ט"ז על יורה דעה שכד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ט"ז על שולחן ערוך יורה דעה שכד |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א[עריכה]

ממלאין אותה קמח. זו דעת רשב"א וחולק על הרא"ש דס"ל משערינן לפי התבואה כמו עומר של מן ממילא בקמח הוא צריך יותר וע"כ כתב שיש למדוד בקמח בגודש ורשב"א כתב דא"כ א"א לנו לדעת כמה ניתוסף במן אחר שנטחן ברחיים אלא ודאי אין משערינן אלא בקמח וע"כ אין צריך גודש:

סעיף ב[עריכה]

כשערבן קמח. נראה דה"ה אם עשה מכל אחת עיסה בפני עצמה ועירב העיסות עד שנעשו גוף אחד מצטרפין כשאין בכל אחד כשיעור דהא אמר בירושל' דדוקא בדיבוק על ידי נשיכה אין הכל מצטרפין משמע דאם הם נעשו ואחד הוה בלול ומשום הכי מה שכתב רמ"א בסמוך עירב קב מעיסה מיירי בדרך נשיכה בעלמא וכן כתב בב"י אבל אם עירב העיסות ממש הוה כמו עירב קמח בקמח ובפרישה כתב דהאי עירב היינו אפי' בעירב העיסות וחלקן והוא תמוה מאד:

וכוסמין ושיפון כו'. פי' אע"ג דברישא לענין צירוף ושיעור חלה מהני אפילו בכוסמין וחטין או שעורין וכוסמין התם לא איכפת לן במה שהם חלוקים לענין כלאים אלא במה שהעיסות דומות זו לזו אבל כאן שיש כשיעור לכל אחד אלא דבעינן מין במינו אזלינן בתר דין כלאים וכל שהוא כלאים הוה שלא במינו ונראה דאם יש בעיסה אחד כשיעור ובאחד אין שיעור ורוצה לצרפו לעיסה הגדולה הוה דינו כמו ברישא לצירוף חלה ונפקא מיניה אם יוסיף אח"כ עיסת חיוב על אותו שעשה שאין בה שיעור אין לחייבו בחלה כי כבר נפטר מחמת צירוף:

עירב קב מעיסה כו'. פירוש כיון דאין מצטרפין לא באו לכלל חיוב מעולם מה שאין כן בסיפא בעירב קב קמח כו' מאחר שהיתה חייבת כבר והיה להן שעת חובה ונפטרו מאחר שעל דעת לחלק עירבן כדלקמן סי' שכ"ו אף לאחר שהוסיפו עליהם פטורים וכתב רש"ל אלא יפריש בלא ברכה ע"ש:

סעיף ד[עריכה]

וצריך להפריש מכל מין ומין. כיון שהכוסמין באמצע ונושכים עם החטים מצד אחד ועם השעורים מצד אחד הלכך תורם מכל אחד ואחד שאין תורמין ממין על שאינו מינו ואע"פ שהכוסמין מחייבין את החטים ואת השעורים אין תורמין מהכוסמין עליהם לפי שגם הכוסמין מתחייבין במה שנושכים מחטים ושעורים ודי לו בצירוף עם אחד מהם הלכך אם תורם מן הכוסמים על השעורים הוה כתורם מהחטים על השעורים דכיון דצירוף החטים מחייב הכוסמין נגררים הכוסמין אחר החטים ונקראים על שמם וכן נמי על החטים מהאי טעמא אבל בסעיף שאחר זה דליכא אלא חצי קב בכל אחד ליכא שיעור עד שיצטרפו שלשתן ונמצא דכוסמין שהוא מצטרף עם שניהם חייב וחטים ושעורים דאין מצטרפין זה עם זה פטורים עכ"ל הר"ש והרא"ש ובדרישה נסתפק בסעיף זה במה שכתב שצריך להפריש מכל מין ומין אם צריך להפריש גם מהכוסמין ותמיהני עליו היאך יפריש ג' חלות הא אין כאן שיעור ג' חלות אלא ברור דהכוסמין עושה החיוב ומכח זה יחייב החטים והשעורים ותו לא דהוא פטור עמהם עוד כתב בפרישה וז"ל קב חטין מצד זה כו' לכאורה משמע דדוקא נקט קב אבל אם לא היה אלא חצי קב מכל צד ובאמצע קב כוסמין לא היה מצטרף דלא שדינן כל הכוסמין לצד זה ולצד זה אבל ממה שכתב בסיפא חצי קב חטין מצד זה משמע דלאו דוקא נקט קב ברישא עכ"ל ודבריו תמוהים מאד הא ודאי אי ליכא אלא חצי קב בחטים וחצי קב בשעורים ממילא עם הכוסמין לא הוי שיעור שתי חלות והיאך יפריש שתי חלות אלא פשוט דבעינן שיהיה בכל אחד מן הקצוות שיעור שעם צירוף האמצעי יהיה שיעור ב' חלות ואז יפריש שתי חלות מן הקצוות אבל אם אין עם הצירוף רק שיעור חלה אחת וקצת יותר אף על פי שיש ספק לאיזה מהם נצרף הכוסמין מכל מקום כיון שמפריש על החטים ממילא נצטרפו הכוסמין עמהם ונפטרו הכוסמין כולן ממילא אין צריכין להפריש אחר כן על השעורים שהרי אין בהם שיעור וכן להיפך כנ"ל:

סעיף ו[עריכה]

שכבר הורמה חלתה. הטעם במשנה פרק ד' דחלה כיון שכבר היה נתחייב בחלה:

סעיף ז[עריכה]

היה ביניהם קב. פירוש בין שני קבין חטים היה קב אחד משאר חמשה מינים שאין להם צירוף לחטין כגון שיפון או מין אחר שאין מצטרפין לחלה כדלעיל סעיף ב' מכל מקום לא חשיב כאן הפסק בין אלו שני קבין חטין כיון שעל כל פנים גם זה הוא בר חיוב חלה ע"כ מצטרפין שפיר שני קבין חטין להדדי וכן אם מפסיק ביניהם קב משל אשה אחרת אין מבטלין הצירוף של שני הקצוות אע"פ שאינו מצטרף לחיוב חלה:

סעיף ח[עריכה]

אינם מצטרפין. זהו מדרבנן מטעם גזירה שמא יבוא להפריש מזה על זה כיון שהם מין אחד ומבואר בב"י שצריך להפריש עליהם מצד אחר דהא מן התורה הם חייבים:

סעיף ט[עריכה]

אע"פ שרובה אורז. משמע אע"ג דלית שיעור חלה בדגן לחוד וכתב ב"י בשם הרשב"א דוקא באורז אמרו כן לפי שנגררים אחר החטין אבל שאר המינים לא:

סעיף יא[עריכה]

נתן שאור מעיסה. דוקא שאור אינה בטלה בעיסה אבל עיסה כל זמן שאין לה שיעור חלה לא טובלת. כן כתב ב"י בשם הפוסקים:

אם יש לו קמח כו'. בטור כתוב או אם ירצה יביא רובע הקב מקמחו ויערבנו עם זו העיסה ויפריש ממנו עכ"ל. והיינו מפירוש הר"ש ומבואר שם דגם בזה אינו מפריש אלא לפי חשבון ונראה הטעם כיון שיש כאן שיעור חלה דהיינו מן השאור שבא ממקום חיוב ומה שהוא מוסיף עכשיו קמח אין צריך לחשב שאר העיסה לזה אלא מן שיעור חלה של חיוב שבו וכתב רש"ל דאין צריכין שיערבנו בעיסה אלא אף נותן אותה בצד עיסה אם ירצה עכ"ל:

אחד משמונה וארבעים. בשאור כל העיסה לפי שאין השאור בטל ועושה הכל טבל על כן אם מפריש ממקום אחר די בהפרשה לפי שיעור השאור לחוד דהא השאור הוא הגורם החיוב והוא מפריש עליו ממקום חיוב גמור דהיינו ממקום אחר מה שאין כן אם אין לו קמח ממקום אחר וצריך להפריש מיניה גופיה כיון שאינו מפריש ממקום שחייב בחלה רק מחמת שקבלה העיסה טעם מהשאור ונעשה כולה חייבת על כן יפריש כשיעור מן העיסה כולה דאזלינן בתר מעשה הפרשתו. כן נראה לי:

וה"ה אם השאור של פטור כו'. והיינו כגון אחר פסח שלוקחין שאור של עובד כוכבים ונותנין אותה בעיסה יכול להפריש מיניה וביה ולא חיישינן דמתרמי בידו שאור של פטור אלא אמרינן דכולו נעשה חיוב על ידי שנבלל. ותמיה לי שהרי כתב שם בת"ה סימן ק"ץ דאין בילה אלא ביין ושמן לבד ומצריך להפריש חלה גדולה יותר ממה שהיה עיסה של עובד כוכבים שנתערב דממה נפשך יש באותה חלה מעיסה של ישראל וכתב דיש להחמיר כן אלא שאחר כך כתב דיש להקשות גם על זה שהרי רגילין הנשים ליקח מעט בצק מעיסה הגדולה ומשהין אותה לשאור להחמיץ בו עיסה אחרת ונוטלת אותה בצק מהעיסה קודם הפרשת חלה כדי שיהיה אותו בצק מן החיוב שאם היו נוטלין אחר הפרשה היתה כל העיסה פטורה ונמצא שאור זה ג"כ של פטור והוה כשאור של עובד כוכבים דצריך תקנה והשתא בזה אם יטלו קודם הפרשה יש לחוש דלמא יבוא לידיה אותו שאור של עובד כוכבים שנתערבה והיא של פטור וכשתחמיץ משאור זה שנעשה מבצק זה יתערב גם כן בעיסה השניה וכשתפריש מן העיסה השניה יש לחוש ג"כ שמא יבוא לידו בצק שניטל מעיסה הראשונה והיא של פטור וי"ל דלא חיישינן דילמא איתרמי תרי זימני עכ"ל וזהו שכתב רמ"א אבל אם כבר כו' ומשום הכי יש ליזהר אחר הפסח שיקח חלה יותר משיעור השאור של עובד כוכבים כי כן מסיק שם בתה"ד:

סעיף יב[עריכה]

עיסה מחמש רבעים. כתב רש"ל ונ"ל דאם עושה עוגה קטנה פשיטא דמצטרף כמו שמצטרף עיסה קטנה לעיסה גדולה כדלעיל ועיין בדרישה שהביא לשון מהרש"ל:

האופה פשטיד"א כו'. עיקר חידוש דין זה דלא נימא דכיון דאין בבשר רק טעם דמי למפריש מחיוב על הפטור ולא מהני הפרשה עליה אלא כיון דקיי"ל טעם כעיקר דאורייתא הוה כאלו הוא ממש עיסה ומהני הפרשה עליה ממקום אחר) אבל מעיסת הפשטיד"א עצמה לא כיון שיש בו טעם בשר וכתב מהרי"ו בתשובה סימן מ"ח וז"ל על העיסה שלא נטלו ממנו חלה ונתבשלה לא שייך הכא ביטול דכל העיסה טבל כיון שלא הורמה חלתה ומ"מ נראה דאיכא תקנה כגון ליטול ממנה חלה לאחר שנתבשלה ויקח ממה שישער בעיסה יותר ממאה ואחת ואע"ג דכשנתבשלה היתה הכל טבל מ"מ כיון דאחר כך הפריש אמרינן ברירה דבדרבנן אמרינן ברירה דהכי איפסק בפ' בתרא דביצה ותו גבי חלת חוצה לארץ קי"ל כשמואל דאמר אוכל והולך ואח"כ מפריש אלמא דאמרי' ברירה עכ"ל ומו"ח ז"ל חולק על זה דאין שייך ביטול באחת ומאה אלא כשכבר הורמה ואח"כ נפלה לתבשיל מה שא"כ כאן דכשיפריש יתוקן כל מה שנתבשל ולע"ד נראה דברי מהרי"ו נכונים דהוקשה לו כיון שיש בעיסה זו חלקו של כהן והוא מבשל כולה נבלע טעם האיסור בכולה ולא מהני ההפרשה אח"כ וראיה לזה מזרוע בשלה בפ' גיד הנשה (חולין דף צ"ח) דאמרינן התם דמבשל הזרוע שהיא חלקו של כהן עם הבהמה והיא בטילה בששים ומהתם ילפינן שיעור ששים לביטול וא"כ הדברים ק"ו דמה התם דאמרה תורה בפי' שלא יתנו לכהן רק אחר הבישול אפ"ה אי לאו הביטול היה אוסר שאר הבהמה ולא אמרינן שאין חלק של כהן מתחיל רק אחר הבישול אלא אוסר למפרע ק"ו כאן בחלה שהחיוב ליתן משעת הגלגול ודאי אוסרת כל העיסה אם אין שם ביטול נגדה וא"ל שאני זרוע דאי אפשר בענין אחר משא"כ כאן שאפשר להפריש על זה ממקום אחר ונמצא אין כאן איסור ודאי זה אינו דמ"מ כל זמן שלא הפריש יש איסור בעיסה זו וראיה מדברי תה"ד סימן נ"ד שביאר דלדעת רש"י בסאה תרומה שנפלה לאחת ומאה של חולין דבטלה וצריך להרים חלקו של כהן ואי בעי יוכל לתת לו מעות בעד חלקו ואפ"ה אמרינן כל כמה דלא יהיב דמי אסור לאכול הכל כ"ש כאן דודאי איסור גמור יש בכל העיסה כל זמן שלא הפריש חלה א"כ החלה שיש בעיסה זאת אסרה הכל כל שאין ביטול נגדה כיון שאינו מפריש עד לבסוף אמאי לא אמרינן דמה שאכל תחילה היה איסור מצד שלא הפריש עדיין ואפשר שמה שאוכל הוא החלה אלא ע"כ דבשעה שמפריש אח"כ אמרינן ברירה למפרע שלא היה שם חלה יותר ה"נ כן הוא לענין תערובת ונתינת טעם בעיסה ונמצא דברי מהרי"ו נכונים מאוד וכן ראוי לנהוג במי ששכח להפריש חלה דדינו שאוכל ואחר כך מפריש שיפריש אח"כ חלק קטן מאד עד שתהיה באותה עיסה שאפה ק"א נגדה ואע"פ שרמ"א לא הביא זה מ"מ הלכה היא ודברים נכונים הם כנלע"ד:

סעיף יג[עריכה]

פטורה. דבתר שעת הגלגול אזלינן דאז עיקר החיוב:

סעיף יד[עריכה]

כדי להפקיע. אבל אם נתכוין לטעם אחר כגון בפסח שעושין עוגות קטנות כמו שמוזכר בא"ח ומצרפין שתי עיסות להדדי בשביל שיעור חלה או שאין לו רק עיסה קטנה ודאי שרי: