ט"ז על יורה דעה ריז

►| ט"ז • על שולחן ערוך יורה דעה ריז |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

אפי' לצלי ולשלוק. בטור לא כתוב ולשלוק אלא צלי לבדו ומסיים בו אסור בו ובשלוק והוא תמוה למה לא כתב תחילה ולשלוק וא"ל שחסר באמת תחילה תיבת ולשלוק קשה הי' לו לומר אסור בהם כמ"ש אח"כ מותר בהם ע"כ פי' בפרישה דכל שקורין מבושל מסתמא דגם שלוק בכלל ע"כ כ' שפיר שכל שקורין לצלי מבושל אסור גם בשלוק ונראה לי ראיה לזה מדאמרינן בגמרא שר' יאשיה אוסר מדכתיב ויבשלו את הפסח ור' יאשיה קאי גם אשלוק כדמשמע בסוגיא ולא הביא סמך אלא לצלי אלא צ"ל דהא בהא תליא דכיון דגם צלי קרי מבושל ק"ו לשלוק ושלוק הוא כאן בשיל ולא בשיל דכן הוא בלשון בני אדם אבל בעלמא הוה שלוק בשיל יותר מבישול:

סעיף ב

ריפות. מעשה חטין שנכתשו ולביבות הם מעשה רוחשות:

סעיף ד

אף בנכבשים בה כו'. כתב רש"ל וכ"ש במבושל בין נאכל חי או אינו נאכל חי מכל מקום ירק חי מותר לאכול נ"ל עכ"ל. ומו"ח ז"ל הביא זה וכתב על זה ופשוט וקשה מדברי התלמוד עליו במאי דפריך על מ"ש במשנה הנודר מירק אסור בדילועין לר"ע והא ירק קאמר (פי' הרא"ש וסתם ירק בל' בני אדם הוא סתם ירק הנאכל חי) אמר עולא באומר ירק קדירה עלי ודילמא ירק הנאכל בקדירה קאמר (ופי' האשר"י על ידי כבישת הקדירה ובלשון בני אדם יותר נקרא ירק מן ירק המתבשל בקדירה) ומשני באומר ירק המתבשל בקדירה קאמר פירוש על כן אסור בדלועין שאוכלין אותם ע"י בישול והרי לפנינו דבאומר ירק קדירה עלי מותר בדילועין דלא אמר ירק אלא דרך כבישה שכן הוא בל' סתם בני אדם ודילועין הוא דבר המתבשל ובפרישה הקשה קושיא זו עליו וכתב שנראה לו דמ"ש הטור אסור אף בנכבשים היינו לומר שכ"ש שאסור בהנאכלין חי אלא שצ"ע מנין לו לטור דבר זה עכ"ל. ונראה לי דבריו נכונים בדעת הטור ודבריו של הטור בנויים על ענין זה כפירוש דברי התלמוד דלשון ירק אינו יוצא מידי פשוטו דהיינו סתם ירק הנאכל חי עד שיהיה מבורר דלא נתכוין על זה וע"כ הקשה המקשן דילמא ירק הנאכל בקדירה קאמר דהיינו נכבש אם כן יהיה פירושו עכ"פ אינו מבושל ואע"פ שלענין הדין הוה כבוש כמבושל מ"מ בלשון בני אדם אינו כן וא"כ כשנפרש דבריו שאמר קדירה על הכבוש נרויח בזה דירקי יהיה כפשוטו בדבר הנאכל חי וא"כ לאכלו חי פשיטא דאסור ואפי' דרך כיבוש גם כן אסור אבל על ידי בישול לא נדר כלל ומותר ומשני דאמר בפירוש ירק המתבשל בקדירה נמצא דלענין הלכה קיי"ל שפיר דאומר ירקי קדירה עלי אסור בחי ובכבוש ולא במבושל אלא א"כ אמר ירק המתבשל ואז נראה מותר בכבוש ובחי והאיסור בדילועין הוא גם כן אחר הבישול. ובדרישה כתב שאיסור הדילועין מחמת שאינן נאכלין חי ולא דק דאיסור דילועין לא עדיף משאר ירק שאינו אסור רק אחר הבישול ולא חי ה"נ בדילועין אע"פ שאפשר לאכלן חי כן נראה לי נכון דעת הטור ולא כדברי רש"ל שזכרנו. בטור כתוב והרמב"ם כתב שהולכין אחר לשון בני אדם לפי המקום והזמן והתיר ביצה מגולגלת ולא נהירא עד כאן לשונו בכ"מ הבין שהטור כתב לא נהירא על מה שכתב הרמב"ם שהולכין לפי המקום כו' ותמה על זה דבאמת לא בא הטור לחלוק רק על ביצה מגולגלת לחוד והוצרך לכתוב תחילה מה שכתב הרמב"ם לפי המקום כו' כדי שלא תתרץ מה שכתב הרמב"ם להתיר ביצה מגולגלת הוא מצד מנהג מקומו לזה כתב שא"א לומר כן שהרי הרמב"ם כתב תחילה שהולכין לפי המקום ובזה כ' סתמא שמותר ש"מ דמצד הדין אמר כן ולא נהירא כן נראה לע"ד:

ואם אמר לשלוחו כו'. פי' והא לך ראייה דאם אמר לשלוחו כו':

סעיף ה

אסור אפי' ביבש. פי' אע"ג דירק נקרא לחין מ"מ בזה אסור אפילו ביבש מאחר שאין עושין גורן לירק אפילו יבש לא נפיק מכלל ירק:
ומ"ש מותר בגידים טעות סופר הוא וצ"ל אסור שכן הוא בירושלמי וב"י מביאו גם כן בנוסח אסור ובלבוש כתב לפרש שהוא מותר מטעם שהם שני מינים ושגגה היא:

סעיף ח

נאסר אף בבשר דגים. בסעיף ט' נעתיק דברי רש"ל דהאידנא מותר בדגים:

ואם מראין הדברים כו'. בטור כתב ע"פ הגמרא דאם נדר בימי הקזה אין דגים בכלל הנדר שבלאו הכי לא אוכל אותם ולא הוצרך לידור נדר והיינו ביום ראשון דהקזה דהא אמרו שני לדם דג. ופריך בגמרא דא"כ אפילו עופות נמי נימא הכי דהא אמרו מאן דמקיז ואוכל בישרא דציפורא פרח ליביה ומשני דאפשר לאכלו על ידי שליקה וע"כ שפיר קאי הנדר עלייהו וכתב הרא"ש דשמואל לא אמר דפרח ליביה. אלא בצלי ובדרישה תמה דהא הטור ושאר הפוסקים סתמו מזה ועוד דעמא דבר לאכול תרנגולים ביום הקזה וע"כ חילק בין בשר תרנגולים לציפורים ובחנם דחק בזה דדוקא בצלי אין לאכול אפילו תרנגולים ועל הטור לק"מ במה שסתם ולא חילק דמה היה לו לחלק כיון שאפשר שום אכילה בעופות חל עלייהו הנדר ואוסרים בכל גווני מיהו עכ"פ יש לתמוה במה דאמרינן התם בגמ' דהקיז דם לא יאכל לא חלב ולא גבינה ולא ביצים כו' והעולם נהגו לאכול ביצים תיכף אחר ההקזה ואפשר דהקזה דידהו הוה קשה טפי שהיו מקיזים דם הרבה:

סעיף ט

מהקיפה. פי' פרורין דקין שנקפין בשולי הקדירה:

מהבשר מותר בשניהם. כתב רש"ל נ"ל דהאידנא אסור בשניהם דאזלינן בתר לשון בני אדם ומ"ה שרינן סתם בדגים עכ"ל מבואר מדבריו דהאידנא הנודר מבשר סתם מותר בדגים דאין דרך האידנא דמימלך שליח עליה:

אם לא שיאמר קונם בשר עלי כו'. גם בטור כתב כן אבל האמת יורה דרכו שיש שם ובכאן ט"ס וצ"ל בשר זה כדמוכח בסימן רי"ז סעיף ט':

סעיף י

אסור במקפה של גריסין. מקפה הוא תבשיל עב וגבי איסור שום לא נקט מקפה של שום הטעם דאפילו שום בפני עצמו אסור דכיון שאמר כל מקפה אסור עלי ושום הוא שנותנין אותו בכל מקפה כמו שכתב הרא"ש בסוף פרק הנודר מן המבושל וז"ל דשום רגילין ליתן בכל מיני מקפה כי נותן טעם הוא והשום הוא המקפה אבל אין עושין מגריסין לבדן מקפה אלא מכמה מינים עושין מקפה עכ"ל והא דאמרינן דנודר מגריסין אסור אפילו במקפה של גריסין הטעם דקרי ליה מקפה של גריסין כמו שכתב בית יוסף בשם הר"ן אבל נודר ממקפה סתם אין גריסין בפני עצמן בכלל שהרי אין הגריסין הכרחיים למקפה משא"כ בשום שהם הכרחיים למקפה ע"כ אפילו בנודר ממקפה הוה שום בפני עצמו אסור שסתם מקפה היא של שום אבל נודר משום לא אסרו אלא בפני עצמו ולא כשנותנין אותו בהמקפה דמידי אחרינא הוא וג"כ אין נקרא שם השום על המקפה לקרותו מקפה של שום כמו שהוא בגריסין כן נ"ל טעם דינים אלו:

תבלין שאני טועם. ה"ה שאני אוכל כ"כ רש"ל:

מהאספרגוס. לשון הטור פירש"י אספרגוס הוא מין כרוב והרמב"ם פי' מין שלקות של כרוב עכ"ל וא"ל להרמב"ם למה אסור לנודר מכרוב מהאיספרגוס מ"ש מנודר מבשר דאמרינן בסמוך דמותר ברוטב דיש לומר דבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם ובזמנם היו קורין גם לאספרגוס כרוב ולא לכרוב אספרגוס משא"כ בבשר ורוטב שמעולם לא היה נקרא בימים ההם לרוטב בשר כן נ"ל. ובנוסח השו"ע כתוב הנדר מן הכרוב מותר באיספרגוס והוא ט"ס וכן בבית יוסף נרשם מותר והוא ג"כ ט"ס אלא כנוסח הטור כן הוא במשנה ובכל הפוסקים ובלבוש סבר שהנוסחא של השלחן ערוך אמת ונתן טעם לפי שהם שני מינים ושגגה היא:

סעיף יא

מותר בקום. פי' מי חלב הנבדלין ממנו:

סעיף יב

הנודר מן הדגים. בטור כתוב דגים שאני טועם אסור בין בגדולים בין בקטנים וכתב רש"ל וז"ל בי"ס דג דגה שאני טועם כו' ואמת שהאוסר עליו דג דגה אסור בשניהם דדג משמע גדול ודגה משמע קטנים בלשון בני אדם אבל דגים לבד נ"ל דלא צריך דג דגים שאף בדגים לבד נאסר הכל כי כן משמעותו וכן כתב הרא"ש אבל בדגה לבד לכ"ע דוקא קטנים ובדג דגה נאסר בשניהם לכולי עלמא עכ"ל:

מותר בציר כו'. דבר פשוט הוא דהיינו בציר שיצא קודם הנדר אבל לאחר הנדר אסור כמ"ש בסי' רט"ז סעיף ט' לענין בשר ויין ממילא ה"ה נמי כאן דאם אמר דגים שאני טועם או אוכל או דגים אלו עלי אסור בציר היוצא מהם אחר הנדר וכן לענין קום החלב בסעיף י"א ולענין דבש תמרים סעיף י"ג כן נ"ל:

סעיף יג

אף על פי ששם התמרים כו'. תירוץ זה כתב ב"י בשם הר"ן ומצאתי למוהר"ר ליב מפראג שתירץ דשאני קום החלב דהוה עדיין משקה כמו תחלה משא"כ בדבש תמרים שתחלה היה אוכל ועכשיו נעשה משקה:

מסתוניות. פירוש סופי ענבים שאינם מתבשלים:

סעיף יד

מותר בדבש תמרים. שסתם דבש הוא של דבורים:

סעיף טו

ויש מי שאוסר בקונדיטון. ולא דמי לסעיף י' בנודר מירקות דמותר בירקות שדה מטעם שיש להם שם לווי והכא נמי יש לווי דמקרי יין מבושל שאני התם דמין אחר הוא משא"כ כאן דשניהם יין ומפני שנתבשל לא הפסיד. ר"ן:

סעיף טז

מהתירוש לדידן. דאין אנו קורין תירוש אלא ליין בלשון תורה:

סעיף יז

אע"פ שרוב סיפוקן מאחד כו'. עיין מ"ש מזה בסי' ר"ח סעיף א':

סעיף יח

מעללתא. כל דבר מעולה ומשובח כ"כ הרא"ש שם:

וה"ה לנודר מהדגן. בטור כתוב וז"ל מהדגן קאמר רבי מאיר שאוסר בכל מיני קטניות חוץ מחילקא וטיסני פי' רש"י חטה נחלקת לשנים או לשלשה או לארבעה חלקים ולהכי שרי שכבר נשתנית החטה וחכמים אומרים שאינו אסור אלא בחמשה מינים בלבד ויראה מדברי א"א שפוסק כרבי מאיר ומדברי הרמב"ן יראה שפוסק כחכמים והכי מסתבר וכן כתב הרמב"ם עכ"ל ויש לתמוה דהא בגמרא חשיב בדברי רבי מאיר חוץ מאורז וחילקא כו' ולמה השמיט הטור האורז וא"ל דחסרון הוא בטור דהא כתב חוץ מחילקא דאי חשב גם אורז הל"ל וחילקא ונלע"ד דהטור ס"ל דחכמים שמקילים טפי מר"ח וסבירא להו דשאר מינים שאינם מחמשה מינים מותר כ"ש דמקילין במה שמיקל ר' מאיר דהיינו בחטה הנחלקת חילקא וטירגיס כו' שאע"פ שהחטה א' מה' מינים מ"מ מותר בו כיון שנשתנה וכן ראיתי בפרישה שהביא זו בשם רש"ל אך שכתב שא"כ היה לו לרמב"ם לכתוב דאלו מותרים מ"מ נ"ל דהטור סבירא ליה שפיר כן ולהכי הביא' בדברי ר"מ כיון שכוונתו לפסוק הלכה כחכמים קמ"ל דגם לחכמים יש היתר זה דחילקא וטירגיס וכו' ולהכי לא הביא דאורז כי אין בזה צורך לדברי חכמים דהא בהדיא אמרו דוקא ה' מינים ואורז לא מהם הוא משום הכי הביא הטור אותן שיש בהן צורך רבותא אליבא דהלכתא דהיינו כחכמים ואי הוה מביא גם אורז לא היה לנו שום הרגש בדבר דאתי לרבותא דחכמים כן נראה לי להלכה אבל לא למעשה להקל בחילקא וטירגיס כיון שבעל הש"ע לא כתב כן בפירוש:

סעיף יט

או מהמזון. היינו דברים שמסעדים הלב וזה דוקא בה' מינים אבל הזן פירושו אע"פ שאינו סועד הלב מכל מקום משביע ומיזן. וכתב הר"ן דכאן מיירי שאוסר על זמן מועט שיכול לעמוד בו אבל לזמן מרובה הוה ליה נדר שאי אפשר לקיימו ולא חל הנדר כלל והאי או מהמזון דקאמר פירושו אפי' במקום שעושין פת דוקא מחטים ושעורים מכל מקום דוקא חמשה מינים קאמר:

סעיף כב

אסור בכל פירות. פשוט דבכמהין ופטריות דאסור:

ומותר בגדיים וטלאים. אף על גב דאמרינן ריש מרובה בבקר וצאן פרט מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע כו' שמע מיניה דבהמות מקריין פרי י"ל דלענין נדרים שאני דהולכין אחר לשון בני אדם ובלשון בני אדם לא מקריין פרי וכתב הר"ן דלא מיירי כאן אלא בנודר לזמן כו' כמו לעיל בסעיף י"ט:

סעיף כג

ומותר בכמיהין ופטריות. לפי שאינם בכלל פרי הארץ דמאוירא ינקי אף על פי שגדילין מן הארץ:

אסור בכולם. נראה דמכל מקום מותר בגדיים וטלאים דאף על גב דגם הם גידולי קרקע כמו שזכרתי בשם הגמרא ריש מרובה בסעיף כ"ב מכל מקום בנדרים לא כן הוא דבלשון בני אדם לא מקרי בהמות בשם גידולי קרקע כמו דאמרינן שלא מקרי פרי בסעיף כ"ב הכי נמי לענין גידולי קרקע ומו"ח ז"ל כתב בזה דאסור בבעלי חיים מדקריין גידולי קרקע בפרק הפועלים ול"נ כמו שכתבתי דמ"ש גידולי קרקע מלשון פרי דלא אזלינן בתריה כיון דבלשון בני אדם לא מקרי כן הכי נמי כן דבלשון בני אדם לא מקרי גידולי קרקע אלא מה שהוא בגוף הקרקע ממש ועוד דאי לא תימא הכי היה לו לכתוב רבותא דאפילו בבעלי חיים אסור משום גידולי קרקע ק"ו בכמיהין ופטריות אלא כדפרישית וכן הוא הרבה פעמים בסי' זה דלא אזלינן בתר מה דמקרי בלשון חכמים אלא בתר לשון בני אדם:

סעיף לו

נדר מרואי החמה כו'. זה נמשך אחר דעת הטור שחילק בין אומר רואי חמה לרואים חמה ותמוה באמת מה בין לשון זה לזה דאף א"ת שבלשון רואי חמה יש לפרשו שהחמה רואה אותן מ"מ פי' דחוק הוא וטפי ניחא לן לו' כפשוטו שהם רואים החמה וכמו דאיתא לעיל סעיף ד' לענין ירק דאנן הולכין אחר לשון הפשוט וטפי קשה מה שכתב רמ"א הואיל והלשון ודאי כך הוא ובמשנה הכי איתא הנודר מן רואי החמה אסור אף בסומין שלא נתכוין זה אלא למי שהחמה רואה אותן ואמרינן עלה בגמרא מאי טעמא מדלא אמר מן הרואין לאפוקי דגים ועוברין שאין חמה רואה אותן ופירוש הפשוט בזה דמיתור לשון דייק התלמוד מדהיה לו להזכיר מהרואין לחוד והיה מוציא בזה הסומין ולמה הזכיר כלל חמה אלא ודאי דנתכוין שהחמה רואה אותן לאפוקי דגים ועוברין ונמצא דאין חילוק בין רואה חמה לרואין החמה דגם בלשון רואין החמה יש יתור לשון החמה וכ"כ הר"ן וכן נראה מדברי הרמב"ם ורא"ש בפסקיו שלא הזכירו כלל להתיר בסומין כשאומר רואין החמה גם מל' התוס' נראה לי כן אלא שיש טעות סופר בדבריהם שז"ל מדלא קאמר הנודר מן הרואין כלומר מדלא אמר האיש הנודר שהוא נודר מן הרואים את החמה שאז ודאי הוי משמע למעט סומין וא"ת הא דלא קאמר מן הרואין משום דאז הוה דגים ועוברים בכלל והוא רוצה שלא יהיו בכלל י"ל דהשתא נמי כשאומר מרואי החמה כל כמה דלא נפרש שהחמה רואה אותן קאמר שהרי דגים רואין יפה החמה אבל החמה רואה אותם לא מקרי הואיל ומכוסין הם במים עכ"ל והנה לפי התחלת דבריהם משמע דיש היתר סומין אם אמר רואין את החמה וסוף דבריהם לא כן הוא שהרי כתבו וא"ת הא דלא קאמר מן הרואים משום דאז כו' משמע דההוכחה הוא מדלא אמר מן הרואים לחוד ותו דהיאך אפשר שיהיה הוכחה מדלא אמר רואין את החמה ולמה לא עשו הוכחה מדלא הוה להזכיר כלל חמה אלא מהרואין לחוד. גם קושית ואם תאמר כו' אין לה הבנה לפי הנחה זאת שתליא מילתא דהיתר סומין באומר מן הרואין את החמה והנה אנו רואין עין בעין שיש אחר כך טעות סופר בדברי התוס' בקושייתם ונראה דהגירסא הנכונה בדברי התוס' כן הוא כלומר מדלא קאמר האיש הנודר שהוא נודר מן הרואים בלא החמה שאז ודאי הוה משמע למעוטי סומין ואם תאמר הא דלא קאמר מן הרואין משום דאז הוה דגים ועוברין בכלל והוא לא רצה שיהיו בכלל יש לומר כו' וכוונתם להקשות כיון דעיקר הוכחה מדלא אמר מן הרואין לחוד דילמא אי קאמר כן היה דגים ועוברין בכלל והוא לא רצה בכך על כן הזכיר החמה להוציא דגים שאינם רואין החמה כיון שהם במים ותירצו דאם כן לא הועיל כלום במה שהזכיר החמה שהרי באמת דגים רואים החמה ולא נתמעטו הדגים אלא שאין החמה רואה אותן וצ"ל דגם בעוברים הוה כן שהם רואים את החמה והתוספות לא הוצרכו להזכיר עוברים דממילא הוא מדגים ויש לזה ראייה מדאיתא בגמרא פרק ג' דנדה דהעובר מביט מסוף העולם אל סופו אלא שאין החמה רואה את העובר דהיינו שאין מגולה נגד החמה כמו שכתבו התוספות גבי הדגים דאם לא כן תקשה לך קושיית התוספות על העוברים כן נראה לי ביאור דבריהם ואל יקשה בעיניך שהגהתי בדבריהם שאותן התוספות מלאים טעיות לכל רגיל לקרותם אלא שדעת הטור צ"ע שכתב אם אמר מרואים החמה מותר בסומין מה חילוק ישבין לשון זה לרואי החמה ונראה כוונתו דגם הוא מפרש שיש כאן יתור לשון דלמה לו להזכיר החמה כלל אלא ע"כ דאיהו קאמר בלשון דחוק שהחמה רואה אותן דלשון רואי החמה הוא דביקות והוה כאומר שיש להם ראיות חמה ואם כן ודאי נוכל לומר בזה המשמעות שהחמה רואה אותן מה שאין כן באומר מהרואים את החמה אף על פי שיש כאן קושיא דלמה אמר יתור לשון דהחמה מכל מקום אין לך תירוץ על הקושיא דאי אפשר לומר שהחמה רואה אותן דהרואים אינו סובל פי' זה דדוקא רואי החמה יש לפרשו כן על צד הדוחק ורוצה לומר שיש בהם ראייה מן החמה שהוא לשון דביקות מה שאין כן בתיבת רואין שהיא תיבה מוכרת בלי דביקות לתיבה שאחריה ממילא פירושו רואין סתם דהיינו שהם הרואים יהיה מה שיהיה וכיון שאין לך שום תירוץ על היתור לשון אין אנו למידין מזה היתור לשון כלום והוה כאלו אמר מהרואים לחוד ע"כ מותר בסומין כן נראה לי כוונת הטור ומה שכתב רמ"א הואיל והלשון ודאי כך פירוש מכח קושיא דיתור לשון אנו מוכרחים לתרץ כן כיון שיש תירוץ לפנינו ומו"ח ז"ל כתב דמדברי התוס' האלו משמע שאין היתר אלא באומר מהרואים את החמה דהעיקר הוא לשון את החמה וע"כ מגיה בדברי הטור ג"כ את החמה ולא משמע כן בסוף דברי התוספות שהקשו ואם תאמר כו' גם בפירוש דברי הטור לא נראה כן דא"כ לא היה לו להטור לחלק בין רואי חמה לרואין את החמה אלא ברואים גופיה הוי ליה לחלוקי בהכי אם אמר את או לא גם לא ידעתי שום הוכחה מלשון את בזה כלל וכמו שבלא את תדחק לפרש הרואים החמה שנראים מן החמה ה"נ אם אמר את הוה במקום מן כמו הנני משחיתם את הארץ. כצאתי את העיר. והתוס' לא כוונו לזה עכ"פ כמבואר למעיין בדבריהם ואיך שיהיה פירוש דברי הטור נראה למעשה שאין לסמוך להתיר בל' רואים החמה בסומין כיון ששאר הפוסקים לא חילקו הוי ליה הטור יחיד בדבר זה וכן פסק מו"ח ז"ל שאין להתיר ברואין את החמה וזה אין נראה כלל אלא כמשמעות שאר הפוסקים דכל שיש יתור לשון דהיינו החמה אנו מפרשים כוונתו כל לשון שיאמר שהחמה רואה אותם כן נראה לע"ד:

בכל דבר שאינו בעל חיים כו'. בתוספות הביאם ב"י פירשו כן וז"ל דכיון שהזכיר רואי החמה משמע דוקא בעלי חיים שעשויין לראות החמה עד כאן לשונו וקשה הא אנו מפרשים דבריו שהחמה רואה ולא שהם רואים ויש לומר דמכל מקום אין הלשון יוצא מידי פשוטו שהם רואים הכי קאמר שהם רואים החמה בלי שום הפסק בנתיים והיינו שהחמה רואה אותם כלומר שאין הפסק ביניהם לאפוקי דגים שרואים דרך הפסק כמו שכתבו התוס' לעיל והטור דלעיל סבירא ליה דבלשון רואים החמה אין זה במשמעותו מדאמר מן הרואים החמה דתיבת הרואים אינו דבוק לתיבה שלאחריו כמו רואי חמה ממילא משמע דבלאו הכי הם רואים גם כן ולאפוקי סומין:

סעיף לז

אסור בקרחים ובעלי שיבה. הטעם בגמרא מדלא אמר מבעלי שער אלא ודאי דלא ממעט שער אלא מאותן שרגילין להיות שחורי הראש וא"ל אכתי אין לנו הוכחה לאוסרו בבעלי שיבה ונאמר דממעט בעלי שיבה יש לומר כיון דע"כ זה מותר בקרחים מכח ההוכחה דהיה לו לומר מבעלי שער אלא ע"כ דנתכוין אף על גב שאין להם עכשיו שחורי הראש הוא הדין נמי לענין בעלי שיבה אמרינן כן. כן פירש הר"ן וקשה לי ממה נפשך אם יש סברא טובה לפרש הך שחורי ראש שיש לו פעם אחת שחור ראש כמו שיש סברא לפרש מי שהוא עכשיו שחור למה לו לתלמודא להוכיח מכח מדלא אמר מבעלי שער הא אפילו בלא הוכחה יש לנו להחמיר דסתם נדרים להחמיר כמ"ש סימן ר"ח ואי אין סברא כל כך קשה מנלן באמת לאסור בקרחין ובעלי שיבה נימא בתרווייהו להתיר כיון שסברא טפי לומר שיש להם עכשיו שחור ראש והא דלא אמר בעלי שער דאם כן הוה אסור בבעלי שיבה ולא היה מותר רק בקרחין ע"כ אמר לשון דממעיט תרוייהו להתיר ויש לומר דודאי אם נימא דניזול בתר פירוש היותר פשוט טפי מסתבר מי שיש עכשיו קושיא לפנינו דלמא אתי למשרי תרוייהו אלא דהאמת דאין שום משמעות לפרש דשחורי הראש אתי למעוטי קרחין דאין זה היפך משחורי הראש אלא היפך מבעלי שער על כן ודאי אינו ממעט קרחין וא"כ גם שיבה ממועט כיון דמוכרח דפירושו מי שהיה לו שחורי הראש וא"ל דלמא אם אמר בעלי שער הוי אמינא גם נשים וקטנים אסור דאם כן היה לו לומר מכל אדם על כן אמר לשון המובדל מהם:

סעיף לח

אף בכותים. לפי שהם מצווים על שבת ועושין כן אבל עובדי כוכבים אפי' אם שומרים שבת מ"מ אינם מצווים בכך. גמרא:

סעיף לט

ומותר בכותים. לפי שאינם עולים שם אף על פי שמצווים על זה וכתב ב"י שהכותים עולים להר גריזים במקום ירושלים ובפרישה בהג"ה כתב שאם נדר מעולי רגלים אסרו אף בכותים שהרי עולים להר גריזים וישתקע הוראה כזאת שהרי אפילו אם היו עולים לירושלים ולא היו מצווים לא נתכוין להם דנתכוין דוקא למצוה ועוש' ק"ו בזה דלא נתכוין להם ובודאי אין דברים הללו יצאו מפי הצדיק עצמו:

סעיף מ

ובגרים. לא נמצא לזה מקור ונראה דיליף לה מדמצינו לענין ברכה שהגר יכול לומר אלהי אבותינו שנאמר כי אב המון גוים נתתיך כמו שכתבו התוס' בפרק הספינה דף פ"א:

אפילו בבני ישמעאל ועשו. דכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק היינו למעוטי עשו וכ"ש ישמעאל:

סעיף מא

אסור במולי או"ה. לפי שהערלה נקראת במקרא על כלל או"ה דוקא וכן שם מולים על אומה ישראלית דוקא:

סעיף מז

גם חנוכה ופורים. לפי שגם ימים אלו בלשון בני אדם נקראים ימים טובים כמו ההיא דעבידנא יומא טבא לרבנן דהיינו כל שיש בו שמחה והכלל בכל סימן זה דהולכים אחר לשון בני אדם אלא דכאן הוה קצת דוחק שיהיו ימים אלו בכלל על כן הוצרך שיאמר הנודר כן בפירוש שנתכוין לזה:

סעיף מח

שקורין אפוסטר. בלשון אשכנז וועטי"ן וכתב בית יוסף בשם רבינו ירוחם בזה דעיקר כוונתו היתה בשבועתו כדי להמנע מכל שחוק שמביא לידי הפסד ממון עכ"ל משמע מזה דהנשבע סתם שלא לשחוק היינו בענין שיש בו הפסד ממון אבל בלא הפסד מותר לשחוק ומ"מ נראה לי שהולכין אחר כוונת הנשבע בזה דאם בשביל הפסד ממון היה לו דאגה או בשביל שהיה מאבד זמן במיני שחוק שאז אסור אפי' בשחוק בחנם. כן נ"ל: