ט"ז על יורה דעה שכו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ט"ז על שולחן ערוך יורה דעה שכו |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א[עריכה]

וכל זה שאין שיעור בכל אחת. פירוש אז אין מצטרפות אפילו על ידי נגיעה או נשיכה אבל אם יש שיעור מפריש אחד על חבירו כו' פירוש ע"י נגיעה ונשיכה ואע"ג דבסוף סי' קכ"ה פסק כיון ששתיהן לפניו מפריש מזו על זו ואין צריכין נשיכה ואפילו צירוף סל שאני הכא דהוי דבר שמקפיד עליו וכן מבואר בת"ה סי' ק"ץ וראיה ברורה מן תלמוד ערוך בשתי עיסות אחת טהורה ואחת טמאה דהוי דבר המקפיד צריך דוקא חוט בצק לחברם ועל כן כתב דהא דמבואר בי"ד דבדבר המקפיד אין מצטרף אפי' על ידי נשיכה היינו אם אין בכל אחד כשיעור חלה אין בידינו להחשיבה כעיסה אחת לחייבה בחלה ורמ"א שכ' כאן מפריש מאחד על חבירו ולא זכר נשיכה היינו דסמך על מ"ש בתחלת הסי' שמיירי בנשכו ומ"מ גרם מכשול לפני בעל הלבוש ובמחלה מכבודו שגג מאד בזה שכ' בד"א שצריך נשיכה כשאין בכל אחד שיעור חלה ורוצה לצרפם אבל אם יש בכל אחד שיעור חלה אע"פ שאחד פת כרכום ובשני אין בו מפריש מאחד על חבירו אם הם של אדם אחד אפילו בלא נשיכה אלא שהם לפניו דהא ממין אחד הם עכ"ל טעה בתרתי דכ' באין שיעור מהני צירוף על ידי נשיכה וביש שיעור לא צריך נשיכה וחשיב שהך יש שיעור הוא כאותו של סוף הסי' שלפני זה ולא היא דכאן מיירי בדבר המקפיד ועל כן בדבר שאין בו שיעור לא מהני נשיכה לצרפה לשיעור חלה וביש שיעור מהני נשיכה שיפרוש מאחד על חבירו ובלי ספק לא עיין בעל הלבוש במקור הדין וזה גרם לו שכתב כן:

סעיף ב[עריכה]

העושה עיסה לחלקה בצק. פירוש לכל אחד פחות מכשיעור חלה אבל אם אין דעתו לחלקה בצק אע"פ שדעתו לחלקה אחר אפיה חייב כן כתב ב"י ודלא כסמ"ג:

וכתוב בתשובת מהר"ר בנימין ז"ל סי' א' המנהג בקצת מקומות שנחתום ישראל עושה עיסה גדולה ובאות הנשים ולוקחות ממנו כל אחת כדי שיעור חלה וכל אחת נוטלת חלה מעיסה שלקחה מהנחתום דשפיר עבדי הכי דבדעת האדם תליא מילתא כמו דאמרינן הכא לקולא דאם דעתו לחלק בצק פטורה הכי נמי אזלינן לחומרא בתר דעתו והוה כאילו כל בצק נילוש בפני עצמו וחייב כל אחד ליטול חלה משיעור חלה שלו ומו"ח ז"ל חלק על זה ע"ש וכ' שכן קיבל מרבותיו שאיסור גמור הוא ואני הצעיר אומר אם קבלה הוא נקבל ואם לדין יש תשובה דיש לי ליישב המנהג מצד אחר והוא ע"פ הגמרא פרק כל הגט (גיטין דף ל') המלוה מעות את הכהן להיות מפריש עליו מחלקו מפריש עליו בחזקת שהוא קיים ואינו חושש שמא מת הכהן פירוש כשיפריש תרומותיו וימכור התרומה ויעכב הדמים לעצמו בפרעון החוב זה בשביל הכהן ופרכינן על זה ואף על גב דלא אתי לידיה בתמיה אע"פ שאינו נותנו לכהן והוא יחזירם לו קתני דמפריש עליו וכיון דלא מטי לידיה מאן זכי ליה להך כהן הך תרומה שיקבלנה זה בחובו והיאך יצא ידי נתינה ומשני במכירי כהונה עסקינן שאינו רגיל לתת תרומה אלא לכהן זה הלכך כיון דמלתא דפשיטא היא דלדידיה יהיב ליה אסחו להו שאר כהנים דעתייהו והוה כמאן דמטו לידיה דמהני. ויש עוד תירוצים בגמרא דמתרצי בענין אחר מכל מקום לא פליגי על תירוץ זה מצד הדין אלא דקשיא להו הא לא קתני מתני' מכירי כהונה אלמא דלדינא הם מודים דכל שהם מכיריו הוה כאילו אתו לידייהו ה"נ בהאי נחתום שיש לו מכירין שרגילין ליקח ממנו כל ע"ש והם קונים על מנת כן שהם יפרישו חלה והוה להו כאילו קנו ממנו קודם שעושה העיסה ואתי לידייהו בשעת חיוב דהיינו בשעת הגלגול וזה פשוט דשנים שעושין עיסה לחלק לכל אחד שיעור חלה שאין אחד מהם יכול להפריש חלה בשביל חלק חבירו אם הוא מקפיד ע"ז ואינו נעשה שלוחו בעל כרחו ה"נ כן הוא דודאי דעת הנחתום לעשות בענין המועיל והוה כאילו הקנה להם הנחתום תחלה חלקם קודם שמגלגל העיסה מצד שהם מכיריו ורגילים ליקח ממנו בודאי הוא מקנה להם בשעת גלגול העיסה לכל אחד חלקו ואי אפשר לו ליקח חלה מהעיסה דהוה כאינו שלו ובשעת חלוקה נוטל כל אחד חלקו ומפריש ומברך כן נרא' לי ליישב אותו המנהג אם הוא באופן שזכרתי שיש נשים רגילין ליקח בכל ערב שבת מזה הנחתום אבל לא באופן אחר כן נראה לעניות דעתי ובנחתום עובד כוכבים פשיטא שאין שייך דבר זה דאינו מקנה רק אחר החלוקה. ובחתונה שעושות הנשים לחם אחד גדול ולוקחין הרבה נשים מאותה עיסה שיעור חלה ומפרשת כל אחת חלה ואח"כ חוזרין ומערבין העיסה ועושין מהם לחם אחד זהו פשיטא דאסור וכ"כ הרב שם בההיא תשובה:

סעיף ד[עריכה]

לא מהני החלוקה אח"כ. נ"ל דאף שיחלוק אח"כ אין צריכא ליטול כי אם חלה אחת כיון דבתר מעיקרא אזלינן כשהיה עיסה אחת אע"פ שיש אחר החלוקה שני שיעור חלות: