ט"ז על יורה דעה יד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ט"ז על שולחן ערוך יורה דעה יד |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א[עריכה]

את ראשו. היינו רוב פדחתו כמ"ש בח"מ סי' רע"ז:

סעיף ב[עריכה]

מן האבר לחוץ אסור. דכתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו כיון שיצא חוץ למחיצתו נאסר והאי עובר מחיצתו הוא הרחם להתירו בשחיטת אמו וכיון שיצא חוץ למחיצתו דהיינו לאויר העולם נאסר מהיתר שחיטת אמו:

ומקום חתך. שזה הבדלה בין פנימי לחיצון וכיון שהחזירה אין צריך לחתוך לצד פנים אלא מצמצם וחותך ומקום החתך מותר דקרינן ביה בבהמה תאכלו אבל לא החזירה לא קרינן ביה בבהמה במקום החתך:

אפילו הוא מיעוטו. דקי"ל אין לידה לאיברים כרבי יוחנן ולא כרב דיש לידה לאיברים:

סעיף ג[עריכה]

חציו ברוב אבר. כגון שיצא רוב ידו וכשנשאר מה שיצא מהעובר אינו אלא חציו ואם נטיל מיעוט היד שבפנים אחר רוב היד שיצא להשלים רוב העובר אסור וזהו בעיא בגמרא ולא איפשטא וקי"ל לחומרא וע"כ ברור הוא דלא מהני ליה גם כן שחיטת עצמו דאימור לאו כילוד דמי אבל הנשאר בפנים מותר בשחיטת עצמו ממה נפשך אי כילוד פשיטא דמותר ואי לאו כילוד ניתר בשחיטת האם דהא לא יצא כלל אבל חלוקה השנית שיצא רובו במיעוט אבר הוא פשוט בגמרא דאזלינן בתר רוב העובר ולא בתר רוב האבר שבפנים וא"כ אפילו לקולא קי"ל כילוד וא"כ מהני ליה שחיטת עצמו אף למה שיצא ולפ"ז לא היה לו לכתוב על שניהם לשון אחד הרי הוא כילוד גם לשון הטור שכ' וכן כו' הוא אינו מדוקדק דהא אינם עולים בקנה אחד:

סעיף ה[עריכה]

מכלל האברים כו'. זה בעיא בגמרא מי נימא כיון דכל חלב דעלמא הוה כאבר מן החי ואפ"ה שרי ה"נ לא שנא א"ד התם אית ליה תקנתא לאיסוריה בשחיטה הכא לית תקנתא לאיסוריה בשחיטה (ועיין מ"ש בסי' כ"ד סעיף ט"ו) ולא איפשטא ולחומרא ונראה לי ברור בבן פקועה הבא על בהמה דעלמא דהולד אין לו תקנה כדאיתא בסי' י"ג סעיף ד' דחלב של אותו הולד ג"כ אסור לשתותו שהרי כולו איסור כיון דשחוט חציו וה"ל כשאר מידי שנשחט חציו ממש. והא דלא מבעיא לענין ולד בן פקועה הבא על הבהמה דאותו דין שאין לולד תקנה הוא מדברי רב משרשיא למ"ד חוששין לזרע האב והוא מחלוקת אמוראים בפרק אותו ואת בנו ע"כ ניחא ליה למבעי באיסור יוצא שהוא אליבא דכ"ע אבל לדינא ודאי חד טעמא הוא דהא לית תקנתא לאיסוריה דאותו ולד בשחיטה זה נראה לי פשוט אלא שראיתי למו"ח ז"ל שכתב מכח קושיא זו דלא איבעיא לענין בן פקועה שזכרנו דהתם באמת החלב שרי דאע"ג דאין לו תקנה לולד בשחיטה מטעם שהייה אינו אלא שאין השחיטה מתירתו אבל בחייה אין בה איסור דאין בה סרך טריפה ודימה אותו לעיקור שהביא ב"י לקמן דאין שם איסור אלא שאין השחיטה מועיל לו ע"כ ולענ"ד קשה בזה חדא דהא פרש"י בהדיא בפרק בהמה המקשה (חולין דף ס"ט) בבן פקועה שהוליד דאסור כל הולד הרי דקרי ליה אסור והיאך נתיר חלבו דהא מן האיסור בא ותו ראייה דאמרינן שם בגמרא מהו לחוש לזרעו דההוא איסור יוצא ה"ד אי דאזיל אבהמה מעלייתא מאי איריא האי דאית ביה איסור יוצא אפילו בן פקועה דעלמא נמי דאמר רב משרשיא לדברי האומר חוששין לזרע האב בן פקועה הבא על בהמה מעלייתא אותו הולד אין לו תקנה כו' ואי תימא דהאי אין לו תקנה אין בו איסור היאך מדמה לה לאיסור יוצא לענין הולד שבא ממנה הא לא דמיין להדדי דבאיסור יוצא יהיה בו איסור ובבן פקועה אין בו איסור רק אין בו היתר שחיטה אלא ע"כ דבעי לאשווינהו ממש כי היכי דבאיסור יוצא אסור ממש ה"נ בבן פקועה וכי היכי דבתחלה היה מדמה אותם לענין לאסור הולד ה"נ במסקנא דהולד שרי רק לענין החלב מיבעי' ליה ה"נ דשוין ומה שיש איסור בזה יש בזה כנ"ל ברור דהולד שאין לו תקנה הוא אסור גמור וחלבו אסור וא"ל מאי פריך מאי איריא כו' מכח ההוא דרב משרשיא הא אמרנו לעיל דניחא ליה למינקט אליבא דכ"ע י"ל דלעיל אמרנו כיון ששייך למיבעי אליבא דכ"ע כמו לרב משרשיא ע"כ טפי עדיף למיבעי אליבא דכ"ע משא"כ כאן יש איסור ברור כרב משרשיא אין שייך לומר ע"ז בעיא כיון דמצינו בזה איסור ברור:

והרי זה כחלב טרפה שנתערב כו'. לשון זה מיותר ומורה לכאורה ששייך כאן ביטול בס' וכ"כ מו"ח ז"ל דאם היה ס' בבהמה בבשר ובעצמות וגידין כנגד האבר האסור כל החלב מותר מטעם תערובות שבטל בס' ולע"ד אין להקל בזה כי דבר ידוע שאין האיברים שוין בזה לענין דם שבהם כי יש אבר שבו רוב בשר ומיעוט עצם אם כן יש בו ריבוי דם וכן להיפך וכן הוא לענין חלב הבא מכח דם שבאברים ואין לשער בזה בס' וכן ראיתי בדרישה וראייה עוד מסי' פ"ו סעיף ה' דבעינן ס"א ביצים מטעם דאין כל הביצים שווים ודבר זה דומה להם מאחר שא"א לעמוד על הבירור וכמ"ש סי' פ"א סעיף ב' שיש חילוק בזה ולשון המיותר כאן בש"ע ע"פ הרמב"ם הוא מורה על ענין אחר דהיינו דבגמרא איתא תחלה בעיא לענין זרע הנולד מאותו איסור יוצא אי אסור מכח שבא מאסור או לא ואסיקנא דכל מכח לא אמרינן ושרי אלא דבעיא היא לענין חלב לשתותה ע"כ נשמע מהרמב"ם דלא נטעה לומר שהחלב בא מכח האיברים שכן משמע הלשון לכאורה שכתב תחלה הואיל והוא בא מכלל האיברים א"כ הוה כמו מכח האיברים וזה אינו דכל מכח שרי אלא החלב הוא בא ממש בעין מן האיברים כאילו יונקים בפנינו חלב וזה שכתב וה"ז כחלב טרפה שנתערב כו' פי' חלב בעין ממש נתערב ולא כח בלבד כענין הולד הנולד כנ"ל נכון:

סעיף ו[עריכה]

מן הטחול. נקט דברים שאין הבהמה נטרף בהן ואסור באכילה דכתיב אותה תאכלו ודרשינן אותה כשהיא שלימה ולא כשהיא חסירה:

מן העובר כו'. פי' אפילו חלב מותר דכתיב בבהמה תאכלו:

לא מיקרי שחיטה. בגמרא הוא בעיא אי מהני ביה שחיטה כל זמן שלא יצא לאויר העולם ולא נפשטה ואזלינן לחומרא. ובלבוש לא ראה מקור דין זה והבין שהטעם הוא משום חלדה ושגגה היא ועיין מ"ש בסי' כ"ד סעיף ח':