ט"ז על יורה דעה רצו

►| ט"ז • על שולחן ערוך יורה דעה רצו |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

שנגמרים עם תבואת הכרם. פירש בכ"מ דהיינו שאין עושים אלא לג' שנים כדתנן פרק ב' דכלאים כמו שתבואת הכרם אינו מותר עד ג' שנים והר"ן כתב בפ' ראשית הגז דקנבוס ולוף אסורים לפי שגדלים הרבה ואיכא ערבוביא ועושין אשכלות כגפנים אסורים משום כלאי הכרם עכ"ל וכתב עוד דלא בא למעט חטה ושעורה דכל ה' מינים ודאי כלאים מן התורה אלא לאפוקי שאר זרעוני גנה שאינם נאכלים דומיא דקנבוס ולוף:

סעיף ג

ואע"פ שאינו לוקה. דאין חייב אלא אם זורע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד מ"מ הפירות אפילו בחד מינא אסורים והר"ן בפ' (כל גגות) [ראשית הגז] (וספ"ק דקדושין) חולק ע"ז וס"ל דאפי' איסורא ליכא:

סעיף ה

הרואה כלאים כו'. כתב הראב"ד בירושלמי אמרו בפועל שנו ב"ה שהוא עסוק במלאכתו עשאוהו כפועל עכ"ל. פירש בכ"מ דפועל העוסק במלאכה קאמר וכן ב"ה העוסק במלאכתו שוים לאיסור כשאומר כשאחזור אלקטנו והוסיף בק' ק' כמ"ש בסעיף ט"ז דאם אמר כשאגיע לו אלקטנו אין איסור ואח"כ אמר דב"ה דינו כפועל אם עוסק במלאכתו אם אמר כשאגיע לו אלקטנו דמותר דמ"ש כאן פועל פירושו עוסק בין שהוא ב"ה בין שהוא אחר ולא אמרו לשון פועל אלא להשמיענו דאפי' מי שאינו שלו אם נתייאש ממנו אסור לו ע"כ וק"ל על פירושו דא"כ הא דנקט ירושל' דעשאו ב"ה כפועל הוה לרבות' דמותר באומר לכשאגיע אלקטנו ודבר זה הוא משנה מפורשת בפ"ה דכלאים ונ"ל דהך פועל היינו אפילו אינו עוסק במלאכתו מ"מ יש לו שייכות לילך בכרם ע"כ יכול לילך שם לעקור הכלאים וכיון שלא עשה כן אסור לו מטעם קנס ולא לאחרים ואח"כ אמר דב"ה בשעה שהוא עוסק במלאכתו וטרוד בה הוה דינו כמו פועל שאינו אוסר לאחרים כשאומר לכשאחזור אלקוט אבל בשעה שאין עוסק ואינו טרוד אסור גם לאחרים ומ"מ יש חילוק בין לכשאגיע או לכשאחזור כמ"ש סעיף ט"ז ובירושל' שם מסיים הך חילוק דבין פועל לב"ה לענין אוסר לאחרים ונראה הסיפא הוא פירושא לרישא לפרש למאי עשאוהו כפועל כנ"ל ועכ"פ משמע דאחד הרואה בכרם חבירו אין בו שום קנס לפי הירושלמי ונ"ל דה"ה אחר כל שיש לו רשות לילך לכרם חבירו ואין מקפיד עליו הוה כפועל וזהו שלא הזכיר הרמב"ם כאן את הירושלמי דכללו במ"ש הרואה כו' וקיימו כו' דמשמע דמיירי מי שיש בידו לעקור או לקיימו וכדפרישית והכ"מ נדחק ליישב דעת הרמב"ם לפי פירושו ולמ"ש ניחא:

סעיף יב

בימי הקור. הראב"ד הביא הגמרא דמשמע שאם יבשה לגמרי אין איסור כלל לזרוע בצדה כי עץ בעלמא היא וכתב הכ"מ שגם דעת הרמב"ם כן במ"ש שדרך שתיבש בימי הקור שאפשר שלא יבשה לגמרי וכ"כ בפי' משנה בהדיא:

סעיף יד

בערב. פי' שם מדינה:

סעיף יט

ולא מרובעות. דאלו מרובעות יש גפנים בזויות הריבוע נוסף על העיגול והם יותר על שיעור שש עשרה מן הירק שזרע בכרם שהוא מלא גפנים ואנן קיימא לן שאין האיסור מתפשט אלא עד שש עשרה אמות מן המקום שזרע שם הירק וכבר האריכו הרמב"ם ורבינו שמשון בפירוש משנה זו ועיין בכ"מ שהביא תשובת ה"ר ישראל להרא"ש בדבר זה בפרק ו' דכלאים:

סעיף כז

אפיפירות. פירוש שעושה כמין סכך מקנים ועצים:

סעיף כט

העריס. הוא המקום באפיפירות שעושה להדלות שם הגפן וקנים יוצאים ממנו:

סעיף לד

חוצה לו. משום מראית עין דכל העומד בחוץ אינו יודע שבתוכו מרוחקים ונראה לו ככרם גמור:

ככרם שחרב באמצעו. דשם בעינן קרחה י"ו אמות כמ"ש בסעיף מ"ב:

סעיף לז

ואחת יוצאה זנב כזה:

ואחת באמצע כזה:

ושתים כנגדן כזה:

סעיף מב

באמצע הקרחת. פי' שלכל צד של גפנים שייך להם ד' אמות דהיינו כדי עבודת הכרם שיכול לחרוש שם בשוורים לתקון הכרם נמצא שאותן ד"א הוויין כגפנים ואח"כ צריך שירחיק ממקום שכלים ארבע אמות האלו לזרע עוד ארבע אמות שהוא מקום חשוב ע"כ זורע ממש באמצע הקרחת דוקא משא"כ בפחות מט"ז נשאר בנתיים פחות מח' אמות אחר שתתן ד"א לכל רוח ואותו הנשאר תתן פלגא לכאן ופלגא לכאן ולא נשאר מקום חשוב לתת שם זרע ולעיל סעיף י"ט שאוסר עד ט"ז אמות היינו בכרם מלא גפנים:

סעיף מג

מחול הכרם. הטעם בזה דבעינן י"ב אמות לפי שד' אמות שייכים לעבודת הכרם וד' אמות שאצל הכרם שייכים לכותל שמניחים שם כדי לילך שם ולהחזיק הכותל על ידי ההליכה ע"כ צריך שיהיה נשאר ד' אמות מקום חשוב לזרע והא דלא בעינן ח' אמות בנתיים כדלעיל לפי שאין גפנים כאן רק מצד אחד:

וכן כרם גדול כו'. לפי שאין דרך להניח שם מקום פנוי דבלאו הכי יש פנוי הרבה:

סעיף מד

ואין בו רוחב ד' כו'. פירוש דוקא כשיש גדר חשוב דהיינו גובה י' ורוחב ד' אז נותנים מחול לכרם זה דהיינו ד' אמות לכותל הגדר כדלעיל אבל כל שאינו כותל חשוב הוי כאילו אינו לגמרי וזורע חוץ לד' אמות מופנים כן נראה לי פשוט אלא שבלבוש כתב בזה וז"ל או שהיה בו גובה עשרה טפחים אפילו אין בו רוחב ארבעה אין לו מחול שאין דרך שם מקום פנוי לעזוב הואיל ואיכא גדר חזק עכ"ל ודברי שגגה הם דאם כן בגובה עשרה ורוחב ארבעה כל שכן שאין ליתן מחול:

סעיף מח

השוה את קירויו. פי' שקירה גם חלק שלא היה מקורה:

סעיף מט

במילואה לגדולה. כזה:

סעיף נב

שומירה. הוא מקום גבוה שעומד שם הצופה לשמור הכרם:

סעיף סט

ואם אמר לתינוק כו'. הוא הדין לכתחלה מותר לומר כן דהכי עביד רב משרשיא לענין כלאי כרם דהא מדרבנן נינהו בחוץ לארץ אפי' בחטה ושעורה וחרצן במפולת יד ולא דמי לסירוס דאסור לעשות על ידי עובד כוכבים כמ"ש באבן העוזר סימן כ' דהתם איסור דאורייתא הוא ועיין מ"ש בסימן רצ"ז סעיף ב':