ט"ז על יורה דעה קג
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
[עריכה]שטעמו פגום כו'. דנ"ט לפגם מותר דילפינן לה מגר דכתיב לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה נבילה הראויה לגר קרויה נבילה ושאינה ראויה לגר לא מש"ה כל שהאיסור בתערובות הרוב וההיתר מועט הוה כאילו הוא בפני עצמו ואין לו היתר עד שיהא נפגם לגמרי כנבילה שאינה ראויה לאכילה אבל כל שנאסר מחמת תערובות איסור הן באיסור שיש בו ממש ובטל ברוב היתר הן באיסור שאינו ממש אלא נ"ט אף שאין רוב היתר די לו אם יהיה נפגם קצת אותו התערובות דהא לא נהנה מהתערובות שום טעם ובזה מבואר מ"ש בסעיף ב' פגם זה אין צריך כו' ויש מי שאומר כו':
אף על פי שפוגמין התבשיל כו'. דכשהן בעצמן פגומין וסרוחין בטיל חשיבותייהו אפי' נתבשלו ואין מכירן אף גופן בטל ברוב בעלמא דעיקר החומרא בתערובות ע"י בישול יותר מכיבוש הוא משום טעמא וכאן ליכא טעמא דאיסורא שכבר האיסור מוסרח והוה כאילו אין כאן ממשות איסור אלא טעם לחוד אבל אם הם בעצמם מושבחים אע"פ שנ"ט לפגם במאכל זה גופו לא בטיל אפילו באלף כיון שהוא בריה או כיוצא בה מדברים שאינם מתבטלים והוה הכל כגוף האיסור בלא תערובות:
אפילו איסור מרובה כו'. כגון שנפל איסור גדול לרוטב מעט וזרק האיסור מן הרוטב ומבואר בטור דציר של איסור חשוב כגופו מ"ה אם נתערב ציר בעין של איסור להיתר צריך שיהא פוגם לגמרי או שיהא רוב היתר וכ"כ בא"ו הארוך:
סעיף ב
[עריכה]ויש מי שחוכך כו'. פי' דפליג על מה שכתב תחילה אם יש שם גוף האיסור ובטל ברוב מהני פגם קנת וזה ס"ל דאפי' הכי אסור דהא נהנה מגוף האיסור במה שיש לו טפי לאכילה ויהיה נהנה טפי מרבוי אכילה שמחמת האיסור יותר מן הקלקול שמקלקל לו קצת בטעם אסור וכאלו לא הוה רוב וצריך שיפגום לגמרי כנבילה:
בד"א שפוגם כו'. קאי אריש הסימן וכתב בטור פירוש דהשביח ולבסוף פוגם כגון חומץ יין נסך שנפל לתוך גריסין צונן והשביחן והרתיחן ופוגמן עד כאן לשונו ממילא פירושא דפוגם ולבסוף השביח הוא איפכא דנפל לתוך רותחין וציננן וזה אסור בכל שכן מהשביח ולבסוף פוגם) ומ"ש הטור בריש הסימן דפוגם תערובתו יותר כגון חומץ יין נסך שנפל לתוך גריסין דמותר היינו שנפלו ברותחין ואוכלן כשהן רותחין וכן הוא בלבוש אלא שבפרישה כתב דברותחין וציננן מותר מכח מה שכתב הטור ריש הסימן והוא תמוה מאד:
ג"כ פוגם לא נאסרה הקדרה. דהואיל והתבשיל שרי הקדרה נמי שרי דה"ל נ"ט בר נ"ט דהיתרא דהרי גם כאן נותן הכף טעם פגום לתבשיל והתבשיל לקדרה ועדיין הטעם פוגם כ"כ הטעם בד"מ בשם או"ה כלל ל"ב. ותמהני דלמה נקיט רמ"א כאן שהכף נאסר תחלה מאיסור פגום דהיינו מהתבשיל הראשון שהיה בו איסור פגום הא אפילו אם היה איסור גמור בכף תחלה ותחבו לקדירה שיש בו תבשיל שאותו איסור שבכף הוא פוגמו הוה ליה הקדרה נ"ט בר נ"ט ואין אוסרת מה שיתבשל בו אח"כ אפילו אם אותו האיסור שבכף נותן טעם לשבח דהכף נתן טעם פגום בתבשיל והתבשיל נותן טעם פגום לקדרה והקדרה שתתן אח"כ טעם לשבח במה שיתבשל אח"כ הוה ליה נותן טעם בר נותן טעם דהיתירא כיון שמתחלה בא הטעם של האיסור על ידי פגם וזה מבואר באו"ה כלל ל"ב וז"ל אבל אם נפל לקדרה כלי שנבלע מאותו איסור שנ"ט לפגם כגון כף שנאסרה מחלב ונפל ליין רותח הקדרה מותרת אפילו אם אין ס' ביין נגד הכלי דמאחר שהמאכל מותר אין שם איסור על התבשיל ושייך ביה שפיר נ"ט בר נ"ט דהיתרא עכ"ל. ומזה הועתקה הג"ה הזאת ביין ומאכל דנקט חדא היא דבמאכל היה שם יין וחלב פוגם ביין כמבואר שם לעיל מיניה וכ"כ רמ"א בסמוך וצ"ע למה שינה רמ"א ללא צורך וכתב ב"פ לפגם ובלבוש כתוב וזה לשונו אבל אם ניערו התבשיל הראשון בכף של איסור ותחבו אחר כך הכף לתבשיל שני שהוא גם כן פוגם לא נאסרה הקדרה השני' דיש הרבה נ"ט עכ"ל וזה יותר מגומגם מלשון רמ"א כאן ולענין דינא להלכה ודאי שרי אפילו בחד נ"ט לפגם וכמו שכתבתי בשם או"ה בפירוש ודברי המעתיקים צריך עיון ליישבם עוד כתוב באו"ה שם תבשיל שנפל שם איסור פגום ונפל אותו תבשיל לקדרה אחרת ובאותו תבשיל היה האיסור בעין [לשבח] א"צ אלא ששים בקדרה שני' נגד האיסור שבקדרה דלא שייך לומר הקדרה הראשונה נעשה נבילה דהא משרי שרי עכ"ל ד"מ:
סעיף ד
[עריכה]וכן לדבש. תמה ב"י שהרי העולם מבשלין דבש עם בשר והוא משובח מאד ותירץ דע"י התבלין והבצלים הוא משביח אבל אלו היה בשר ודבש לבדם היו פוגמין ובדרכי משה הקשה מדברי המרדכי פרק שני דביצה דחתיכת נבילה בדבש לא הוה לפגם שכתב וז"ל וע"כ אם נמצא בדבש חתיכה של נבילה אסור כל הדבש כו' ומו"ח ז"ל תירץ דהמרדכי לא אסר הדבש משום נתינת טעם לשבח של נבילה אלא מיירי אפי' הוא לפגם אוסרו לפי שהדבש אינה רבה על הנבילה וכמ"ש הרשב"א דכשהאיסור והיתר שוין אסור אפילו בנ"ט לפגם ע"כ והוא תמוה דהא שם במרדכי הכירו החתיכת נבלה ולא היה איסור רק מחמת טעמו ולעיל סעיף א' והוא מדברי הרשב"א מבואר דאם האיסור מחמת טעם ולא ממש אפילו האיסור רבה על ההיתר מותר בנ"ט לפגם על כן צריכין אנו לחילוק די"א שמביא אח"כ רמ"א והם דברי מהרי"ל בתשובה דיש חילוק בין דבש עצמו דמיירי בי' המרדכי למשקה העשוי בדבש וכן עיקר והוא מסקנת הד"מ ולא ידעתי למה כתב כאן לקולא במקום הפסד גדול אפילו בדבש עצמו דלפי הנראה אין כאן קולא נגד המרדכי:
סעיף ה
[עריכה](ח) כחתיכת איסור שלא נפגמה. דמה שהוא בעין אנו נפגם אפילו נשתהה כמה ימים וזהו דעת הרשב"א (תוה"ב בית ד' שער ד) בטור סימן קכ"ג והיש מתירין הוא הר"ן (ע"ז מ, א) ס"ל דאפילו מה שבעין על הכלי נפגם ואנן קי"ל כדברא ראשונה וכ"כ בלבוש:
סעיף ו
[עריכה]דחורפיה משויא ליה לשבח. ומבואר בסימן צ"ה ס"ב דדוקא רובו דבר חריף בעינן מ"ה בעינן עכ"פ בתבלין חלק גדול שהוא נרגש הרבה בקדרה ועי' מ"ש סי' צ"ו ס"ב:
סעיף ז
[עריכה](י) בלועה מבשר בחלב. פי' כיון שכבר נאסרה הקדירה מבליעת בשר בחלב נחשבים המים שבישל תוך מעל"ע [מעת לעת] כנבילה והוא כאילו בישל אז בשר בחלב רק שהכריע ב"י להקל האם עברה לילה בין בישול בשר בחלב ובין חמום המים דלא היה אז המים נבילה דיש פוסקים כר"ת דלינה אחת פוגמת ואע"פ דלא סמכינן עלייהו להתיר המים האלו מ"מ מהני לזה שלא יהיו נחשבים לנבילה לענין חשבון מעת לעת.
בשאר איסורים בכל ענין. פי' אפי' קודם לינת לילה כיון דהיא גופיה דהמים יהיו נחשבים כנבילה בשאר איסורים הוא פלוגתא בסי' צ"ב ובכהאי גוונא סמכינן אמקילין: