ט"ז על יורה דעה קעט
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף ב[עריכה]
בב' ובד' כו'. הטעם שהכוכבים הצומחים בהם הם קשים:
סעיף ג[עריכה]
אם אינו אומר הטעם כו'. לפי זה נראה דגם בהנך דלעיל יש היתר כל שאינו אומר בפירוש שהוא עושה משום הכי אלא די"ל דשאני הכא כיון שיש שינוי טבע לפניו ויש מקצת חרדה על האדם הותר לו לעשות בלי אמירה משא"כ בהנך דלעיל שאין בהם שינוי טבע. כן נ"ל:
סעיף ד[עריכה]
אם הצליח כו'. דכשרואה שמזלו נגרע ח"ו אחר שנשא אשה זו או דר בבית זה לא ירבה בעסק עוד. ופסוק לי פסוקיך הוי כעין נבואה קטנה:
סעיף ז[עריכה]
מותר לחבר שלא יזיקוהו. דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש משמע כאן דאם פיקוח נפש תלוי בעבירה שכשעושה עבירה יכול להנצל מותר לו לעשות כן מעצמו עבירה ההיא כמו הכא שעל ידי שעובר על לאו דחובר חבר מציל עצמו:
סעיף ח[עריכה]
ורוקק ואח"כ קורא כו'. הטעם דכיון דמזכיר שם שמים על הרקיקה הוי בזיון ח"ו ועל כן אין להקשות ממה שנוהגין ברקיקה קודם ואנחנו כורעים דשם הכל יודעין שהרקיקה היא לבזיון הגילולים של עובדי כוכבים והיא כבוד שמים שמזכיר אח"כ. כן נ"ל:
ואח"כ קורא כו'. וכן הוא ברש"י דדוקא לוחש אחר הרקיקה אסור אבל בטור כתוב ומזכיר שם שמים ורוקק משמע שהאיסור אפ' ברוקק אח"כ:
איסורא מיהא איכא. פי' בלוחש פסוק אפי' בלא הזכרת שם שמים על המכה וה"ה שאר חולי שאינו מכה כ"כ ב"י:
סעיף ט[עריכה]
תינוק שנפגע כו'. דאז צריך לרפוא' ודברי תורה לא ניתן לרפואת הגוף אלא לרפואת הנפש משא"כ בבריא שא"צ אלא להגן שלא יחלה בזה מותר להגן בד"ת ומטעם זה קורין ק"ש על מטתו להגן עליו בלילה ודבר פשוט שאם יש סכנת נפשות בתינוק שנפגע שמותר אפילו להתרפאות בד"ת כמו שמוזכר בסעיף ח':
סעיף יב[עריכה]
אבל לכתוב פסוקים כו'. הטעם כדאיתא ריש פרק כל כתבי כותבי ברכות כשורפי ס"ת לפי שאם תפול דליקה בשבת אסור להצילם ולהטריח עבורם בשבת ואף על גב שעכשיו כותבין בסידורין הברכות היינו משום עת לעשות לה' מה שאין כן בקמיעין כ"כ ב"י בשם רשב"א:
סעיף טו[עריכה]
אוחז את העינים אסור. אבל אין בזה מלקות לפי שלא עשה מעשה והרמב"ם כשכתב דין מעונן כ' וז"ל האוחז את העינים ומדמה בפני הרואים שעושה מעשה תמהון והוא לא עשה ה"ז בכלל מעונן ולוקה ואח"כ בדין מכשף כתב וז"ל המכשף חייב סקילה והוא שעשה מעשה כשפים אבל האוחז את העינים והוא שמראה שעשה ולא עשה לוקה מכת מרדות מפני שלאו זה שנאמר במכשף בכלל לא ימצא בך הוא והוא לאו שיתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו עכ"ל. והקשו רבים דברי רמב"ם אלו אהדדי ועיין בב"י מה שכתב על זה וגם בכסף משנה האריך מזה ומו"ח ז"ל כתב ג"כ מזה יעויין עליו ולע"ד נראה דהרמב"ם ס"ל דיש מלקות בלאו זה אף על פי שאין בו מעשה כיון שלעיני הרואים נחשב שעושה מעשה אע"פ שבאמת אינו עושה. ודוגמא לדבר מצינו בפרק הפועלים לענין חסמה בקול דלוקה אע"פ שאין בו מעשה מ"מ כיון שע"י קול שלו נמשך שהולכת הבהמה ודשה בלא אכילה כמו שכתבו התוס' שם אלמא כיון שמצד אחד הוא מעשה אף על פי שבאמת אין באדם עצמו מעשה וה"נ דכוותיה להרמב"ם כיון שלעיני בני אדם הוא מעשה לוקה עליו והיינו דוק' בזה שלעיני בני אדם נחשב שהוא עושה מעשה תמהון דהיינו שהמעשה עצמו הוא תמהון שא"א לעשותו וזהו העושה אותו ועל כן כ' במכשף שאוחז את העינים ומדמה שעשה מעשה והיה ראוי ג"כ ללקות עליו מטעם שאמרנו אלא שפטור כיון שהוא בכלל מכשף וניתן לאזהרת מיתת ב"ד והחילוק שביניהם דאוחז את העינים היינו דמדמה שהוא עושה מעשה תמהון הוא בכלל לאו דמעונן אבל האוחז את העינים דמכשף היינו שמדמה להם שעי"ז האיש נעשה מעשה כגון שנעקרו הקישואין שבשדה שהוא מוזכר בגמ' לענין זה ולא נדמה להם שהוא עצמו עוקרן זהו אינו בכלל מעונן אלא בכלל מכשף ובזה אין מלקות והרמב"ם למד זה מדאיתא בגמרא באיסור דמעונן שהוא אוחז את העינים ובאיסור מכשף אמרו גם כן אוחז את העינים וע"כ שיש חילוק ביניהם ואפשר שחילוק זה היה קבלה בידו לחלק בין מעונן למכשף בענין זה כן נראה לעניות דעתי: