ט"ז על יורה דעה פז
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א[עריכה]
שאינו אסור מן התורה מותר בהנאה. רש"ל פ' כ"ה סי' ק' חולק על זה ועל מ"ש הרמב"ם והמרדכי וס"ל מסברא להחמיר בהנאה. ואנו אין לנו אלא דברי הראשונים והאחרונים:
סעיף ג[עריכה]
מותרים בבישול ובהנאה. בטור כתוב אבל בשר טהורה בחלב טמאה או איפכא ובשר חיה כו' אינו אלא מדרבנן ומותר בבישול כו' הקשה ב"י דאם מין אחד טמא הא אסור באכילה מדאורייתא ולמה להו למיגזר עליו איסור בשר בחלב לאכילה ובדרישה ומו"ח ז"ל מתרצים דיש נ"מ בגזרה זו דלהוי בו דין חתיכה עצמה נעשית נבילה שס"ל לרבינו אפרים בסי' צ"ב דלא אמרינן כן אלא בבשר בחלב ולא דקו רבנן בזה כבודם במקומם מונח דהא עיקר הטעם לרבינו אפרים דמחמיר בבשר בחלב הוא מטעם שכל אחד בפני עצמו מותר רק בתערובות אסורים ונעשים גוף אחד כמו שמביא ב"י בשם התוספות בסי' צ"ב וזה לא שייך כאן במין אחד טמא דהא בלאו הכי יש בו איסור מן התורה וא"כ הוי כשאר איסורים וא"ל דרבנן גזרו בזה לומר חתיכה עצמה נ"נ אטו שאר בשר בחלב דאורייתא דא"כ גם בבישול והנאה היה להם לגזור כן כיון שאיסור אכילה יש בלאו הכי מן התורה והם החמירו על התערובת ה"נ הו"ל להחמיר בזה ומדברים אלו הוקשה גם מ"ש עוד מו"ח ז"ל דיש נ"מ לחתיכה הראויה להתכבד שנזכר בש"ע סי' ק"א דאם נאסרה מחמת שקיבלה טעם בטל מלבד בבשר בחלב גם זה ליתיה כלל דהא דהחמיר שם בבשר בחלב הוא מטעם שהחתיכה עצמה נעשית נבילה כמבואר בב"י שם בשם ת"ה וסמ"ק וסה"ת דכיון דנתבשל בשר בחלב נעשה גוף אחד של איסור משא"כ בשאר איסורין כו' עכ"ל וכאן לא שייך לומר כן דיש באחד מהם איסור דאורייתא בלאו תערובת בשר בחלב מש"ה הוי בשר בחלב שלו עכ"פ לא גריע משאר איסור בלוע ואין בו משום ראוי להתכבד ומלבד כל מה שזכרנו אין מקום לומר שרבנן גזרו שיהא איסור אכילת בשר בחלב במין א' טמא דלא מצינו זה בגמרא ולא בפוסקים כלל אלא בבשר עוף לחוד יש פלוגתא ואדרבה במתני' תנן בבהמה טמאה מותר בבישול והנאה ופירש"י אבל אכילה לא הזכיר דמותר כיון דיש איסור מחמת טומאה ש"מ דבלאו טומאה אין שום שייכות איסור בזה דאם לא כן היה למתני' להזכירו אלא פשוט דבמין אחד טמא הוי כשאר איסורין ממש אלא ברור דמ"ש הטור שאינו אלא מדרבנן לא קאי רק אבשר עוף ולא כלל בשר טמא או חלב טמא עמו רק לענין שיהא מותר בהנאה ובבישול כמ"ש ב"י ומ"ה יפה עשה בש"ע שלא העתיק זה ומו"ח ז"ל כתב דאינו נכון ולי נראה שהדין עמו בבירור ולפי מה שנמצא בשם רש"ל שהגיה בטור תיבת לא קודם ובשר חיה כו' א"ש טפי דאין כוונת הטור רק להשמיענו שיש שם היתר בישול והנאה:
אבל דגים כו'. בב"י כתוב ומ"מ אין לאכול דגים בחלב מפני הסכנה והוא ט"ס וצ"ל עם בשר כמוזכר בא"ח סי' קע"ג וכ"כ בד"מ שנתערב להב"י כאן בשר בחלב ובלבוש העתיק כמו שהוא בב"י ואינו נכון:
כמו שנתבאר לעיל סי' ס"ו גבי דם. בד"מ ות"ח כלל ס"ב כתב שרש"ל למד מדם דגים לאסור לאכול בשר עוף בחלב של שקדים אא"כ הניחו משקדים אצלו משום מראית עין ודחה דבריו שאין ראייה מדם שמצינו בו איסור כרת משא"כ בבשר עוף בחלב שהוא דרבנן ואפילו בבהמה אינו אסור אלא דרך בישול דוקא הלכך לא חשו בזה למראית עין ע"כ ואף כי דברי רמ"א נכונים וכבר נתפשט המנהג כן מ"מ נראה שיש להניח לכתחלה שקדים גם אצל בשר עוף אלא במקום שאין לו שקדים אין לאסור בשביל זה האכילה דכל מאי דאפשר לן לתקוני מתקנינן ותו דלא גרע מחלב אשה דבסמוך שחשו למראית עין אבל באם אין לו שקדים אין לאסור האכילה בשביל זה כמו בחלב אשה בסמוך וכן משמע לשון רמ"א שכתב יש להניח כו' דמשמע בדיעבד או שא"א להניח לא מעכב האכילה בשביל זה.
סעיף ד[עריכה]
ונראה לפי זה כו'. בד"מ השאיר דברי הרשב"א אלו בחלב אשה בצ"ע דמאי שנא מחלב טמאה דמותר בבישול ודעתו כאן תמוה מאד דהא בת"ה כתב הרשב"א בהדיא דבחלב טמאה מותר בבישול והנאה ולא זכר שום איסור מראית עין ונלע"ד דאין זה ק"ו דנראה דלא גזרו משום מראית עין אלא במידי דכשר לאכילה כל אחד לחוד דאז דומה לבשר טהור וחלב טהור ומ"ה בבישול עם חלב שקדים צריך להניח שם שקדים לכתחלה ובחלב אשה שג"כ מותר כל שפירש ממנה כמ"ש בסי' פ"א ע"כ אסור לבשל עם בשר משום מראית עין משא"כ באם החלב טמא או הבשר טמא אין דומה לבשר בחלב של טהורים וע"כ לא גזרו שם מפני מראית עין כנלע"ד ברור אלא שאין בידי להקל במה שהחמיר רמ"א ומ"מ פשוט בעיני דלפי זה כל שכן שיש לאסור מפני מראית עין לבשל בשר עוף בחלב שגזרו בו רבנן בהדיא איסור בשר וחלב ולחד תנא הוי באמת דאוריי' וכן משמע מדברי ד"מ דבשר עוף בחלב גרע טפי מטמאה בחלב ולא כמ"ש בלבוש דבזה מותר מפני מראית עין משום דמנכרי דודאי מצינו לפעמים שנחתך בענין שלא מינכר ותו דהרואה לא ידע לחלק בין בשר עוף לשל בהמה ובאמת פלוגת' דתנאי היא ותו דרש"ל כתב בפ' כ"ה סי' נ"ב דבבשר עוף איכא למיחש טפי שלא יטעו לומר בשר עוף בחלב שרי כר' יוסי הגלילי עכ"ל ולשון לכתחלה שזכר רמ"א כאן וכן בסמוך גבי חלב מתה לענין בישול נראה שנתכוין שיש ליזהר במקום שאין צורך גדול אבל במקום צורך לרפואה אף שאין סכנה בדבר יש להתיר בישול בחלב במה שאין האיסור אכילה אלא מדרבנן וכ"ש חלב טמאה או בשר טמא כנלע"ד:
סעיף ה[עריכה]
ומותר לאכלה בחלב. רש"ל הקשה ע"ז פכ"ה סי' ב' מאי שנא ממה שכתב רשב"א הביאו הטור סימן פ"ו בהכה תרנגולת על זנבה כו' דאם היה מעורה בגידין הוי כבשר מן החי וא"ל שאני התם דיש איסור דאורייתא דמנא ליה לחלק ותירץ וז"ל דמ"ש לעיל שלא נגמרו היינו שלא נגמרו כל צרכן ואע"פ שיש להם חלמון וחלבון והיה ראוי לאוכלן בחלב אפי' הן מעורות בגידין והטעם לפי שאין להם טעם בשר כלל אכן כשהכה עד שהפילה כל זמן שהם מעורים חשוב כבשר מן החי ולאו בטעם תליא מילתא עכ"ל וכתב על זה שכל זה דוחק להלכה אלא כל זמן שמעורה בגידין חשוב כבשר לכל מילי כו' וכתב בשם מהרא"י וכמדומה שנהגו הנשים איסור אפי' אם הקליפה החיצונה קשה לגמרי וכו' ואין להחמיר בזה לכתחלה אבל בדיעבד כל זמן שנגמרה הקליפה אפי' בקרום לבן לחוד סגי ואין עליו דין בשר כלל עכ"ל וע"ל סי' ע"ה לענין מליחה עם בשר מ"ש בשם רש"ל:
סעיף ט[עריכה]
ויש מי שאוסר. פי' בצלול דוקא והוא לדעת ר"ת ורש"י אוסר אפי' בקרוש ולא ס"ל פירשא בעלמא הוא ופסק רמ"א כר"ת ורש"ל פרק כ"ה סי' ק"ז פסק כרש"י וז"ל קולא גדולה להתיר בקרוש כי מי יודע מה שיעור הקרישה אפשר אפילו לסברתו דוקא אם הוא קרוש ואין בו לחלוחית חלב כלל והעיקר כרש"י עכ"ל:
סעיף י[עריכה]
שנמלח בקיבתה. והשיעור שישהה במליחה לחשוב כרותח נתבאר בסי' ס"ט סעיף י"ח ושיעור מליחתו שיהיה כרותח בסי' צ"א סעיף ה':
אסור להעמיד בו. פי' שלא יתן מאותו חלב שנמלח בקיבה או הועמד בה יום אחד לחלב בשביל שיקפיא לעשות ממנה גבינה.
עד שיהא ס' בחלב. קשה לי לדעת הרא"ש שכתב כן לדעתו שכתב בסי' ק"ח דמין במינו בס' כמ"ש ב"י והא כאן מיירי לענין מליחה) והרא"ש ס"ל בסי' ק"ה ובכמה דוכתי דאין מליחה אוסרת יותר מכדי קליפה ובבישול דוקא בעינן ס' וצ"ל דכיון שיש כאן חלב הוי ליה כאיסור שמן דאסור להרא"ש כל החתיכה כמ"ש בסי' ק"ה ואע"ג דבסוף סי' ק"ה מביא ב"י בשם רשב"א וז"ל דברים אלו שאמרנו אפילו בבשר בחלב שהחלב אינו מפעפע מ"מ הרא"ש והטור לא ס"ל הכי וכן מוכח בסי' צ"ב סעיף ב' כמ"ש שם אך קשה דבסי' ק"ה סעיף ז' מוכח דלא אמרינן חלב הוי איסור שמן כמו שהוכחתי שם וצ"ע רב ליישב זה:
ואם היה הקיבה קרושה אינה אוסרת. דפירשא בעלמא היא וא"ל מ"מ יאסור משום טעם בשר שנבלע באותו פירשא כתב ב"י דהוי כנותן טעם בר נותן טעם כמו בדגים שעלו בקערה ובד"מ חלק על זה דלא הוי כנ"ט בר נ"ט כיון שקבלה החלב טעם מהקיבה הוי כטעם ראשון אלא הטעם דגם טעם בשר הנבלע בה הוי כפירשא בעלמא:
סעיף יא[עריכה]
העמיד גבינה בעור כו'. פי' שנתן חתיכת העור בחלב:
הוי זה וזה גורם. זה למד ממ"ש המרדכי ס"פ כ"ה וז"ל ור"ב התיר מטעם אחר דמסתמא לא העמיד כל החלב שבקדירה מקיבה שכולה אסורה דהיינו הצלול אלא מן הקרוש דאין רגילות שיתנו קיבה בקדירה להעמיד החלב שלא יהא מעט מקיבה הקרושה וגם פעמים יותר מן הקרוש דה"ל זה וזה גורם דמותר מידי דהוי גבי שאור כו' אבל אם אין באיסור לבד להחמיץ אם לא שיסייענו ההיתר לכ"ע מותר עכ"ל ומזה למד רמ"א כאן דאם יש סיוע מן ההיתר מותר אע"פ שאפשר שהיה גם באיסור לחוד כדי להעמיד דהוי ליה זה וזה גורם ותימה לי דמוכח מדברי אביי בפרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מ"ט) דלא מקרי זה וזה גורם אלא אם אין באחד מהן לבד כדי לחמץ ובזה פליגי ר"א ורבנן וקי"ל דמותר אבל אם יש באיסור לבד לחמץ לא מהני מה שמסייע לו ההיתר ואין זה בכלל זו"ג וכך כתבו התוספות להדיא בפ' בתרא דעבודת כוכבים (דף ס"ח ע"ב) ד"ה ולר' שמעון וא"כ לא יועיל כאן חלב הקרוש אם לא שהוא באופן שברור לנו שלא היה בצלול לבד להעמיד וכאן משמע שלא הקפידו רק שיש סיוע מן הקרוש ולא הקפידו אם יש בצלול לבד להעמיד או לא וצ"ל דמיירי במצמצם בבירור בענין זה דודאי לא היה באיסור לחוד כדי להעמיד אבל בלא"ה אין לנו לסמוך על היתר זה ודברי המרדכי צ"ע במ"ש דאס אין באיסור לחוד לחמץ מותר לכ"ע והלא בזה פליגי ר"א ורבנן וזה עיקר זה וזה גורם וצ"ל דלא אמר כ"ע רק על רבנן ור"ש לחוד ולא על ר"א ורבנן: