ט"ז על יורה דעה צד
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
[עריכה]בכלי ראשון תוך מעת לעת. בסימן צ"ה סעיף ג' יתבאר דגם ע"י ערוי מכלי ראשון על ב' כלים אחד של חלב ואחד של בשר והם מלוכלכים יש איסור כמו בכלי ראשון ממש ומ"ה אם עירה נמי מכלי ראשון על כלי שהוא מלוכלך מבשר נחשב כאילו השתמש באותו כלי בכלי ראשון. וכתב רש"ל פכ"ה סי' ע"א דמסתבר דכלי ראשון כל זמן שאין היד סולדת בו אין בו כח להבליע כלל אלא דמסתפינא להקל בכלי ראשון שעומד אצל האש כל שהוא חם ואפילו אין היד סולדת בו ראוי לאסור דעשו הרחקה לכלי ראשון כדאיתא בירושלמי עכ"ל אבל בת"ח כלל נ"ז פוסק כב"י ואו"ה דאפילו בכלי ראשון שעל האש אינו אוסר אם אין היד סולדת בו וכן עיקר ועיין סי' ק"ה סעיף ב' מה שכתבתי על דברי רמ"א בזה:
סעיף ב
[עריכה]בקדירה שני פעמים. דהוה כאילו תחב שם ב' כפות של איסור ואם נודע בנתיים נתבטל הראשון ונעשה היתר גמור ובת"ה סי' קפ"ג נתן טעם להצריך שני פעמים ס' דחיישינן שמא לא פלט הכף תחילה כל הבלוע בתוכו מן האיסור ונשאר בתוכו חלק ס' ונכנס בתוכו מן ההיתר שבקדירה נ"ט חלקים ונאסר הבלוע בתוך הכף שנעשה הכל נבילה וצריך עוד ששים נגד זה שנתחדש בכף מתחיבה [ראשונה שפולט תוך הקדירה בתחיבה] שנייה ואח"כ דחה זה דאין היתר בלוע נאסר מאיסור בלוע ועוד האריך למצוא טעם להתיר בפעם א' ס' ורש"ל פ' גיד הנשה סי' מ' החמיר להצריך ב' פעמים ס' ואין לנו אלא המנהג שכתב רמ"א להקל הן בבשר בחלב הן בשאר איסורים:
סעיף ג
[עריכה]אבל הכף אסור. ולא אמרינן דמה שנתחב כבר הוה כהגעל' תירץ בהגהת ש"ד דהגעלה צריכה רותחין שמעלה רתיחה ולענין איסור אוסר רק אם היד סולדת בו ועוד דאתי למטעי כו'.
פירות או צונן. כ' בת"ח כלל פ"ה ובשערי דורא כ' דאף חמין לחוף בו הראש או לעשות בהן שאר דברים שאינן צורך אכילה ושתייה מותר והכי נהגו ולא כמרדכי פרק אין מעמידין דאסור להשתמש בדבר לח עכ"ל וכתב עוד ולפי מנהג זה יש להקל ג"כ אם נאסרה קדירה מבשר בחלב ואחר מעת לעת בשלו בו מאכל אינו צריך להשליך דמי הקדירה לנהר כמו שפסק מהרא"י עד כאן ורש"ל פרק כל הבשר סי' מ"ו חולק על רמ"א כי לא נהגו לחום אלא לויג"א בעלמא לחוף ראש אבל לא מים הראויים לשום מאכל ומשתה והא ראייה דלחוף ראש מותר אפילו לכתחלה כו' על כן צריך להשליך דמי הקדירה לנהר עד כאן לשון רש"ל. וכל זה בקדירה שנאסרה אבל המאכל שנאסר כתוב באיסור והיתר הארוך ורש"ל ות"ח שצריך להשליכו דוקא לבית הכסא אבל לא לפני הכלב אפילו אין הכלב שלו.
סעיף ד
[עריכה]בדיעבד אינה אוסרת. פירוש אם חזרו ותחבוהו למין התחיבה ראשונה אבל אם חזרו ותחבוהו למין הבלוע בו מתחלה תוך מעת לעת לתחיבה הראשונה אסור כ"כ ב"י ורש"ל פכ"ה סי' מ"ז בשם סמ"ג:
סעיף ה
[עריכה]דהוה נ"ט בר נ"ט. פי' מן הכף למים ומן המים לקדירה שניהם להיתר דאף בפעם השני הוא היתר מן הדין והא דאסור לכתחלה הוא מטעם כיון שנתפשט המנהג לאסור אותו שאינו בן יומא כמ"ש אחר זה כ"כ ת"ח ונ"ל הטעם דהחמירו בקדירה כאן לפי שנותנין המאכל לכלי שהוא כמין הכלי שהוא בן יומו ע"כ אין נכון להתיר הכלי שאינו בן יומו כיון שמערה ממנו כנ"ל כוונת רמ"א ויש להקשות כאן בטור שכתב ואחר ששהתה מעת לעת לבישול המים כו' משמע דאם הוא תוך מעת לעת לבישול הבשר אסור אע"פ שבישל תוך זמן זה מים ולא אמרינן נקלש כח בלע הבשר וזה דלא כמ"ש הטור בשם רשב"א סי' צ"ג גבי ירקות דנקלש הבלע מחמת הירקות והלא כתב ב"י שם דאין חילוק בין ירקות למים. ולעיל כתבתי ליישב זה:
או שיש במאכל ס' הכל שרי. פי' אפילו אם שניהם בני יומן וקשה לפי טעם הא' בסי' צ"ה ס"ג על יש אוסרין דחיישינן שמא נגעו הקערות במחבת וה"נ ניחוש שמא נגע הכף בגוף הקדירה ומה מועיל ס' דמ"מ בולעת הכף והוה בו טעם שני וצ"ל דס"ל כטעם הב' דהתם יש לחוש שמא נאסרו המים כו' וכאן אין חשש זה כיון שיש ס':
ונוהגין להחמיר לאכול המאכל כו'. בת"ח כלל נ"ז כתב דאע"ג דאין המאכל נאסר מ"מ אין לאכלו לא עם בשר ולא עם חלב דהואיל ויכול לאכלו בלא זה הוה כלכתחלה על כן טוב להחמיר עם המאכל שלא לאכלו לא עם בשר ולא עם חלב אבל לשומו בכלי של אחד מהן אין להקפיד כנ"ל עכ"ל ורש"ל פ' גיד הנשה סי' מ"ג כתב שיש לנהוג לאוכלו מן הקדרה בכף חדשה וכיון שחומרא בעלמא הוא יש לנהוג כרמ"א ומ"מ לכתחלה יש להקפיד לערותו לכלי שהוא כאותו שהוא בן יומו דוקא כן נלע"ד:
ואינו אלא חומרא בעלמא. ממילא גם במ"ש הש"ע בתחבו ב' כפות בקדרה חדשה כו' דאסורה הקדרה גם זה אינו אלא חומרא בעלמא דחד טעמא הוא עם דין זה ואם נתבשל מים בכלי של בשר שאינו בן יומו ותחב בו כף חולבת בן יומו המים אסורים כמ"ש רמ"א בסי' צ"ה סעיף ג' וע"ש בטעם שכתבתי:
סעיף ו
[עריכה]שבלועים מבשר. פי' מבשר עצמו או שחתכן בסכין של בשר דק דק אבל אם חתך במקום א' מהם מבואר לקמן בסי' צ"ו בדברי רמ"א שא"צ רק ס' נגד מקום הנטילה:
ואחר כך בישלו בה בשר. פי' אפילו תוך מעל"ע של בישול חלב והא דהוה זה כל שכן לפי שכאן אין בלוע מחלב עצמו וטעם החלב הבלוע כבר נקלש על ידי המים:
סעיף ז
[עריכה]כנגד מקום הסכין כו'. בטור כתב בשם ר"פ כדי כל הסכין והש"ע לא העתיקו לפי שר"פ אזיל לטעמי' דס"ל ריש סי' זה במתכת חם מקצתו חם כולו ולא קי"ל כן ע"כ אין צריך רק כנגד המקום שחתך אבל רש"ל פרק גיד הנשה סי' מ"ב כתב שצריך לשער נגד כל הסכין דהיינו הלהב חוץ לקתא דכל חותך בסכין אינו מדקדק כמה חתך בסכין ואף אם יאמר ברי לי שלא חתכתי רק במקום זה אינו נאמן דכל מלתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתי' ע"כ:
אינו אוסר אלא כדי קליפה. כ"כ הטור בשם הר"ף וז"ל אבל קליפה בעי לפי סידור לשון הטור בזה נראה שיש שם ט"ס וכן צ"ל אם הוא בן יומו אם לאו דמסתמא אין בן יומו דסתם כלים אינן בני יומן מותר אבל קליפה בעי וכן הוא בהגהת סמ"ק וכתב שם הטעם משום שמנונית שעל הסכין שסתם סכין יש עליו שמנונית וקשה דמשמע לכאורה דברישא ביש ס' נגד מקום הסכין לא צריך קליפה אם יש ס' ולמה צריך כאן קליפה אם יש ששים נגד אותו השמנונית שעל הסכין ואי אין ס' נגדו מה מהני קליפה דהא מוליך הטעם בכולו כמו ברישא ומו"ח ז"ל כ' דמיירי באין בו ששים ואפי' הכי אינו אוסר רק כדי קליפה כיון דאיסור מועט הוא ומייתי ראי' מפרק כיצד צולין (פסחים דף ע"ו) בסך את הפסח בשמן של תרומה דסגי בקליפה דפריך שם כיון דתתאי גבר הא כולו אסור ומשני שאני סיכה דמשהו בעלמא היא ודבריו תמוהי' דכיון דהאיסור מתפשט בכולו דהא בכלי ראשון הוא ואי אין בו ס' ודאי לאו איסור משהו אלא גדול לפי ערך הבשר שנאסר ממנו שאין בו ס' ועוד יש ראייה ממ"ש בת"ה הארוך בית ד' סוף שער רביעי וז"ל והוי יודע דכל שיש לו פעפוע שנפל למקום ידוע מן החתיכה שאע"פ שיש ס' לבטל האיסור צריך ליטול את מקומו וכמ"ש בפרק כיצד צולין נטף מרוטבו על החרס וחזר עליו יטול את מקומו עכ"ל וכתב שם הוא בעצמו במשמרת הבית דהא דאינו אוסר כולו משום דהנטיפה דבר מועט היא ואין בה כדי לאסור את הכל כו'. ש"מ שאם אין בה ס' נגד הטיפה נאסר הכל אף על פי שהאיסור מועט אלא פשוט הוא דודאי יש ס' נגד האיסו' או בתרומ' א' ומאה אלא דהחילוק הוא דברישא דהוה האיסור משום פליטת הסכין הוצרך לומר דאוסר עד ס' אבל בסיפא שאין בן יומו מותר מצד הסכין אלא מצד שמנונית שעליו והוא דבר מועט ויש ס' בשיעור קליפה נגדו על כן לא הוצרך להזכיר כאן ס' כיון דעל כל פנים בעי קליפ' בכל גוונא ואפילו ברישא דיש ס' נגד כל הסכין ואפ"ה צריך קליפה במקום נפילת האיסור מועט בצלי ששם האיסור על כל פנים יותר דבוק ונסרך מבשאר מקומות על כן צריך לקלוף המקום ההוא ומזה למד הרשב"א לכל צלי שנפל עליו איסור מועט שצריך ס' וגם קליפה וכן כתוב להדיא במרדכי סוף פרק גיד הנשה בההיא דפסח שצריך קליפה אפילו ביותר מס' וכ"כ הר"ן בפרק כל הבשר וכן פסק בש"ע סי' ק"ה ס"ה ולכוונה זו כתב הטור כאן בשם הר"ף דבעי קליפה דהיינו גם ברישא שיש ס' נגד מקום הסכין ולא חילקו לשני בבות אלא ללמדינו דבאין ידוע שהוא בן יומו אזלינן להקל וא"צ ס' נגד מקום הסכין אבל נגד השמנונית שבעין פשיטא שיש ס' ולא הוצרך להזכירו וסיים אבל קליפה בעי אתרווייהו והש"ע שהעתיק בסיפא אינו אוסר אלא כדי קליפה ג"כ נתכוון לזה:
שוב ראיתי באשר"י פרק גיד הנשה בדין צלי שצריך נטילה שכתב שם וכן הא דאמר בפרק קמא למ"ד בית השחיטה רותח הוא קולף שאני התם דהשמנונית שעל הסכין דבר מועט הוא כדאמרינן בפ' כיצד צולין שאני סיכה דמשהו עבדי ליה כו' עכ"ל. התם ג"כ קאמר אחר שיש ס' רק שיש חשש מחמת מקום הנפילה בזה סגי בקליפה ולא צריך נטילת מקום כן נלע"ד פשוט דאם אין ס' נגד השמנונית שעל הסכין דאסור כולו והמיקל בזה אינו אלא מן המתמיהים:
וכל זה בבשר רותח כו'. בת"ח כתב ג"כ הכי ותמיהני שהרב רמ"א רגיל להביא האו"ה בכל המקומות וכאן לא הביא דבריו כמ"ש בכלל ל"ו בזה לאסור אם חתך בשר רותח שהיד סולדת בו שנחתך בסכין של חלב שהוא בן יומו מתשמיש רותח אגב דוחקא דסכינא בלע בכולו וצריך ס' נגד כל הלהב כו' ול"ד לכלי שני דבדבר יבש ליכא דפנות המקררות ומבשל מיהו כ"ז שהיד סולדת בו ואם אין ס' הבשר אסור אפי' בהנאה ובכלי שני איכא דופני הכלי שמצננות אותו כל שעה ואע"ג דאין כאן גם דופני הכלי ראשון שמחזיק לו החמימות זמן ארוך מ"מ מיבלע מיהו בלע כו' עכ"ל הרי לפנינו דגם אם מונח הבשר הרותח על הטעלי"ר מחמיר בו לאסור גם הבשר והיינו כל זמן שהוא רותח הרבה אחר שבא מן הכלי ראשון וכך הם דברי רש"ל פרק ג"ה סי' מ"ד וז"ל דלא שייך כלי שני אלא במים ורוטב וכל דבר הצלול שמתערב מיד ונתקרר במהרה אבל לא בחתיכת בשר ודג וכל דבר שהוא גוש דכ"ז שהיד סולדת בו עומד בחמימותו ומפליט ומבליע שפיר ומ"ה נראה דדוחן ואורז ג"כ אחר שנתערו מקדירה לתוך קערה כל זמן שהיד סולדת בו הם ככלי ראשון ונפקא מינה לענין בשר בחלב כאם הכף בן יומו מבשר והדוחן בלוע מחלב או איפכא נאסר המאכל משום בשר בחלב וגם נאסר הכף ואוסר אח"כ קדרה אחרת אם תחבו לתוכו אי נמי אם הכף של איסור נאסר הדוחן מבליעת איסור שכלי אוסר דבר אחר אפילו בלא רוטב אבל אם אותו התבשיל נאסר כבר בבליעה לא נאסר הכף בלא רוטב מאחר שהמאכל אינו אוסר מחמת עצמו וכ"ש אם המאכל הוא של חלב או של בשר שאין הכף נמי נעשה כמוהו ולהיות בן יומו לאסור אח"כ קדירה אחר דלא גרע מדבר שנאסר בבליעה שאין אוסר בלא רוטב כ"ש בכלי היתר עכ"ל ובד"מ סי' ק"ה מביא דברי רש"ל אלו וחולק עליו וכתב שנראה לעינים שרוטב רותחת מחזקת יותר חום מן בשר ודבר עב ול"נ שאין ראייה מזה דכאן גרע טפי שיש דוחקא דסכינא ודמיא לצנון דריש סימן צ"ו דאסרינן ליה בנ"ט. וכן נלע"ד להוכיח מלשון הר"ף בטור בדין זה שכתב יש רוצים להתיר בשר רותח שחתכו בסכין חולבת על ידי קליפה כדאמרינן גבי בית השחיטה כו' ואי מיירי בכלי ראשון מי הוא זה אשר רוצה להקל בכלי ראשון בכדי קליפה דאי בכלי ראשון סגי בקליפה היאך תמצא בעולם לאסור כולו בנותן טעם אלא פשוט דבכלי שני מיירי ואפ"ה מחמיר בו להצריך ס' כיון שהיד סולדת בו ואם לאו כל החתיכה אסורה ומו"ח ז"ל כתב בסי' ק"ה דבחתך בשר רותח בסכין חולבת בכלי שני והיד סולדת בו דהסכין נאסר דהבשר מפליט בו אבל אין הבשר נאסר שאין כח בחום דכלי שני להפליט הבלוע בסכין ולהבליע בבשר. ולפי הנראה לע"ד יש להחמיר במקום שיש דוחקא דסכינא אבל באין דוחקא דסכינא כההיא דתחב כף שזכר רש"ל בזה יש להקל כדעת רמ"א:
סעיף ח
[עריכה]לתנור פנאד"ש. פי' קערה של בשר דהיינו שעושין בה מאכל של בשר הנקרא פנאד"ש:
אינו אוסר אלא כדי קליפה. דאין שם רוטב ולא דמי לבשר רותח שבסעיף ז' דכאן ליכא דוחקא דסכינא רק שמונח עליה ותו דשם יש לפעמים שומן קרוש עליו ואינו ניכר וכשחותך בו הוה טעם הבא מן הממש משא"כ בקערה כ"כ ב"י:
סעיף ט
[עריכה]משום דהוה נ"ט כו'. במרדכי שם בדין זה כתוב הטעם דמותר מפני שהשמנונית הוא נ"ט לפגם וסיים שם אבל אם היה לשבח היה אסור משום דס"ל דגים שעלו בקערה עלו אין נתבשלו לא והב"י דנראה לו טעם ההיתר בזה הדבש משום דהוה נ"ט בר נ"ט ויש נ"מ בטעם המרדכי דאפילו היה בשר בעין במחבת שבשלו הדבש דאז הוה אסור ולא הוה נ"ט בר נ"ט כמ"ש בסי' צ"ה גבי ביצה שנתבשלה עם בשר כו' מ"מ כאן שרי מטעם דהוה נ"ט לפגם ואם כן לא היה לו לש"ע להשמיט טעמו של המרדכי בזה: