ט"ז על יורה דעה מג
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף ב[עריכה]
בראש העב. נראה דאע"פ שבצד העב יש ג"כ ברוחב קצת דק מ"מ אסור שם דאל"כ לא היה לו לומר ראש העב אלא חלק העב אלא כל מה שבאותו צד אסור:
נקב מפולש טרפה. נראה פשוט דאף אם העור שעל הטחול לא ניקב שם טרפה דהא אין אותו העור בכלל סתם טחול אלא יש לו שם אחר דהיינו קרום שעל הטחול שהזכיר בסי' ס"ד סעיף י' וכמו שאמרו ניקב הלב טרפה פשיטא שלא נתכוונו שיהיה גם הקרום שעליו ניקב ה"ה נמי בטחול דודאי אין מועיל להכשיר מה שהקרום שעליה נשאר קיים ועוד ראיה מדברי א"ו הארוך הבאתיו בסי' מ"ו סעיף א' ע"ש. נשאלתי אשר נמצא באיזה גליל עגלים שיש להם נקב מפולש בטחול בראש העב וסביב הנקב מבפנים מקיף עור הטחול וניכר שנבראת כן ובכל פעם נמצא הנקב במקום אחד ואומרים קצת אנשים שכן דרכן של רוב עגלים שם והשבתי להיתר דלא מיבעיא לאותן פוסקים שס"ל חסר מגוף הריאה כשר כמ"ש בסי' ל"ו סעיף ח' דהיינו כשיש חסרון וסדק בריאה והעור והבשר קיים דה"ה הכא דכשר דהא התם אסור בנקב אפי' אינו מפולש ואפ"ה אמרינן כיון שהעור תחתיו קיים אין שם נקב עליה ה"ה נמי הכא במפולש דכך לי בריאה באין מפולש כמו בטחול במפולש וכשם שבריאה לא קרוי נקב כל שהקרום קיים ה"נ בטחול במפולש ותו דגם שם מצינו מפולש ואפ"ה כשר כגון שיש חסרון בשפולי הריאה והעור שלם סביבו אמרינן שם דכשר אלא דבמקצת מקומות נוהגין להטריף אם הוא ככ"ף כפופה ובהרבה מקומות מכשירין בכל ענין וכמ"ש שם בשם רש"ל ואפי' להרמב"ם דאוסר בריאה וכתבו בש"ע שם בשם יש מי שאוסר לא הוה האיסור משום נקב אלא משום חסרון כמו שזכרו שם בלשון חסרון וכן מוכח עוד ממ"ש הרמב"ם העתיקו הש"ע סי' נ' סעיף ב' כל אבר שאמרנו אם ניקב במשהו טרפה כך אם ניטל כולו טרפה בין שניטל בחולי בין שנברא חסר כו' עכ"ל הרי שלא זכר הך בין אם נברא חסר אלא לענין ניטל ולא זכרו לענין ניקב דפתח ביה) אלא ע"כ דאין שייך שם נקב אם נברא כך אלא שם חסרון יש עליו מ"ה אסרו הרמב"ם בריאה דריאה שחסרה טרפה וגם זה בכלל משא"כ בטחול שאם חסרה כשרה כמבואר כאן מה לי חסרה כולה מה לי חסרה מקצתה א"כ האי נקב עגול שנבראת כן דהוה בכלל חסרון כשר בטחול ואין בה איסור אלא בנקובה אח"כ דאמרינן שמכת הנקב יגרום לקלקל שאר הגוף כמ"ש רש"י בגמרא משא"כ כאן שאין שום מכה אלא חסרון לחוד וכשר כנלע"ד:
כעובי דינר. נראה דאותו עובי צריך שיהיה דוקא מבשר הטחול עצמו ואינו מועיל בסתימת הלב או בשר וכמ"ש בסי' מ"ה בשם או"ה:
אבל אם ניקב הדק כשרה. נראה ברור דהנך נקבים בטחול שהם כשרים מיירי שאין מחט לפנינו מונח שם דאי יש מחט ודאי לא עדיף מכבד או טרפשא דכבדא דיש חשש שמא נכנס מבחוץ אחר שנקבה הושט וכמו דחיישינן בכבד בסימן מ"א סעיף ו' דדוקא גבי ריאה היה מותר לפי דין התלמוד כיון שקרובה לקנה ומשם בה אליה המחט וכן בבית הכוסות כדאיתא סימן מ"ח דשם אמרינן דדרך הושט בא אליה ואפילו בקופא לבר דאוכלין ומשקין דחקוה כדאיתא בגמרא בהדיא וכן בקורקבן כמ"ש לעיל סי' מ"א סעיף ו' דכבד ל"ד לכל הני וא"כ טחול ודאי לכבד דמיא בזה דכל ריעותא דאמרו לענין מחט בכבד הם שייכים בטחול שהיא רחוקה מן הקנה אפילו יותר מהכבד וראיתי למו"ח ז"ל שהביא דברי רש"י פא"ט (דף נ"ה) וז"ל ואי אשתייר בעובי דופנו כעובי דינר ולא יצא המחט לחוץ ויש הגנה כנגדו כעובי דינר כשרה ומכח זה חילק דאם נמצא המחט בעובי הטחול הפנימי הדבוק לכרס תלינן דדרך הושט נכנס לכרס ואוכלין ומשקין דחקוה ונכנס לטחול ולפיכך אם נשתייר כעובי הדינר בעובי הטחול לצד חוץ כשרה דלא גרע מניקבה המרה וכבד סותמתה דכשרה וה"נ הטחול הדבוק לכרס הטחול סותמו לנקב אבל אם משתכח מחטא בקולשיה לצד חוץ אפילו נשתייר כעובי דינר במקום הדבוק לכרס טרפה כמו מחט שנמצא בחלל הבהמה עכ"ל ולעד"נ ברור דאין הטחול סותם נקב הכרס כמו שהוכחתי בסימן מ"ח סעיף ב' ורש"י דנקט כאן מחט שנמצא בטחול מיירי באופן שאין חשש לניקב שאר איברים כמ"ש בשם המרדכי בסי' נ' ונ"א דהיינו שראינו שבא מצד חוץ להטחול אבל בסתם שנמצא מחט בטחול בכל גווני טרפה דלא חילקו חכמים להתיר במחט רק בריאה וכבד וקורקבן והמסס ובית הכוסות ולא זכרו שום דבר מטחול אם היה בו חילוק ודאי לא הי' שתקו מיני' אלא ודאי בכל גווני טרפה נ"ל פשוט מילתא בטעמא דאין הטחול מועיל לסתימת נקב הכרס כלל וכלל:
לקתה בשינוי בשר. כתב רש"ל דאין שינוי מראה פוסל כלל בטחול דזה לא נמצא כלל בתלמוד ונראה דאף רמ"א כאן לא אסר אלא כשהבשר לקוי מחמת השינוי אבל מחמת השינוי לחוד אין טרפה וכ"כ מו"ח ז"ל:
ואם מים בטחול כו'. מקור דין זה ממרדכי פא"ט וז"ל כ' ה"ר יצחק מוינ"א ראיתי לפני מורגו ראבי"ה שהביאו לפניו טחול של פרה נפוח באמציעתו מאד עד סומכיה וצוה וחתכו לפניו את הנפוח וכשחתכו קפצו מים זכים מהטחול ממקום הנפוח ויצאו מים כלי גדול והיה מראהו מבפנים כמראה שעוה וצוה וגררו בסכין מבפנים וגררו הרבה ובדקו בפנים והיה שלם מכל צד שלא ניקב ואמר לנו ראבי"ה שאמ' לו ר"ת לרא"ם פה אל פה בכ"מ שאמרו חכמים שהוא טרפה ע"י נקב שאפילו אם לא ניקב והבשר רע סביביו שהוא טרפה והכא הואיל וגררוהו מבפנים ונמצא שלם מכל צד נראה להכשיר ואמר שאם היו מים סרוחים היה ג"כ מתיר עכ"ל ויש לתמוה למה הוצרך ה"ר יצחק לכתוב מעשה זה דהא אפילו בנחתך לגמרי צד הדק כשר ולמה יהיה כאן טרפה הלא לא היה הניפוח רק עד סומכיה ונראה דכתבו להשמיענו ב' דברים האחד שבאותו פעם א"ל ראבי"ה מה ששמע מן ר"ת דאם הבשר רע הוה כניקב מזה נלמד שאם יהיה כן בצד העב ולא ישתייר כדינר שלם יהיה טרפה והב' דל"ת כיון שנרקב כ"כ עד שנהיה למים וכ"ש אם הם סרוחים דאפשר דסופו ללקות בכולו גם בסומכיה קמ"ל כיון שלא הלך רק עד סומכיה ומשם ואילך אין לקותא כלל כשר מזה שמעינן דאם היה לקותא בטחול בצד העב דהיינו סומכיה ודאי טרפה אם לא נשאר למעלה או למטה כעובי דינר דלקותא זאת הוה כמו ניקב או נחתך כמ"ש ר"ת אל רא"ם ואפילו היו המים זכים דמ"מ לקותא היא ונחשב עכ"פ לחסרון במקום ההוא ומה שהכשיר כאן ראבי"ה אם הבשר שלם פירושו שנשאר שלם בסומכיה כשיעורו וכן כתוב בת"ח בהדיא וכן כונת רמ"א כאן במ"ש אם הבשר שלם ר"ל כדינו בסומכי' וקמ"ל דכל שיש בטחול מים אינם אוסרים אפילו הם סרוחים לא אמרינן שסופו להרקיב הכל אבל עכ"פ בעינן שהבשר השלם יהיה כשיעורו דהיינו סומכיה יהיה כדינר והנה מו"ח ז"ל כתב שמדברי רמ"א כאן משמע שאפילו לא נשאר בסומכי' כשיעורו דהיינו כעובי דינר אפ"ה כשר וחוזר בו ממ"ש בספר ת"ח ולא ידעתי מי הכניסו לכך להפריד בין הדבקים דבאמת דברי רמ"א כאן ובת"ח הם לאחדים וכן עיקר דבכ"מ שנחסר מהבשר במקום העב שאפילו ע"י מים זכים אין היתר אא"כ נשתייר כדינר ממנו כנ"ל:
סעיף ד[עריכה]
שהוא פחות מחצי עביו. הטעם דבגמרא אמרו ע"ז אי אשתייר כעובי דינר וכל שיור הוא פחות מחציו:
סעיף ה[עריכה]
בצד העב כו'. דס"ל מה שאמרו כל יתר כנטול דמי פירושו ממקום שהוא דבוק שם כאילו ניטל אותו המקום ההוא והוא דעת רמב"ן שזכרתיו סימן נ"ה סעיף ד' ופסק רש"ל כן בפא"ט סימן י"ח וכן מו"ח ז"ל ואפילו בהפסד מרובה יש לפסוק כן:
סעיף ו[עריכה]
לפיכך אין הנקב פוסל בו. וכתב רש"ל פא"ט סימן פ"ה שקולא גדולה היא לסתור הכלל שאמרו כל מה שטרפה בבהמה כנגדו בעוף ואיפכא מסתברא דהכל נקרא בעוף סומכיה ובמהרי"ל לא הכשיר לקותא בכוליא של עוף אע"פ שאין צורתו דומה כלל לשל בהמה אלא משום שהם סגורים בעצם ואין בני מעיים מגיעין לשם א"כ טחול של עוף שהוא במקום בני מעיים טרפה כמו בבהמה ומ"מ מאחר שכתב הרשב"א כבר הורה זקן להיתר אני איני אוסר על המתיר וסומך על הוראתו אבל חלילה לנו להתירו לכתחלה עכ"ל ומו"ח ז"ל תיקן דברי רמב"ם כיון שאמרו בגמרא טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדו בעוף והיינו מה שמנו במתניתין וטחול וכוליא לא נמנו במתניתין וקשה דהא מצינו לשון זה עוד בגמרא (דף נ"ד) דבי רב פפא מחו בכולייתא קטלוה אתא לקמיה דר' אבא אמר להו וכי להוסיף על הטרפות יש אין לך אלא מה שמנו חכמים וההיא ודאי לאו אמתניתין קאי אלא על כל מה שמנו גם האמוראים וא"כ מנ"ל לחלק לפרש שם בענין אחר גם הרא"ה בס' ב"ה כתב לאסור בשל עוף ע"כ כל בעל נפש יחמיר לעצמו בזה. נראה לי דמה שאסרו בנימוק או ליקוי בצד העב היינו דוקא כשמתחיל מבחוץ והולך לפנים אבל אם הטחול בחוץ שלם ולקוי בפנים אין איסור דלא חמיר מריאה דאמרינן בה חסרון מבפנים לא שמיה חסרון ותדע מדאמרו בגמ' כשר בריאה פסול בכוליא דהיינו מוגלא ולא אמרו כן בטחול דפסול בו מה דכשר בריאה דהיינו לענין חסרון מבפנים וכן נראה דעת רש"ל במה שנעתיק בשמו בסי' מ"ד סעיף ב' אלא דמ"מ מסתפינא להקל כיון שלא נמצא מפורש בפוסקים: