ט"ז על יורה דעה ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
[עריכה]או שטרפן כו'. כל סעיף זה הוא לשון הרמב"ם אלא שתיבת או הוא הגהת המחבר הש"ע וברמב"ם כתוב בל' ועשה מהם לבדים ה"ז כלאים טרפן וטוה כו' ובכ"מ האריך בביאורו ואעתיק לשון הגמרא תחילה ואח"כ בביאור דברי רמב"ם בנדה (דף ס"א) אמרינן א"ר אחא בריה דרב ייבא משמיה דמר זוטרא האי מאן דרמי חוטא דכיתנא בגלימא דעמרא ונתקיה ולא ידע אי נתיק אי לא נתיק ש"ד מ"ט מדאורייתא שעטנז כתיב עד שיהא שוע (פי' חלוקים יחד במסרק) טווי ונוז פירש"י טווי יחד ונוז לשון אריגה דרבנן הוא דגזרו ביה באריגה בלא שוע וטווי וכיון דלא ידע אי נתקיה שרי מתקיף לה רב אשי אימא או שוע או טווי או נוז והלכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחדא לישנא והקשו התוס' על רש"י שפי' טווי ביחד דא"כ כלאים בציצית היכי משכחת לה דאצטריך קרא למשרי והלא חוטי תכלת חלוקים במסרק וטווי לבדם ועוד הקשו דאי נוז היינו ארוג מאי פריך ואימא או שוע או טווי או נוז היאך יהיה שוע או טווי כלאים בלא נוז שהאריגה היא החבור נראה פירוש דבריהם דאף שנעשה איסור ע"י שוע או טווי מ"מ אין שם חבור בגד עליו כל זמן שלא נארג יחדיו וכיון שבגד אסרה תורה למה הוצרך ארוג וכ"ה ברא"ש פרק האשה וז"ל דשוע בלא נוז לאו בגד הוא כיון דאינו ארוג עכ"ל וע"כ פר"ת דמדאורייתא שוע כל אחד לבדו וכן נמי טווי וכן נמי נוז לבדו דהיינו שזורים אח"כ יחדיו לחברם מ"ה צריך קרא להתיר כלאים בציצית שהחוטים שזורים כ"א לבדם והוקשה לב"י דברי הרמב"ם כיון דקי"ל הלכתא בגמרא שוע וטווי ונוז ביחד דוקא למה פסק דבלבדים שאין שם אלא שוע דהוי כלאים וכ' שמשום זה הגיה הטור כאן ברמב"ם ברישא אין זה כלאים וא"א לומר כן דהא שנינו הלבדים אסורים מפני שהם שועים וא"ל דאין זה כלאים דאורייתא קאמר שאין זה במשמע אלא ודאי שעיקר הנוסחא הרי זה כלאים גם ברישא וכן היתה גם נוסחת הראב"ד ברמב"ם ובאמת קשה מאד דממ"ש רמב"ם הלבדים הם כלאים דאורייתא נראה שהוא סובר שמה שאמרו עד שיהא שוע טווי ונוז או או קתני ובחד מינייהו סגי וממ"ש בסיפא טרפן וטוה אותם כאחד וארג בגד כו' משמע דבעינן שיעשה שלשתן יחד ונ"ל שהרמב"ם סובר דנהי דבשוע בלבד הוי כלאים בטווי לא הוה כלאים אא"כ הוא ארוג כו' כיון דשוע הוא בראש התיבה כו' ע"כ דברי הכ"מ וב"י תמוהין הם דזה לא כמאן דלא מצינו בגמרא אלא או כולן יחד או כל אחד לבדו אבל לא באחד שיהיה לבדו ושנים הנותרים יהיו דוקא ביחד ומה שהביא ראיה ממתניתין פרק בתרא דכלאים שאמרה אין שעטנז אלא בטויה ואריגה שנאמר שעטנז שוע טוי נוז פתח בטוי ונוז וסיים גם בשוע אלא ודאי דשוע הוא חלוק משנים אחרים איני מכיר בראיה זאת ואין כאן קושיא דהתנא אקרא קאי דכתיב שעטנז ומלת שע היא נכתבת בפירוש וכדי שלא תטעה לומר דכל התיבה נגררת אחר תיבת שע ואין דרשה לאותיות האחרים ולחלק הטי"ת מן נז להורות על טויה ואריגה וקמ"ל דדרשינן כל התיבה דהיינו גם טוי מן הטי"ת ונז הוא תיבה בפני עצמה ונראה דדברי הרמב"ם הם נכונים בפי' מרווח ולא כהני מילי דחיקי והם ע"פ דבריו בפי' המשנה כפי הנוסחא שהביא ב"י שכ' וכל שאינן נחברים כך הוא כלאים מד"ס כן אמרו מקצת גאונים וזה אצלי מאמר בלתי אמיתי אלא שכל אחד מהם הוא כלאים של תורה ומה שנזכר בגמרא דנדה אינו לשון התלמוד אבל הוא לשון איזה מפרש עכ"ל הרי שתופס הרמב"ם כרב אשי דאו שוע כו' קאמר ומה שנאמר בגמרא והלכתא כמר זוטרא אינו מלשון התלמוד דהוקשה לרמב"ם קושיית התוספות דלעיל דא"כ למאי דקי"ל כמר זוטרא דבעינן כולהו יחד למה לי קרא בהיתר כלאים בציצית ובהדיא כ' הרמב"ם הוכחה זאת שם בפירוש בהלכות כלאים אלא ודאי דקי"ל להלכה דגם כאן בחד סגי ומר זוטרא ה"נ דלא דריש קרא להתיר כלאים בציצית אלא דלדידן קי"ל ג"כ כאן כרב אשי דבחד סגי וכן מכוון בדברי הרמב"ם ונעתיק סידור דבריו תחלה כ' כיון שנתחבר הצמר עם הפשתן צד חבור בעולם ה"ז כלאים מן התורה כיצד צמר ופשתים שטרפן זה עם זה ושע אותן ועשה מהן לבדים ה"ז כלאים טרפן וטוה אותן כאחד וארג בגד מטווי זה ה"ז כלאים תפר בגד צמר בשל פשתן אפילו תפרן במשי או שתפר בגד צמר בחוטי פשתן או בגד פשתים בחוטי צמר או קשר חוטי צמר בחוטי פשתן או גדלן אפילו נתן צמר ופשתים בשק או בקופה וכרכן ה"ז כלאים ואפילו קשר הגדיל של צמר בגדיל של פשתים אע"פ שהרצועה באמצע וכן אם כפל בגדי צמר ופשתן וקשרן ה"ז כלאים שנאמר צמר ופשתים יחדיו מ"מ כיון שנתאחד נאסר עכ"ל הרי לפניך ד' בבות בג' מהם לא הביא פסוק ובד' הביא פסוק יחדיו ואי קאי אכולם היה לו לעשות מכולם חד בבא ונראה דנקט תחילה ג' בבות מה שנלמד מתיבת שעטנז ע"כ זכר תחילת שע ביחד ועשה לבדים ואח"כ טווי והוסיף עליו מלת ואריג דטווי בלא אריג אין בו איסור אף על פי שנתחברו ע"י עירוב מ"מ בעינן שם בגד דוקא ואח"כ כתב בבא ג' לפרש תיבת נז דענינו כל שהוא נעשה מחובר ולא מפרש כרש"י דנוז היינו אריג אלא כר"ת דהיינו שנעשו חיבור ע"י שיזור וה"נ מפרש הרמב"ם לכל עניני החבור שישנם וכמו שהזכיר בבא ג' וא"ל למה לי שע וטוייה כיון שתיבת נז כולל הכל יש לומר דהייתי מוקים תיבת נז על מסתבר דהיינו שנתחבר ע"י שע או טוייה ותו לא ע"כ כ' אלו ב' תיבות בהדיא דמוכרח לנו דנפרש נוז על שאר עניני חבור נמצא הכל נכון ולא כמ"ש בית יוסף דאריג דנקט רמב"ם הוא לפרש תיבת נז אלא הוא שייך לתיבת טווי וע"כ עשה מזה בבא מיוחדת בדין הג' שגדל יחד חוטי פשתן וחוטי צמר ע"י אריגה וכל זה הוא ברור לפי ע"ד כביעתא בכותחא דהרמב"ם אוסר בכל אחד מהני תלת בפני עצמו כן נלע"ד לדעת הרמב"ם אבל פוסקים אחרים דהיינו הראב"ד והטור ס"ל כמר זוטרא דעד שיהיו כולהו בעינן:
סעיף ב
[עריכה]קבץ ב' ראשי החוט. פירוש וקשרם ביחד:
או שתכף שתי תכיפות כו'. זו דעת הרמב"ם אף על גב דבהלכות שבת פרק י' כתב התופר שתי תפירות חייב והוא שיקשור ראשי החוטין מכאן ומכאן כדי שתעמוד התפירה ולא תשמט צריכין לומר דשאני חבור דכלאים דחשיב חבור אפילו בכל דהו מדכתיב יחדיו שלא יהיה להם צד חבור אפי' לפי שעה מה שאין כן בתכיפה אחת שאין שם חבור אפילו לפי שעה אע"ג דבסוף כלאים אמרינן במשנה דבתכיפה אחת אינה כלאים והשומטו בשבת פטור ובשתי תכיפות יש כלאים ובשבת חייב משמע דשבת וכלאים שוין היינו לענין החילוק שיש בין תכיפה אחת לשנים משא"כ לענין קשירה דבשבת צריך שיהיה דבר קיים דמלאכת מחשבת אסרה תורה:
וי"א. הוא דעת הטור ומבואר בו כיצד הן שתי תכיפות כגון שמעביר המחט כו' עד על שפת הבגד אינו חיבור עכ"ל. ונראה הטעם דכל שהחוט מתקשר בחוץ על שפת הבגד יתקלקל מהר כשיגיע באיזה דבר כי החוט הוא דבר דק ואין מגין עליו ובזה ניחא לי מה שקשה למה הוצרכה התורה להתיר כלאים בציצית והלא חיבור שלהם בבגד על ידי קשירה מבחוץ ולדידי ניחא דדוקא בכלאים שמחבר שני דברים להדדי ובמהרה ינתק החוט כל שהוא מבחוץ מה שאין כן בציצית) שאין שם רק דבוק החוטין להבגד ולא במהרה ינתק כנ"ל ומדלא הביא רמ"א הך חילוק היאך יהיו קישורי החוט משמע שדעתו לפסוק להחמיר אפילו בקשירה מבחוץ וכן נכון מאחר שהרמב"ם אוסר כאן אפילו בלא קשירה כלל וכל שכן אם עושה קשר בראש החוט מכאן ומכאן כמו שכתב הרמב"ם אפילו בדין שבת כמו שזכרנו:
סעיף ג
[עריכה]וקושר. דהיינו שחיבר שני ראשי הקרעים וכרך החוט סביבם וקושרם יחד דלא הוה חיבור החוט של פשתן והחלק של צמר כיון שיכול להוציא שני ראשי הקרעים בלא התרת הקשר כן הוא בטור בשם הרא"ש אלא דקשה דמשמע כאן דלהרא"ש יש איסור בחבור על ידי קשר אם היה בענין שאינו יכול להוציא ראשי הקרעים בלא התרת הקשר ולעיל כתב הטור בשם הרא"ש דאפילו בשתי תכיפות לא הוה חיבור בלא קשר וכן להיפך וכמו שכתב רמ"א בשם י"א בסעיף ב' וצריך לומר כמו שכתבתי בסמוך דלעיל לא מחבר הצמר והפשתים עצמן רק ע"י חוט התפירה על כן בעינן תרתי ב' תפירות וגם קשרים מה שאין כן כאן דאסור היינו שאם היה קושר הבגד צמר עם הבגד פשתן עצמו ומשום הכי לא קשיא מציצית כמו שזכרתי בסמוך ועל כל פנים מודה הרא"ש דאם עושה נקבים בבגד עצמו ומחברם בחוט ע"י קשר קיום דאסור וזה מוכח בכמה מקומות מדבריו והרבה נכשלין בזה שקושרין הטלומ"ק של בגד במשיחה של פשתן וקושרין בצד אחד קשר של קיום:
הוי כשק של פשתן. הא דפשוט היתר טפי בשק של פשתן משום דלא מקרי בגד כלל מה שאין כן בכסת והרמב"ם כתב אפילו נתן צמר ופשתים בשק או קופה וכרכן הרי זה כלאים וכתב ב"י שזה חולק על הטור:
ותפר פיו כו'. דאין חוט התפירה מחבר לבגד בתפירה זאת רק שהוא מדבק ב' בגדים החיצונות יחד:
אבל בבלאי בגדים. פירוש שנתחב המחט גם בהם כן הוא במרדכי שם ולכאורה י"ל דלזה נתכוין רמ"א במה שכ' בכה"ג ומ"מ משמע שם שאין למלאות כלל המכסה של פשתן בבלאי בגדים של צמר כיון שמצוי בהם כריכות נימא ותחוב בתוך התפירות וכן עיקר וכן משמע בתוספות פ"ק דביצה (דף ט"ו) ורמ"א לא נתכוין להתיר בזה באין תוחב בתוך התפירות אלא אכולה מילתא אמר בכה"ג דאסור בבלאי בגדים:
סעיף ד
[עריכה]מותר ללבוש כו'. דבר זה צריך ביאור דלמה יהיה מותר אפילו בקשר של קיימא ותו דהא כתב ובלבד שלא יחברם בב' תכיפות וא"כ מה שייך כאן קשר של קיימא ומשום הכי חלק מו"ח ז"ל על הש"ע ופירש בו פירוש אחר בדברי הטור שעיקר החילוק בין אם רוצה לפשטן שניהם כאחת או זה בלא זה ולא נייח לי אלא דדבר זה הוא מן התוספתא הביאה הרא"ש וז"ל תניא בתוספתא לובש אדם ב' חלוקים אע"פ שפונדתו חגור עליו מבחוץ ובלבד שלא יטרוף את המשיחה ויקשור בה בין כתפיו כלומר שיקשור ב' החלוקות ביחד בענין שאינו יכול להפרידן בלא התרת הקשר עכ"ל. משמע מדבריו שמבחוץ יכול להדק החגורה כפי מה שירצה רק שלא יחבר את החלוק של צמר עם של פשתים עצמן בענין שאין יכול לפשוט זה מזה בלא קשר והיינו קשר של קיימא והטור כתב מותר ללבוש חלוק של צמר על גבי חלוק פשתן ולקשרן יחד אע"פ שאינו יכול לפשטן בלא התרת הקשר ובלבד שלא יהא הקשר של קיימא כו' עכ"ל וע"כ א"א לומר דהטור מיירי מחגורה שהיא לא תהיה מקושרת בקשר של קיום דא"כ היאך היה מפרש דברי אביו שאוסר כל שאינו יכול להפרידן בלא התרת קשר דע"כ בקשר של קיום מיירי דאל"כ אין איסור כלל והרי לפניך דאביו הרא"ש מיירי מחיבור החלוק עצמן ביחד ואפילו הכי בעינן קשר של קיימא משמע דבחגורה אפילו קשר של קיום אינו אוסר אלא פשוט לע"ד דהטור ראה שאביו מחלק ומיקל אפילו בחיבור החלוקות באם הם אינם בקשר קיום ואוסר דוקא בקשר קיום ולא הוצרך להזכירו על כן לא זכר הטור כלל מן החגורה שזה מותר בכל גווני רק מהחיבור שבין החלוקות עצמם שלא יהיו בקשר קיום אבל בעל השלחן ערוך כתב דבריו ברישא על החגורה מדנקט בסיפא ובלבד שלא יחברם זה לזה כו' מכלל דברישא לא מיירי מחיבור זה עם זה אלא מחגורה שהיא מותרת בכל גווני והא דסיים ויש אוסרים בקשר של קיימא היינו אותן הדעות שהביא הבית יוסף בשם תשובת הרשב"א שאסרו אפילו בחגורה דהיינו שכתב בשם רבינו יונה כשהיה לבוש בגד צמר על החלוק לא היה מהדק איזורו כו' כן נ"ל כוונת הש"ע אבל כבר מבואר מתשובת הרשב"א שכבר נהגו כל ישראל בהיתר והיינו בחגורה אבל לא זכר כלום בש"ע מחבור החלוקות עצמן וסמך על עיקר הדין שאם הם קשורים בקשר קיום פשיטא דאסור:
ולא דמי לשני חלוקות כו'. לכאורה הדברים האלה תמוהים דנהפוך הוא שהרי בשני חלוקות אי אפשר לפשוט הבית יד של התחתון כולו עד שיפשוט העליון ובבתי שוקיים יש באפשרות כשהן רחבים שיוכל להכניס ידו למטה ולהגביה את של פשתן ויכול להוריד למטה את של צמר נמצא שיהיו מופרדים זה מזה בלי שום התרת תפירה ושניהם עודם עליו וכבר תמה בלבוש על רמ"א מכח הך סברא דשני חלוקות אי אפשר לפשוט התחתון בלא עליון וכתב שאין צריך ליזהר בדבר וסמך על מה שכתב בית יוסף דשאר פוסקים ס"ל כרבי יוסי דמתיר בכל ענין אבל לפי האמת דברי רמ"א כנים המה דזה ודאי כל שאינו יכול לפשוט התחתון בלא עליון יש איסור כמ"ש בירושלמי הביאו ב"י וז"ל מודה רבי חליא דילבש דרדסין דעמיר ע"ג דרדסין דכיתן דהוא אסור דלא שלח עלייהו לא שלח ארעיי' פירוש כל כמה שאינו מפשיט העליונים לא יוכל לפשוט התחתונים ובב"י פירש דהכי קאמר שהם צרים ודחוקים שא"א לחלוץ העליון בלא התחתון ואז חשובים כתכופים ופירוש תמוה הוא דא"כ היה לו לירושלמי לומר דהוא אסור אם לא שלח עילייא ולמה החליט האיסור תחלה בכל גווני ואח"כ נותן טעם לפי שהם צרים אלא ודאי הפי' כמו שהבינו רמ"א דלא יוכל להפשיט התחתון בלא העליון והעיקר בזה דכל שצריך הפשטת העליון תחלה אפילו מקצת ממנו יש איסור כיון שא"א להפשיט התחתון אלא א"כ יתחיל להפשיט העליון וסתם בתי שוקיים אינם רחבים אלא כפי מדת הרגל וקצת יותר והנך בתי שוקיים שזכר רמ"א היינו שיש להם למטה צורת מלבוש על הרגל כמו אותן של צמר נמצא שא"א לזוז ממקומם את התחתונים כל זמן שהעליונים על מקומם מה שאין כן בשני חלוקות זה על זה אפשר להכניס ידו לתוך בית יד של החלוק התחתון ולהוליכו למעלה עד סמוך לגוף ואח"כ יוכל להוציא גוף החלוק מאחוריו על ראשו ולא יעצור להפשיט רק אותו חלק של גופו במה ששם יש חלק מהחלוק במה שהביא שם הבית יד ויכול לגלות קצת החלוק העליון לפניו באופן שלא יהיה אותו חלק של התחתון מכוסה אבל באמת אם הבתי שוקיים עשויים באופן שאין למטה ע"ג הרגל כלום ויוכל להושיט שם ידו ולהוליך התחתון עד למעלה באופן שלא יהיו מכוסים מן העליונים הכי נמי דמותר כן נ"ל ליישב דברי רמ"א ועפ"ז נראה ששפיר כ' ליזהר בב' בתי שוקיים באופן שזכרתי:
סעיף ו
[עריכה]אבל אם קשרן כו'. סתם קשר הוא קשר של קיימא דהיינו שני קשרים זה על זה וב"י כתב דמשמע לו קשר אחד ואיני יודע מנין לו דהא סתם קשר הוא בכל סימן זה קשר של קיימא וכ"כ מו"ח ז"ל ונראה דהוכחתו דלפי פי' הטור והרמב"ם דכבר הוא נקשר קודם הכריכה קשה פשיטא שאסור אח"כ בכריכה על ידיו ואין לומר דקא משמע לן דבר שאין מתכוין אסור האי מילתא היה יכול להשמיענו בעלמא אלא ע"כ דחד קשר סגי כאן כיון שאח"כ כורך אותו על ידו:
סעיף ז
[עריכה]השק והקופה כו'. כיצד חתיכת בגד פשתים מחוברת לשק וחתיכת בגד צמר מחוברת לקופה וחברן יחד בב' תפירות מצטרפין אע"פ שמחוברין בב' כלים ואסור להתכסות בשק או בקופה ולא אמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי כ"ה בטור: