טור ברקת/הקדמת המחבר

הקדמת המחבר

י'תבארו ה'הקדמות ו'סתרי ה'תורה בדרו' הזה, וכל משכיל יבין כי להשיב על כמה ספיקות הנמצאים בספרי החכמים הראשונים אשר העירו הספיקות ואין כדאי להשיג פתח התשובה - לכן דע והבן כי החכמה האלהיית ראה ברצונו הפשוט לעשות זה העולם השפל שהוא חומר להודיע גדולת חכמתו יתברך, כי מענין זך בלתי בעל תכלית הוציא חומר עכור הווה ונפסד, ובכח חכמתו יחזור הכל לשורשו. זהו שאמר הפסוק "וישוב העפר אל הארץ כשהיה וכו'" (קהלת, יב) - ירצה כי החומר זה עתיד לשוב לערך השורש שלו כההוא שאמר ר' יוסי "נטל הב"ה עפר מתחת כסא הכבוד וזרק על המים וכו' שנאמר בצקת עפר לחוזק", והיינו על ידי השתלשלות העולמות ממדרגה למדרגה עד שהגיע בזה העולם להתהוות זה החומר. וכן נמי ישוב לעפר זה החומר אל השורש הראשון הנקרא "ארץ". ומ"ש "כשהיה" - ר"ל כי גם כן הארץ הנזכר יזדכך יותר כשהיה מעיקרא בחינת כלי זך, "והרוח" דהיינו הפנימיות "תשוב אל האלהים". וזה שאמר "תשוב" בלשון נקבה - הוא מה שאמר הכתוב "כלם בחכמה עשית". והבן. זהו שאמר "אל האלהים".

ומה שכתב "אשר נתנה" - יכלול בזה מקום שאין שם ענין כנוי כלל. אמנם כדי שיהיה הזדככות זה לחזור כלי למעשהו ראה הקב"ה בחכמתו שיהיה נמצא בעולם הזה אדם שיהיה מורכב מחומר וצורה ועל ידי מעשיו יהיה נתקן הכל מה שנתהוה מן ההשתלשלות האחרון להמצא קליפה וסטרא אחרא אשר לכן בענין הפנימי של אדם זה נכלל בו ראשית הכל - הוא חלק החכמה העליונה שנאמר בה "כולם בחכמה עשיתה", כי מלת "עשית" יכלול נמי עולם המעשה ובחלק החומר שלו כלל כל חלק החיצון הנקרא בחינת כלי מכל העולמות עד עולם זה שהוא החומר העכור. הוא מה שאמרו חז"ל "אדם הראשון צבר הקב"ה עפרו מכל העולם". ולכן לא נברא אלא מעולם הזה, ואחר כך "ויניחהו ה' בגן עדן לעבדה ולשמרה". ומה שאמרו חז"ל אלו מצות עשה ומצוות לא תעשה - אין הכונה להוציא המקרא מידי פשוטו. אלא לבאר הפסוק כאשר נתבאר אצלי בכל מקום חז"ל באים לפרש הפ'. וכונת חז"ל להודיע כי זה שנאמר "לעבדה" היינו בערך מצות עשה שלנו כגון ציצית ותפילין, "ולשמרה" בערך מצות לא תעשה. ובזה מדויק מה שאמרו "אלו מצות עשה ומצות לא תעשה" - מלת "אלו" ר"ל הצווי זה עצמו. גם הודיעו ענין התפילה כמו שאמרו חז"ל הזרעים היו על פתח הקרקע ולא צמחו עד שהתפלל עליהם אדם הראשון - להודיע כי הכל היה נתקן על ידי מעשיו.

ואדם זה נאמר בו "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" שיכלול בזה שני עניינים שהם ארבע. מלת "בצלמנו" הוא הפרצוף, צורה אלהית. ומזה מובן כי שורש צלם זה חקוק למעלה. ומלת "כדמותנו" ירצה חלק החומר שיהיה אלו שורש בכל העולמות בבחינת החיצוניות שלהם. הוא מה שאמר הכתוב "וייצר ה' אלהים את האדם" - שתי יצירות.

והנה יצירה הפנימית הוא הצורה - הוא דבר פשוט דומה לבורא יתברך בצד מה, הוא הנרצה בדברי חז"ל וזה לשונם: "עשרה דברים משמשים את האדם: כבד לכעס, טחול שוחק וכו'" - הנה מבואר כי חלק הצורה אין בה שינוי רק בענין האיברים אלו.

ועוד אמרו חז"ל: מה ראה דוד המלך ע"ה לומר ברכי נפשי את ה' וכו' (מאמר) אלא תבא הנפש שיש בה ה' דברים שהיא חיה ואינה ישינה וסובלת הגוף וכו' ותשבח להקב"ה שיש בו ה' דברים אלו. ומה שאמרו חז"ל "מה ראה דוד" - ר"ל כי יותר נאה היה לברך בגוף ונפש. ולכן השיב כי דבר גדול רצה ללמד כי הנפש נמצא בה ה' שבחים אלו, ולכן לה בלבד נאה לשבח ליוצרה.

ואם תדקדק בדבריהם לומר מניינא למה לי ולמה נקט חלק הנפש - תדע כי סודות עמוקים דברו חז"ל. ראשונה מ"ש "עשרה דברים משמשים את האדם" הם רמז לעשרה כלים שבכל עולם. ומ"ש חמשה דברים אלו בנפש להודיע כי אפילו בחלק הנפש נכלל בה כל הדברים הרוחניים כמו שאמרו חז"ל פרשת קרח נפש רוח נשמה חיה יחידה הם סוד חמשה פרצופין. והבן כלל הדברים שהקב"ה ברא את האדם להיותו בלתי בעל תכלית כמו שאמרו חז"ל בפסוק אם חרוצים ימיו וכו' והתולדות שלו יהיו כמוהו חיים וקיימים גם את העולם ברא בשלימות כמשחז"ל "כל הדברים בקומתן נבראו, בצביונן נבראו, בדעתן נבראו". גם הככבים והמזלות כדאיתא בבראשית רבה שהככבים והמזלות היו מהלכים בדרך קצרה, ומפני עון אדם הראשון סיבבן הקב"ה בדרך ארוכה. והתבונן כמה גדולים דברי חז"ל כי בזה נפסלו כל המחשבות זרות מפגלו' הרוצים להכריח שהעולם קדמון או שהעולם יש בו שבעה שמיטות מפני מהלך הככבים הגדולים - הנה על ידי מאמר זה נסתלקו כל הספיקות דאף על גב כי יש כוכב שמהלכו בכמה אלפים שנה - זה היה מצד העון, ואין זה מכריח כי ישלים הלוכו רק כשיתראה בהשגחת הבורא יבטל הלוכו וכמו שעשה למזל צדק בעבור אברהם אבינו ע"ה.

אמנם כל זה גרם עון אדם הראשון מפני שנטה אחרי החומר שבו נפש המתאוה. ולא שברא הקב"ה בו מלאך רע הנקרא יצר הרע חלילה - שהרי נאמר "אשר עשה ה' אלהים את האדם ישר" - בא ללמד שלא נברא בו דבר רע זולת הדברים הצריכים אל חלק החומר כדי לקיים אותו ולהיות קיים במין, ולכן לא צוהו רק על ענין האכילה המכוון לנפש המתאוה. ולפי שנטה אחרי החומר - נטרד וקלקל כל היצור וכל העולמות כולם בבחינת הצורה ובבחינת החומר שלהם - הם הכלים הנ"ל. ולכן האדם על ידי מעשיו הוא גורם תיקון או קלקול ח"ו בכל העולמות מלמטה עד סוף המדרגה שממנה נחצב, לפי כי כך אמרו חז"ל "ברא כרעא דאבוה" - ר"ל כי להיות כי יעקב אבינו ע"ה היה מעין שופריה דאדם כמו שאמרו חז"ל - תיקן הפגם שלו לגמרי. רק הרגלים פגם בהם מפני שנהנה מלבן הארמי כי הממון הוא מכונה אל הרגלים שנאמר "היקום אשר ברגליהם" - לכן שלט בו סמאל ונגע בכף ירכו. ולכן כל יוצאי ירך יעקב הם מתקנים בח"י הרגלים וסוף כי עון עקבי יסבני, ונחרב בית המקדש עקב של אלף החמישי, והודי נהפך עלי למשחית. ולכן כל הדברים הם תלויים בעקב שנאמר "והיה עקב" עד זמן עקבי משיחא שלכן הוא עני ורוכב על חמור לפי שהרגלים לא נתקנו על ידי משיח בן יוסף עד שתתקיים מה שאמר הכתוב "מה נאוו על ההרים רגלי מבשר".

וכאשר נתקן הכל - אז נאמר "ועמדו רגליו על הר הזתים וכו'" לפי שכל הדברים עליונים הם מושרשים באדם להיותו כלול מחומר וצורה. ועם זה יובן משחז"ל כל אדם יש לו חלק אחד בגן עדן וחלק בגיהנם. זכה נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן שנאמר לכן בארצם משנה ירשו. לא זכה - נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם שנאמר ומשנה שברון שבדם. וקשה - כי הדברים הללו צריך להבין מהיכן נתחדשו שהרי לא אמרו חז"ל בתחילה כי הנבראים באים זוגות, ואם כן הוא לישמעינן בתחילה כי שנים שנים באים לעולם ואח"כ יודיעונו ענין החלקים. וכי תימא אשמעינן תרתי - זה אי אפשר שהרי נאמר "נעשה אדם" ובודאי כי אחריו כל אדם ימשוך. וכן שנינו אדם נברא יחידי וכו'. וטענות הללו שייך בכל מין האדם.

ועוד קשיא מ"ש ענין חלקים מהו כן הי"לל כל אחד יש לו מקום בגן עדן ומקום בגיהנם כנזכר במקומות רבים מחז"ל?

אמנם הענין הוא כי חז"ל זה דרכם לכלול בדברים עיקרים גדולים נכוחים למבין והכל בדרך קצרה. ולכן הודיעו כמ"ש כל אחד יש לו חלק וכו' הפך מן המובן לקמן לפום ריהטא שנבראים שנים שנים - אינו כך, אלא כל אחד הוא נברא לבדו. וזה מדוייק במ"ש "כל אדם יש לו שני חלקים" - דמשמע כל אחד לבדו יש לו שני חלקים; חלק אחד בגן עדן וכו'. זה הענין הוא מושרש בכל איש הישראלי מצד אדם הראשון שלהיות שהוא היה יציר כף של הקב"ה, ויפח באפיו נשמת חיים, זהו החלק אשר נמצא לאדם בגן עדן שר"ל חלק מהקדושה המכונה ל'גן עדן'. ובלי ספק כי זה העיקר הוא סיבה שיהיה לו מקום בגן עדן. אלא כי הראשון נקרא 'חלק' אמנם זה נקרא 'מקום'. וזהו הוא גורם לזה. והיינו מ"ש בזוהר פרשת וירא כי ב' גן עדן הם - עליון ותחתון, עיין שם. העליון הוא חלק אלוה ממעל, והתחתון נקרא 'מקום', והוא מצד הקדושה. וזהו שאמר הכתוב "הנה מקום אתי". והבן.

כל זה נמצא באדם מצד אדם הראשון מחלק הנפש מאותו רוח חיים שלו. וכאשר נטה אחר חלק החומר ואכל מעץ הדעת טוב ורע - לכן כל התולדות הנמצאים ממנו נמשך בהם מצד אותו הרע והוא נמי חלק לפי כי כן החומר של אדם הראשון היה מחלק החומר של העולמות כנ"ל. וזה החומר - אע"ג שהיה זך - על ידי ששמע לעצת הנחש והאמין לדבריו - נהפך לנחש. הוא הנרצה במשחז"ל "אדם הראשון מין היה שנאמר ויאמר לו איכה - להיכן נטה לבך". ולכן כל אדם הנמצא מתולדותיו הוא נמשך בו חלק מאותו הרע דסטרא אחרא. והוא חלק ממש. הוא מה שאמר הכתוב "הן בעון חוללתי וכו'". וזה החלק הוא הגורם שיהיה לו מקום בגיהנם, דהיינו גיהנם התחתון. אבל גהינם העליון הוא 'חלק' ממש כאמור.

ולכן אם זכה האדם על ידי מעשיו נוטל שני חלקים - לפי כי דבר זה הוא תלוי בענין המעשה, לא בענין לימוד התורה, לפי כי עיקר העון הוא עושה פגם בעולם המעשה, ולכן כנגד המעשה הטוב נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן - הוא חלק העליון כנזכר. והוא סוד משחז"ל "בא לטהר מסייעין אותו" (מאמר) - זה הסיוע היינו מחלק הטוב אשר נמצא ברשע כאשר מצא מין את מינו חוזר ובא אצל בעל מעשה זה שזכה עתה. הוא בסוד מה שאמר הכתוב "יגמור נא רע רשעים וכו'" (תהלים, ז) - מלת "נא" ומלת "ותכונן" מובן על ידי הנזכר לפי כי על ידי מעשה הטוב נתקן חלק הרע שבכל אדם, והבלתי יכול להתקן יוצא ממנו ומתערב עם חלק הרע הנמצא ברשע כאשר בא לטמא פותחין לו. וז"ש "יגמור נא" באותה שעה שבא לטמא פותחין לו אותו החלק שהיה סגור מתחילה הבלתי נתקן - הוא נדבק בזה הרשע. נמצא כי "נא" נגמר רע של רשעים והולך. ולכן נקט "רשעים" בריבוי - שנים הם, "ותכונן צדיק" אחד, על ידי מעשה הטוב שעשה מושך אצלו הטוב של אותו הרשע שנאמר "מפני שרי גברתי אנכי בורחת". ועל ידי כן הרשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם - החלק העליון הנזכר, ומכל שכן שיורש מקומו בגיהנם. והיינו מה שאמר הכתוב "לכן בארצם משנה יירשו" - כי מלת "לכן" הוא מורה על הנזכר להגיד כי מאחר שהצדיק זכה ונטל חלק העליון של הרשע - אם כן לכן מתחייב כי בארצם נמי הוא גם כן הארץ ירש מקומו.

ובזה מסתלק הספק הנמצא כי הפסוק לא זכר זולת ירושה, לא אמר 'חלק'. והוא הפרש גדול כנ"ל. אלא שהענין הוא כי מאחר שזכה בחלק העליון שהוא בערך אב - נמצא כי מקום תחתון זה הוא ירושה לו. וכן גם כן הרשע יש לו משנה שברון - הראשון הוא חלק העליון שנשבר ממנו הטוב והלך אצל הצדיק, ובא אצלו שבר אחר מחלק הרע של הצדיק שנשבר והלך ממנו ובא ברשע. ולכן יורש מקומו בגיהנם. שלכן עשה הקב"ה שני מיני גהינם; אחד של אש ואחד של שלג. ואע"ג שהראשונים אמרו כי גהינם של שלג הוא למתעצל ממצות עשה, וגהינם של אש הוא לעובר על מצות לא תעשה -- דא לא תברא, אדרבא, בעיקר זה מתבאר הענין הדק הטיב. כי לפי שהזוכה הוא על ידי מצות עשה שהוא זריז בהם. ובזה ימתק מ"ש במאמר "זכה..ולא זכה", ולא אמר "חטא ולא חטא", מפני כי אין דבר זה תלוי במעשה הרע אלא העיקר הוא על ידי מעשה המצות. ולכן "אם זכה" שעשה חלק מצות עשה של אותו רשע - הרי נטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן כאמור. "ואם לא זכה" ונתעצל במעשה המצות ולא עשה אותם - נוטל חלקו וחלק חבירו בגהינם - היינו גהינם של שלג נמי. מ"מ מה שאמר "חבירו" - ר"ל בן גילו, והיינו מ"ש ר' אבהו ע"ה (מדרש תנחומא בראשית, א): "וַאֲנִי אָמַרְתִּי לְרִיק יָגַעְתִּי לְתֹהוּ וְהֶבֶל כֹּחִי כִלֵּיתִי וכו'" - כי הוא יחשוב כי מעשה המצוה זה כחו לאלהיו לדחות ממנו חלק הרע כנזכר, דהיינו ריק, וגם כן לחלק המתברר בו הנתקן מכונה "הבל ותהו". אמנם בשעת פטירתו הבין וידע כי מעשה המצוה מתקן גם כן למעלה בצלם העליון שהוא שורש הנשמה. וז"ש "אכן משפטי את ה' וכו'", כי על ידי מצות עשה ומצות לא תעשה מתקן שתי מדות הנקראים "יהו"ה ואלהי" כביכול - הוא צלם ודמות הנזכר.

עוד יש לפרש במאמר זה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.