינו ע"ה "קרבן זה למה? אמרו לו איפשר שלא הזיע יצר הרע".
ולכן "יש אומרים מותר" לפי כי דבר זה אינו מחמיץ. כך אמרו חז"ל "מחשבה רעה אינה מצטרפת למעשה". "ויש אוסרים" - על דרך מה שאמרו חז"ל "אדם חשוב שאני". וכמו שאמרו חז"ל "הרהורי עבירה קשין מעבירה". ולפי כי בכל הדברים יגעים הנתקנים בפסח צריכים שימור ביותר. לכן בלי ספק כי הלכה כיש אומרים כי צריך האדם החשוב להזהר מן המחשבות רעות אע"ג שאמרו חז"ל "ג' דברים אין אדם ניצול מהם בכל יום וכו'". יזהר לפי שעשה רושם בנפש האדם ביותר כדאיתא פרשת ויצא מן הזוהר, עיין שם.
"נפלו מים על הקמח או נתלחלחל וכו'" - הנה נתבאר למעלה כי שני מיני מים הם. האחד מסטרא דקדושה שנאמר בהם "אותי עזבו מקור מים חיים". ויש מים הרעים שנאמר "ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם". ולכן יאמר כי כאשר "נפלו מים על הקמח" - כי הנה הדמיון בא על עסק התורה כנ"ל. ולפי כי אין אותה התורה שלמד בה נקיה מן העון לכן נקרא 'קמח' כנ"ל, כי כינוי 'קמח' הוא יורה כי יש בתוכו מורסן או סובין. וזה מורה על לימוד האדם שלא נטהר מעונו ולא עשה תשובה אלא מתהלך באשמיו ולמד בתורה או עקב נמצא בו שמץ דבר דהיינו שנתלחלח השק - הוא הגוף של זה העוסק בתורה "נתלחלח" - ר"ל הזיע מסיבת עון או הרהור רע.
לכן יעשה תקנה לדבר באופן זה כי יאחז בידו כל המקום המלוחלח - היינו משחז"ל "רואה אם ייסורין באים עליו יפשפש במעשיו" לעשות תקנה כנגד האבר שחטא בו וכנזכר לעיל ממ"ש בזוהר, כי כן צריך להיות התיקון במקום שחטא, דאי לאו כן אין לו תקנה לעולם. ולכן יאחז צדיק דרכו בידו באותו האבר כמו שאמרו חז"ל "היכי דמי בעל תשובה? באותו פ' באותו מקום וכו'". ואחר "יאחז בידו" - ר"ל שיעשה כך עודינו בכחו עד אשר לא יבאו וכו' - כך יאחז כל המקום המלוחלח מצד השק על דרך שיריק כל הקמח שבשק ותשאר אותה התורה שילמוד טהורה ונקייה מן החימוץ של העון.
"ואם אי אפשר לו לעשות כן" - ר"ל כי לא יכול לעשות תשובה גמורה באופן לטהר המחשבה, "ירקד הקמח והשאר מותר" - ר"ל כך יעשה לתקן ענין הלימוד שלו מכאן ולהבא שאם היה בידו איזה עון מקודם יעשה ממנו תשובה והשאר הוא איסור נוסף אשר נפל עליו מן המים הרעים מאיזה עון או מהרהור רע מחדש, מאחר שהיה בדרך מקרה בלתי טהור - מותר. אינו פוסל הלימוד שילמוד ואין זה מעכב תשובתו.
ו"דווקא כשהוא מלוחלח" דהיינו כי באותו זמן יש לו תקנה על דרך משחז"ל "אם ראית תלמיד חכם שחטא ביום אל תהרהר אחריו בלילה כי ודאי עשה תשובה". אבל "אם נתייבש הלחלוחית" של העבירה, שנשתרש בחטא פעם בפעם - אינו מועיל באופן זה "דלא מהני ריקוד דמפריך ומתערב עם השאר" - כלומר אותם דברים הרעים הדקים שעשה עון עקיביו שהוא דש בהם הם מתערבים עם העונות הקודמים הגדולים וסותמים פתח התשובה בפניו, לפי כי כך היא המדה כמ"ש הרמב"ם ז"ל. ולכן "אם נתייבש בפסח אסור להשהותו" לפי כי הנה נמצא לו בזה איסור נוסף אע"ג כי בכל שעה צריך האדם לפשפש במעשיו ולעשות מהם תשובה -- מכל מקום יותר חיוב נמצא על האדם לשוב בזמן הפסח כנ"ל, ולא יעבור בבל יראה ובל ימצא.
"הטל ומי רגלים וכו'" - היינו מה שאמרו חז"ל "עמך ישראל אין מקבלים לא רוב טובה ולא רוב רעה" לפי כי על ידי רוב הטובה אז משתרר גם השתרר היצר, וארי נוהם מתוך קופה של בשר. ובהפך מזה גם כן כמו שאמר הכתוב "פן אורש וגנבתי ותפשתי אם אלהי". ולכן בא הדמיון אל האדם בשני הבחינות הנזכר. כי הטל הוא רוב הטובה שנאמר "אהיה כטל לישראל וכו' כטל חרמון שיורד וכו' כי שם צוה ה' את הברכה". הנה הוא מחמיץ ונמשך האדם לחטא על ידי רוב הטובה כאמור.
וההפך מזה שהוא לענין הרעה הפך ממה שאמר הכתוב "היקום אשר ברגליהם". ומה גם אם נמצא בו עון עקיבי שהיה דש בעקב. וכן "מי הפה" - ענין של רכילות ושבועת שוא ונבלות הפה, ואפילו דברים בטלים "מחמיצין" שכן כתיב "אל תרבו תדברו גבוה גבוה" לפי כי נעתק ממנו דבר יותר חמור "יצא עתק מפיכם". וכן נמי "מי העין" לפי כי העין רואה והלב חומד. ונאמר "עין נואף שמרה נשף". כך אמרו חז"ל בפסוק "טוב מראה עינים" כי הראיה באשה יותר מן המעשה.
גם "החוטם" הוא מה שאמרו חז"ל "לא תנאף - לא תהנה אף מריח של בשמים של איסור". ומה גם "האזן" שנאמר "לא תשא שמע שוא", ושמיעת קול באשה ערוה ושמיעת דברי נבלות ודברים בטלים כמו שאמרו חז"ל דברים רבים כהמה כמה וכמה מן העונות נמצא באיברים מרבה להכיל וכולם מחמיצין. ולכן צריך לבער כל מדות רעות אלו כנזכר.
"קמח שנפל עליו דלף וכו'" - הנה נתבאר כי "הקמח" הרמז אל הלימוד אשר נמצא עמו עון לפי כי לא נעשה סולת נקייה כנ"ל. ואמנם לימוד זה "שנפל עליו דלף" - היינו הפיתוי שמפתה היצר לאדם להחטיא אותו כמה דאת אמר "דלף טורד ביום סגריר וכו'". וכבר אמרו חז"ל כי אשה רעה זו הדמיון הוא על היצר. ולכן יאמר נא דאע"ג כי היצר הוא דלף טורד כל היום, וחשב האדם מחשבות פסולות - לא אתי לידי חימוץ לעבור עבירה מאחר שהוא מתעסק בלימוד התורה מפני כי התורה בעידנא דעסיק בה מגינה ומצלה.
"והוא שיהיה הדלף טורד בלא הפסק" - כלומר ולא עשה מעשה. אמנם "יאפנו מיד כשיפסק" כי יעשה רושם הלימוד באדם, ולכן מיד כאשר ילך ממנו זה ההרהור יתקן מעשיו על ידי התשובה והחרטה כי יחם לבבו, כי זה הוא כינוי לאפיית הקמח כי יתקן את אשר עותו ועל ידי כך נמצא כי אותו הקמח של הלימוד שהוא למד יהיה מתוקן מכאן ואילך. כי אם אינו אופה אותו תיכף הנה כאשר פוסק הלימוד מתגבר עליו היצר ויחמיץ אותו בלי ספק. ולכן צריך להיות זהיר כי תכף יאפה אותו כאמור.
"ואם אינו יודע" - ר"ל אם מסופק הוא בזה אם הדלף טורד אם לא, "אסור" - כי הנה חז"ל אמרו "ג' דברים אין אדם ניצול מהם בכל יום: אבק לשון הרע והרהורי עבירה וכו'". והנה הדלף טורד הנזכר משמע כי בו ביום מהרהר כמה פעמים. אבל אם הוא ספק אצלו אם הדלק טורד או לאו, דהיינו שהוא בספק אם באה לו אותה מחשבת פיגול כמה פעמים, אם היה המחשבה רק בפעם אחת בלבד היה לו כך -- מכל מקום אסור אותו הלימוד עד כי יתקן מעשיו כי אין חילוק בין רב למעט בענין מחשבה רעה. לכן יטהר מחשבותיו ונרצה לו.