טור ברקת/תמח
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תמ"ח - חמץ שעבר עליו הפסח
- חמץ של עכו"ם שעבר עליו הפסח מותר אפילו באכילה.
- אם עכו"ם מביא דורון לישראל חמץ ביום אחרון של פסח - לא יקבלו הישראל וגם לא יהא ניכר מתוך מעשיו שחפץ בו. וטוב שיאמר שאינו רוצה שיקנה לו רשותו.
- חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח - אסור בהנאה אפילו הניחו שוגג או אנוס. ואם מכרו או נתנו לעכו"ם שמחוץ לבית קודם הפסח, אף על פי שהישראל מכירו לעכו"ם ויודע בו שלא יגע בו כלל אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתננו לו, מותר. ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה בלי שום תנאי או שימכרנו לו מכירה גמורה בדבר מועט. אבל מתנה על מנת להחזיר לא מהני.
- רשאי ישראל לומר לעכו"ם בשעה חמשית או קודם עד שאתה לוקח חמץ במנהקח במאתים שמא אצטרך ואקחנו ממך אחר הפסח. אבל לא ימכור לו ולא יתן על תנאי. ואם עשה כן הרי זה עובר בבל יראה ובל ימצא.
- חמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח אסור אף על פי שבטל.
- אסור להאכיל חמצו בפסח אפילו לבהמת אחרים או של הפקר.
- אסור ליתן בהמתו לעכו"ם להאכילה בימי הפסח אם הוא יודע שמאכיל אותה פסולת שעורים שהוא חמץ.
טור ברקת[עריכה]
כבר נתבאר למעלה כי הדוגמא אל החמץ הוא סוד של הקליפה חלק אחד ממנה. וכבר נתבאר למעלה כי כל אלו הדברים אשר תיקנו חז"ל מענין הביעור וגם הביטול - הכל הוא כדי להכניע הקליפה ולעשות הכנה כי לכן יהיה בליל הפסח ייחוד לסטרא דקדושה, ולכן ימצא כי אותו החמץ שהוא החלק של סטרא אחרא מאחר כי כבר נכנע להוציא אותו לחוץ ממקום הקדושה -- לכן מותר. ולכן אחר שנעשה התיקון של סטרא דקדושה בפסח - ודאי הוא כי יחזור למקומו כמשפט הראשון, כי הנה נתבאר כי אין התכלית לבטל סטרא אחרא לגמרי, כי זה לא יתכן עד לעתיד שנאמר "בלע המות לנצח" ונאמר "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ". אמנם בזמן זה הכוונה הוא להכניע הקליפה בלבד. ולצורך סטרא דקדושה כאמור.
ולכן לאחר הפסח כל אחד יחזור למקומו. ולכן גם כן הדין זה מתחיי' כי "חמץ של עכו"ם שעבר עליו הפסח" וכבר נכנע "מותר באכילה". והנה זהו הנרצה בענין הנוגע לעולמות הנ"ל כי יש בענין הביעור והביטול של החמץ צד אחד לענין הכנעת הקליפה אשר בעולמות שעליה נאמר "ולא יראה לך חמץ בכל גבולך". אמנם לענין הצד השני כי צריך גם לדחות הקליפה מן המקומות של הפרטים, שעל זה נאמר "שאור לא ימצא בבתיכם" - ולכן יהיה בזה הדוגמא אזהרה לאדם כי על ידי אלה המצות אשר צוה ה' לעשות יהיה מחליף מעשה הרע במעשה הטוב כנ"ל שנאמר "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה". ולכן אותם המעשים הרעים אשר עשה האיש הישראלי שהם נכנסים בבית שלו למעלה - הרי נדחו למטה על דרך מה שאמר הכתוב "וברותי מכם המורדים והפושעים בי וכו'". ולכן הרי נדחים אותם המעשים רעים לסטרא אחרא שנאמר "ותשליך במצולות ים כל חטאתם".
והנה העונות של האדם כך היא המדה הנעשה בהם בעבור כי זה האדם לא עשה תשובה אלא קיים מה שאמרו חז"ל "אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצוה" כנ"ל. ולכן על ידי כך המזיקין הנבראים מאותם העונות עליהם נאמר "ונשא השעיר עליו את כל עונות תם" כנ"ל, והיינו משחז"ל "עצומו של יום הכפורים מכפר אעפ"י שלא עשה תשובה" והם הקלו'. וביאר הרמב"ם ז"ל כי שבועות שוא היא בכלל החמורות.
ונלע"ד כי זהו מה שהודיע הכתוב "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא" כי מלת "תשא" ידרשוה בזוהר פרשת יתרו מלשון 'נשיאות', ר"ל לא יהיה גורם זה על ידי שנשבע לשקר כי יתעלה ויתנשא אותו החרש הכבוש על התהום שחקוק עליו השם ויחריב העולם. וכן אני אומר בזה כי הודיע הכתוב דאע"ג שהבטיח ואמר "ונשא השעיר עליו את כל עונות תם" אע"ג כי לא עשה תשובה עיצומו של יום מכפר -- עם כל זה לא תשא - הזהר מלהשבע לשקר לפי שהיא מן החמורות ולא תשא - אין אתה יכול להעלות אותה ולטעון אותה על השעיר האמור, "כי לא ינקה ה'" אע"ג שנאמר "כי ביום הזה יכפר עליכם", מפני כי זו היא מן החמורות.
נמצא כי כאשר יעשה האדם תשובה חוזרים תות(?) העונות ונמתקים ונכנסים אל הקדושה. ולכן הדין הוא כי החמץ של נכרי גם כן שעבר עליו הפסח מותר אפילו באכילה, כי הנה זה החמץ של עכו"ם בלי ספק שיקנה אותו האיש הישראלי בכסף מלא. וכן נמי הוא כך הדוגמא בזה כי קנה אותם העונות הישראלי על ידי התשובה כמו שאמרו חז"ל בפסוק "מעצי הלבנון" - על ידי התשובה המלובנת במעשה.
ועוד ירצה הנ"ל על ענין הנשמה עצמה של איש הישראלי שעליה נאמר "אם רעה בעיני אדוניה" מפני המעשים הרעים שלה, הנה באו לה השני זמנים של הבדיקה כנגד מה שאמר הכתוב "וזכור את בוראך בימי בחורותך" כנ"ל. ולכן אז אם עשה תשובה - "והפדה", לכן "לעם נכרי לא ימשול למכרה" כדאיתא בזוהר פרשת משפטים. והנה ההפך מובן מזה כי אם לא יפדה אותה האדם על ידי התשובה - נותן הקב"ה נשמתו לעם נכרי.
ולכן יאמר נא הדין "חמץ של מכרי וכו'" - כלומר אל יחשוב האדם כי אם באולי לא עשה תשובה בימים האלה הנזכרים אבדה תקותו חלילה, אלא אף על גב שחזר בו אחר כך ועשה תשובה מתקבל פני הקב"ה, ופדה נפשו מעבור בשחת. ולכן הדוגמא לזה הוא חמץ של נכרי - הוא רמז לאותה הנשמה של איש הישראלי אשר בעונו נטמעה ביד הגוי הנכרי הנזכר. "אע"ג שעבר עליו הפסח" דהיינו שעבר השני זמנים של השני בדיקות והביעור כנ"ל - עדיין יש מקוה לישראל והוא "מותר" דהיינו כי כאשר חוזר ונכלל אותו העון עם האיש הישראלי אחרי טהרתו - נמצא כי על ידי זאת ההנאה הנמצא לאיש הישראלי כי לזכות יחשוב לו, וגם ימצא הנאה לסטרא דקדושה בכמה פנים.
ראשונה - מפני כי כל המעשים אשר יעשה האיש ישראלי למטה בעולם הזה הוא מעורר ייחוד העליון למעלה על פי מדותיו כנ"ל ממ"ש בזוהר "באתערותא דלתתא הכי אתער לעילא", אם כן נמצא שמותר בהנאה. ועוד נמי מותר באכילה כי כמו שהאדם הגשמי יש מענין המצות שאוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא -- גם זה ימצא למעלה על דרך הקרבן שנקרא 'אכילה' שנאמר "אכלתי יערי עם דבשי" בסוד "הלחם אשר הוא אוכל". והוא סוד מה שאמר בזוהר ובתיקונים כי אותיות מצוה הם אותיות הויה כאשר מתחלת אותיות מץ הם יה. והתכלית הוא מפני כי מעשה המצוה הוא נעשה בסוד אור חוזר ופנה למעלה, ולכן הוא גורם לעשות שני אותיות מץ דמצוה מתהפכים לשם יה', והם מצטרפים בשני אותיות ו"ה ונעשה הויה. והכל הוא בסוד ו"ה עצמן אלא שהחיבור של אותיות ו"ה הוא בסוד דודים דמתפרשאן, וחיבור אותיות י"ה הוא עצמי תמידי כדאיתא בזוהר בפרשה "אכלו רעים - לעילא, שתו ושכרו דודים - לתתא".
הרי למדנו כי כינוי 'אכילה' הוא באותיות הויה עצמה באותיות יה שבו. והבן. ולכן נקטינן כי זה החמץ של עכו"ם הנמצא מותר אפילו באכילה כאמור.
"אם עכו"ם מביא דורון לישראל וכו'" - איתא בזוהר פרשת בהעלותך דף קנ"ה (ח"ג קנה, א) וזה לשונו:
"פקודא למעבד פסח שני על אינון דלא יכילו וכו' אי דמא דפסח רזא דמהימנותא דישראל עאלין בה שלטא בניסן וכדין איהו זמנא לחדווא איך יכילו אלין דאסתאבו אז דלא יכלו למעבד בירחא תניינא דהא אעבר זמנא, אלא כיון דכנסת ישראל מתעטרא בעטרהא בניסן לא אתעדיאת כתרהא ועטרהא מינה תלתין יומין, וכל אינון תלתין יומין מן יומא דנפקו ישראל מפסח יתבא מטרוניתא בעטרהא וכחל חילה' בחדוו'. מאן דבעי למחמי למטרוניתא יכול למחמי כרוזא כדין כל מן דלא יכיל למחמי מטרוניתא ייתי ויחמי עד לא ינטלון תרעי אימתי כרוזא כריז? בי"ד לירחא תניינא, דהא מתמן עד שבעה יומין תרעין פתיחן, מכאן ולהלאה ינעלון תרעי", עכ"ל לענייננו.
והנה מבואר מזה המאמר כי סטרא דקדושה עושה הטבה גדולה לסטרא אחרא ומתנה טובה להעביר הכרוז שאמר "כל מאן דלא יכיל למחמי מטרוניתא" דהיינו סטרא אחרא, "ייתי ויחמי" - אע"ג דכתיב בהו "עינים להם ולא יראו", מפני כי כך הוא המדה של הקב"ה להטיב עם ברואיו בסוד "ואתה מחיה את כולם". אמנם סטרא אחרא על עצמו אינו מזריח - כל שכן על אחרים כמו שאמרו חז"ל בפסוק "וכי יאמרו אליכם דרשו אל האובות וכו' אשר אין לו שחר". ולכן ימצא כי אדרבא הוא גורם להשרות טומאה על הישראלי שלכן אסרו חז"ל לקבל צדקה מן העכו"ם, ואמרו חז"ל צדקה של עכו"ם חטאת הוא להם לפי שהם עושים לחרף אותנו, כי חרפה היא לנו הטוב הנמצא מהם.
ולכן עכו"ם שהביא דורון לישראל חמץ ביום טוב האחרון של פסח לא יקבלנו ממנו הישראלי, וזה מן הטעם האמור, כי נמצא שהוא מכניס על ידי כך אותו החלק ממנו לסטרא דקדושה והוא מטמא את מקדש ה'. גם אם הוא דורון והנה נמצא לישראל הנאה ממנו - אסור. וגם לא יהיה ניכר מתוך מעשיו שחפץ בו בדורון כי מאחר שידענו כי מחשבת הלב הוא עשוה פועל גדול ובזה ימצא כי גם העכו"ם יש נחת רוח מטובת הנאה זו, והרי המְקַדש אשָה בדבר שהוא שלה מקודשת באותה טובת הנאה - גם בהנאה זו שמקבל עכו"ם הוא נמצא משפיע בסטרא אחרא , ולכן טוב שיאמר שאינו רוצה שיקנה לו רשותו כי בזה ימצא שהוא זוכה מן ההפקר.
"חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח וכו'" - הנה נתבאר כי זמנים רבים תיקנו חז"ל לענין הבדיקה כמו ששנינו "לא בדק ליל י"ד יבדוק ביום י"ד, לא בדק בי"ד יבדוק בתוך המועד, לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד". כל בדיקות הללו כבר נתבאר למעלה שהם זמנים רבים שיש לאדם לבדוק במעשיו כדי שיוצא כל החמץ שהם העונות לחוץ ויטהר על ידי התשובה.
אמנם הבדיקה האחרונה שהוא לאחר המועד אין בדיקה זו מועילה כדי להוציא הקליפה לחוץ מן העולמות כי מאי דהוה הוה. ואין ביעור זה מועיל רק לעצמו להוציא כל הטומאה שלו מן הבית העליון שלו על ידי התשובה. ולכן קנסו אותו חז"ל להיות אסור בהנאה אותו החמץ, כלומר דאע"ג שיעשה האדם תשובה באותם ימי הרעה שבאו עליו ליום המיתה - גם שיעשה תשובה גמורה - לא יהיה זה בערך הימים הראשונים. דאלו מעיקרא כאשר עשה תשובה בליל י"ד וביום י"ד -- שנאמר "וזכור את בוראך בימי בחורותך" שהם שני זמנים הנזכר -- אז החמץ שלו מותר אפילו באכילה מפני כי זדונות נחשבות לו כזכיות, ולכן אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. אמנם הבדיקה שבתוך המועד עדיין מועיל לו על ידי השריפה שהרי קיים המצוה גם על ידי הברכה - הוא נרצה לו העון ונסלח לגמרי.
אמנם הבדיקה שלאחר המועד שהוא בסוף ימיו כאשר בא קצו ובית מועד לכל חי -- אז אע"ג כי מן הראוי היה מותר שנאמר "תשב אנוש עד דכה - עד דכדוכה של נפש" כמו שאמרו חז"ל -- עם כל זה מאחר שעבר על בל יראה ובל ימצא, כי לא עשה תשובה בכל זמנים הללו - לכן קנסוהו רבנן אפילו בהנאה לומר כי עונות שלו אע"ג שעשה תשובה הם אסורים בהנאה, ר"ל כי אפילו הנאה לא יהיה לו להחליף אותם במעשה הטוב שהנה הקב"ה אינו מוציא העונות בעד הזכיות כמו שאמרו חז"ל בפסוק "כי אתה משלם לאיש כמעשהו".
ולכן הדין הוא כי "חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה אפילו שוגג או אנוס" - מפני כי התשובה אין צריך בה מעשה כי אפילו בהרהור כי מאחר שהעיד עליו יודע תעלומות כי לא יעשה אותם עוד (כמ"ש הרמב"ם ז"ל) שלכן החמץ בביטול בעלמא סגי שנאמר "תשביתו שאר מבתיכם" - מבטלו בלבו ודיו כנ"ל.
"ואם נתנו או מכרו לגוי אשר מחוץ לבית וכו'" - הנה למעלה כי עיקר הבדיקה היא כדי לעשות ביעור אח"כ, דהיינו לדחות ולהוציא החמץ לחוץ, הוא הקליפה, ולהוריד אותה למטה. ולכן מאחר שעשה האיש הישראלי משפט כתוב הבדיקה בזמנה והביעור - יוצא הקליפה אחר כך ונכנס במקומה הקדושה כנ"ל, כי מלאכי השרת שהם נאמר בהם "עושה מלאכיו רוחות" אלו שהם רוח הם דוחים סטרא אחרא שהוא רוח הטומאה לחוץ לאתייחדא במלכיהון. וכאשר יוצאת לחוץ הם יורשים מקומה.
וכן נמצא גם כן באדם במעשיו ומוציא אותם הקליפות אשר נבראו על ידי העונות מוציא אותם חוץ ממקומו' ובתי הקדושה ויורדים סטרא אחרא בנוקבא דתהומא רבה שנאמר "ותשליך במצולות ים כל חטאתם" אשר על כן הדין מחייב אם הישראלי מכר החמץ (הוא העון והקליפה שלו) לעכו"ם (הוא סטרא אחרא בענין מכירה), דהיינו שהחליף מעשה הרע במעשה הטוב כנ"ל. או שנתן לו החמץ (הוא העון) במתנה, דהיינו על ידי התשובה שנאמר "ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזרה", היינו ארצה שעיר - נוקבא דתהומא רבה. וזה עשה "קודם הפסח", שמכרו או נתנו לעכו"ם שמחוץ לבית, הוא סטרא אחרא, לאחר שהוצי' אותה לחוץ מן הבית שלו וקיים מה שאמר הכתוב "שאר לא ימצא בבתיכם". אז - אעפ"י שיודע הישראלי אותו ומכיר בו בעכו"ם ויודע בו שלא יגע בו כלל אלא ישמרנו עד לאחר הפסח ויחזור ויתננו לו - מותר זה החמץ, מפני כי כן הוא למעלה. כי הנה אין מתבטל סטרא אחרא לגמרי עד לעתיד. אך עתה כל התיקון שאנו עושים מועיל לענין ההכנעה בלבד, ואחר הפסח יחזור למקומו.
וכן הוא על חטאת האדם. שאם חזר וחטא יחזור כמתחילה - מכל מקום צריך שיתננו איש הישראלי לעכו"ם במתנה גמורה בלי שום תנאי וזה יהיה לו על ידי תשובה גמורה מוחלטת בכל לבו שהוא ענין מכירה, שהרי שנינו "האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה". אבל מכירה בדבר מועט שרי, ר"ל אע"ג שלא הספיק לעשות תשובה גמורה גם כן מותר.
וכאשר נפרש הדין על דרך הראשון כי יש הפרש בין מתנה למכירה, כי המתנה יהיה ענין התשובה אמנם המכירה הוא להחליף מעשה הרע במעשה הטוב, הכי קאמר: כאשר נתן האיש הישראלי לעכו"ם החמץ שלו, הוא העון, נתנו לקליפה שכבר הוציא אותו חוץ לבית כאמור קודם הפסח. אעפ"י שמכירו לסט"א ויודע בו שלא יגע בו כלל אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתננו לו על דרך הנ"ל - מותר. ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה על ידי תשובה מוחלטת בלי שום תנאי. או שימכרנו לו מכירה גמורה דהיינו להחליף מעשה הרע במעשה הטוב אפילו בדבר מועט.
אבל אם נתן לו החמץ זה של העונות במתנה שהיא התשובה על מנת להחזיר לא מהני - דאע"ג כי מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, היינו לענין מעשה המצוה כאשר יתבאר במקומו אם יעזור הקב"ה. אבל בענין החמץ של הקליפה לא מהני שכן שנינו "האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה".
"רשאי ישראל לומר לעכו"ם בשעה חמישית וכו'" - כי הנה נתבאר למעלה כי שתי שעות הקודמים - שעה רביעית ושעה חמישית - אשר שנינו "אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש" - הוא מורה על חטאת האדם במדרגות של התשובה אשר יעשה בימי בחורותיו. וכן הוא מורה על זמן של הגאולה כדאיתא בזוהר ובתיקונים. ומפני כי כן עיקר הגאולה הוא על ידי התשובה שנאמר "היום אם בקולו תשמעו" - ולכן העושה תשובה בזמן הבחרות ימצא לו תוספת טובה בכל אחד מן השני דרכים הנ"ל; בין אם החליף מעשה הרע על ידי מעשה הטוב, בין אם עשה התשובה על ידי תחבול שנתגבר על יצרו.
ולכן הדין כך הוא כי יש רשות לאיש הישראלי לומר לעכו"ם בשעה חמשית או קודם "עד שאתה לוקח במנה קח במאתים", דמאחר כי אותו מעשה הרע כבר נתעורר עליו לבער אותו באיזה אופן שיהיה הוא טוען כנגד היצר ואומר לו כך ע"ד מ"ש בזוהר פרשת לך לך דף פ' (ח"א פ, א) וזה לשונו: "ויאמר אברהם אל לוט - נשמתא אהדרא לגבי יצר הרע ואמר ליה. אל נא תהי מריבה ביני וביניך וכו' הלא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי - סגיאין חייבא אינון בעלמא זיל ושוט(?) אבתרייהו ואתפרש מעמי. אם השמאל ואימינה וגו' - ואוכח ליה ואעיק ליה בכמה קרבין דעביד עמיה בכל יומא עד דכתיב ויתפרדו וכו'".
ולכן יכול לומר הישראלי לעכו"ם - הוא היצר - "עד שאתה לוקח במנה" דהיינו שאתה מתגרה עמי עד שאחטא ויהיה חטא אחד ויהיה בשוגג כי באופן אחר לא אשמע לך, ולכן "קח לך במאתים" הנה כמה רשעים נמצאים בעולם כי בודאי אתה יכול להחטיא אותם פעמים רבות. וכן נמי ימצא כאשר האדם מחליף מעשה הרע ואם מעט הוא אומר ליצר כך כדי שלא יקטרג אותו וימנע אותו מלרדוף אחר המצוה יאמר לו "קח במאתים" שהם עונות רבי(?) שמא אצטרך אחר כך ואקחנו ממך כי נכסוף נכספת לאותו העון ונמצא שאחזור לקחת אותו ממך אחר הפסח שהוא אחר הביעור.
ואם נאמר על דרך הנ"ל בענין מה שאמרו חז"ל "גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה", ולכן יש לומר הישראלי לגוי עכו"ם (הוא היצר) "עד שאתה לוקח במנה" מן החמץ, הוא העון, "קח במאתים" דהיינו בכפלים מאותם שהם עבירה לשמה, ואל תקטרג אותי ואעשה אותם שמא אצטרך ואקרנו ממך מפני כי סוף סוף עבירה גוררת עבירה, מכל מקום מותר לו כך כי הוא סיבה להתגבר על יצרו.
אבל לא ימכור לו ולא יתן לו בכל הדרכים הנ"ל על תנאי לפי שעובר על בל יראה ובל ימצא כנ"ל כי הנה כל אלה הדברים אשר הם מותרים התכלית הוא להמציא טענות ליצרו ס"א לדחות אותו מעליו כמו שאמרו חז"ל "שרי ליה לצורבא מרבנן לומר לעכו"ם עבדא דנורא אנא. מאי טעמא? אריא הוא דרביע עלויה ומבריח אותו ממנו", ולכן כך יאמר כדי להוציא הקליפה מן הבתים והחצרות העליונים. אמנם אם יעשה על תנאי כך אין בו עוד כח לדחות אותם על ידי המצות והם נשארים שם ועבר על מה שאמר הכתוב "לא יראה לך שאור בכל גבולך" ונאמר "שאר לא ימצא בבתיכם" כנ"ל.
"חמץ שנמצא בבית ישראל וכו'" - כבר נאמר כי מכמה סיבות צריך האיש הישראלי לבדוק אחר החמץ ולבער אותו מן הבתים ומן החצרות והמקומות שלו כדי שלא ימצא דבר המעכב הייחוד של הקדושה הנעשה למעלה. ולכן אינו מספיק בביטול בעלמא בלבד. ולכן נמי אם נמצא חמץ בביתו של ישראל אחר הפסח אסור אעפ"י שעשה ביטול מפני כי העיקר הוא הבדיקה והביעור כדבר האמור.
"אסור להאכיל חמצו בפסח אפילו לבהמת אחרים או של הפקר" דאע"ג כי אין לאדם הזה הנאה, שהרי היא של הפקר, עם כל זה מאחר כי התכלית הוא להכניע הקליפה וכבר החמץ עצמו הוא נתבטל שהוא מורה על שני דברים טובים הבאים כאחד. ראשונה הוא הרמז לאדם כי נרצה עונות כנ"ל, ומה גם כי נכנע שורש סטרא אחרא. וכאשר מאכיל אותו לבהמה בפסח חוזר ומתעורר השורש שלו למעלה ונכנס במקומות העליונים כאמור. זאת ועוד רעה אחרת שגורם לחמץ זה שיהיה בסוד אוכל לבהמה העליונה שנאמר "מצמיח חציר לבהמה" כדאיתא פרשת פנחס. והעיקר הוא לשרוף אותו כפי הדין.
"אסור ליתן בהמתו לגוי להאכילה בימי הפסח וכו'" והיינו מפני הטעם הנזכר כי מפני שהבהמה של ישראל נצטוה עליה בשבת שנאמר "למען ינוח שורך וחמורך וכל בהמתך" כנראה דאע"ג שהוא מין טמא לפי שהיא בהמת ישראל קנתה לה קדושה. בא וראה חמורו של ר' פנחס בן יאיר ע"ה ושל ר' יוסף בן קסמא ע"ה. ולכן מפני כך גם זה אין ראוי שהבהמה של ישראל יתננה לעכו"ם בפסח מאחר שקנתה לה קצת קדושה איך יתננה לעכו"ם שמאכיל אותה חמץ, והרי חמורו של ר' פנחס לא רצה לאכול טבל ולא דמאי מ"מ(?) אם הענין ספק אם יאכילנה החמץ אם לאו אין שם איסור מאחר כי דרך הבהמה לאכול שעורים אין זה חמץ אחזוקי איסורא לא מחזקינן.
והנה אע"ג כי היא ברשות עכו"ם - בקדושתה עומדת שם. אבל אם הוא יודע שעכו"ם מאכיל הבהמה שלו פסולת שעורים שהוא חמץ - אסור מפני כי הנה האיש הישראלי נמצא לו הנאה קצת, והחמץ בתוך הפסח אפילו של גוי אסור בהנאה כי הוא מורה על שהקליפה חוזר להתעלות למעלה כנ"ל.