ט"ז על חושן משפט שלג
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
(ס"א דאם משך הבע"ה כו' נלע"ד ה"ה אם לא משך רק שנתנה לחצירו של ב"ה קנאה הב"ה דרשותו קונה כמו משיכ' ומשמע במרדכי פ' האומנין דכל שהיה כבר דרך פקדון אצלו לא מהני מידי לענין זה ודבר פשוט שכל שקנאום ב"ה לכליו של קבלן לא מתבטל הקנין אע"פ שחזר הקבלן ולקחם (שאינו דומה הבא טעין) פי' מצאתי כתוב בקובץ ישן וז"ל כ' בהג"ה היכא דאמרי חכמים דנוטל כפועל בטל היינו חצי השכירות וכן נמצא בתשו' רש"י וכן מייתי הר"ח א"ז בשם רבינו חננאל. ושוב מצאתי בתשו' שנית וז"ל מקובלני מרבותי מאי לפועל בטל פלגא דאגרא:
(ס"ג שלש' שנים) דכתיב מקצה שלש שנים כשני שכיר דתימא שהרי בהגהות מרדכי שם דדוק' יותר מג' שני' יש איסור אבל בג' שני' מותר וכדאיתא להדיא בפ' מפנין מעשה באחד שהיה משכיר עצמו על ג' שנים ולזה נראה דט"ס יש כאן וצ"ל בקבע יותר מג' שנים כנ"ל פשוט:
(חוזר אפי' אם קיבל כו') כתב ב"י בשם הריטב"א בתשובה לא אמרו דפועל יכול לחזור בו אלא בשוכר עצמו באמירה אבל כל שנשתעבד בקנין לטפויי מלתא אתי שלא יוכל לחזור בו עכ"ל ותמיה לי מאי שנא מפועל שמשך ב"ה את כליו דהא משיכה קונה בקבלן כמ"ש בס"א ואפ"ה בפועל לא יוכל לבטל מה שאמרה התורה ולא עבדים לעבדים ולא מהני משיכ' ולמה יועיל קנין בזה ובפסקי מהרא"י סימן ר"ל כתב בנדון זה וז"ל ומה שקבלו קנין סודר הבעל עם הפועל שמא לא גמר להקנות אלא בשטר כו' דמיירי שם בענין קונה שאינו בקנין וכעין שמצינו בשכ"מ שמקנה בק"ס בסי' ר"ן דגרועי גרעי לקנין ואמר שם מהרר"י דאותו שטר ג"כ גרוע גרעיה כיון דשכירות א"צ קנין והיא עבד קנין שמא לא גמר להקנות אלא בשטר ושם מוכח דלא ס"ל כהך דריטב"א דאל"כ מנליה לומר דלא גמר להקנות אלא בשטר שלא כתבו בקנין כדי שלא יוכל לחזור בו אלא ע"כ דלא ס"ל כריטב"א בזה וכן עיק' כנלע"ד:
(ס"ה ואם חזר ב"ה וקבלן סתם כו') כ"כ רבינו בשם הרא"ש וז"ל וה"מ שאינו נותן להם כל שכרן דוקא שבא להם האונס בחצי היום האחרון אבל אם בא להם האונס בחצי יום הראשון ואחר שעבר האונס קבלן ב"ה למלאכתו סתם אינו מנכה להם מה שביטל בשביל האונס עכ"ל ודברי הרא"ש האלו הם בפרק האומנין וז"ל והא דאמר הכא היכא דאניס שכיר או קבלן אינו נותן לכם אלא שכרן שלפני האונס ובפרק קמא דקדושין אמרינן דעבד עברי שחלה ג' שנים א"צ להשלים תירץ ר"מ דהתם מיירי שקיבל העבד כל שכרו אם נתן לו האדון לא ישלים ואם לא נתן ישלים ול"נ דהתם מיירי שחלה ג' ועבד ג' וכיון שאחר חליו קבל בע"ה למלאכתו ולא אמר לנכות לו מסתמא מחל לו אבל הכא שהחולי הי' סוף זמנו אין הוכח' שמחל לו עכ"ל יש לתמו' על תירוץ הרא"ש לפמ"ש רבינו בשמו דאפי' לא נתן לו עדיין יתן כל שכרו היאך שייך ע"ז לשון מחילה דאין זה קרוי מחול לך אלא אתן לך ובודאי צריך קנין ולא סגי אפי' אמר בפי' לא אנכה לך דאין זה אלא מתנה דהא הממון תחת ידו והעבד בא להוציא וא"ל דזה הוי כמו שכירות חדש דהא אם חלה בסוף כ' הרא"ש דאין הוכח' שמחל לו ש"מ בהוכח' סגי וכ"ש באמיר' בפי' ובזה איך שייך שכירות חדש ותו ק"ל אמאי הפסי' ב"ה בשתיקתו יכול הוא לומר סבורני שתשלים לי אותן השני' שהיית חול' ומ"ה לא אמרתי לך כלום ותו ק"ל מהא דתנן בסוף פרק הכותב גר שנתגייר' אשתו עמו כתובתה קיימת שעמ"כ נתקיימה אמר רב הונא ל"ש אלא מנה ומאתיים שהם תנאי בית דין אבל תוספת אין לה וק"ל כר"ה שם דמזה יליף ריב"ש בסי' תע"ה דכל מידי שנתבטל החיוב אין לחייבו בשתיק' בעלמ' וכמו שנעתיק דבריו בסס"י זה שפסק רמ"א כן א"כ ה"נ כיון שנתבטל החיוב של השני' שהי' האונס ואין העבד יכול לתבוע שום דבר מהאדון והאדון שתק כשבא בסוף ג' במה יתחייב גם על הרב רמ"א יש לתמוה עוד דהא פסקו בסמוך מיהו אם כבר קבל כו' והיינו כדעת רבינו מאיר שגם המרדכי מביא דעת ר"מ ושם פסקי רמ"א וא"כ פסקו סתרן זה את זה דהא בגמ' דקידושין גבי עבד עברי איתא בפי' שחלה תחלה ואח"כ עבד ג' ואפ"ה ס"ל למהר"מ דאם לא הקדים תחלה השכר שא"צ לתת לו כל השכר וכיון שפסק רמ"א כדעת מהר"מ לענין דאם כבר נתן דיכול הפועל לומר לא אחזור דלא אעשה כדעת הרא"ש שצריך להחזיר היכא שחלה בסוף אלא קים ליה כמהר"ם ה"נ יכול ב"ה לומר קים ליה כמהר"מ דא"צ ליתן אף ע"פ שהאונס תחלה ואח"כ קבלו ואמאי פסק רמ"א תחלה דיש חילוק אם נעשה האונס תחלה או אח"כ אפי' לענין שצריך בע"ה ליתן מכיסו וכמדומה לי שהרב רמ"א לא עיין בדברי הרא"ש פ' האומנין בזה דגם הב"י לא כ' מראה מקום בזה רק ראה דברי הרא"ש שהביאו' רבינו ומדברי רבינו מאיר ראה במרדכי בתשו' מיימון ע"כ לא הרגיש שהם חולקין אהדדי אבל לפי האמת יש כאן מחלוקת בבירור ולענין הלכה אין להוציא ממון ודעת רבינו מאיר עיקר וכמו שסיים בתשו' מיימון דקנין ל"א שכן יש לפסוק הל' למעש' וק"ו כאן שיש תמיהת רבית לפי דעת הרא"ש כמו שזכרנו ע"כ אין לחלק בין קדימת החולי או האולם רק במוחזק תליא מלתא כנלפע"ד:
[ס"ח שליח ציבור] כו' האי פיסקא צ"ע רב להבין כוונת רמ"א יתחיל' נזכיר בבירור מה שנמצא בדברי האחרונים שמשם יצאה הג"ה זאת הריב"ש פסק בש"ץ שהיה לו תנאי עם הבוררים הראשונים שיהיה פטור ממס וכשחזר ושכר עצמו להבוררים השני' בסתם אמרי' ע"ת שכירות הראשון השכיר עצמו דוקא ומייתי ראייה ממ"ש רב האי גאון בתשו' והובא לעיל סי' שיב שהשוכר בית מחבירו בסך ידוע לשלם ועמד שם יותר ונתייקרו הבתים שאינו חייב לשלם יותר משכירות הראשון וכתב עוד וז"ל ואע"ג דאמרי' ס"פ הכותב בגר שנתגייר עם אשתו דכתוב' הראשונ' קיימת א"ר הונא ל"ש אלא מנה ומאתי' אבל תוספת אין לה אא"כ חידשו זהו בשתיק' לבד שהדבר היה בטל מתחילה כשנעשה ואינו מתקיים עתה בשתיק' אבל השכירות הקיום שהאריכוהו על דעת התנאים הראשונים האריכוהו עכ"ל נרא ביאור דבריו שכל שאין חיוב בדבר עכשיו אין שום הכרח לומר דאף דלא הותנו דהוה כהיתנו כיון דהי' מעיקרא כן כההיא דתוספת כתוב' אבל מה שיש חיוב בדבר כגון שכירות הש"ץ דודאי יתנו לו השכירות ואם נאמר שיהי' שנוי בסך השכירות ממה שהיה בתחיל' היה לקהל להתנו' שלא יתנו לו כבראשונ' וכל שלא התנו ילמד סתום מן המפורש מעיקרא ולפ"ז נראה דאף אם לא קבלו הש"ץ בפי' מחדש אלא קבלוהו על שנה א' בפי' ואח"כ לא אמרו לו כנוס והניחוהו לעבוד עבודתו כבראשונה ודאי על שכירות הראשון הניחוהו וזהו ממש ההיא דרב האי גאון דמה לי שמניח אותו בביתו ולא אמר כלום ומה לי שמניחין הש"ץ על עבודתו ואף שכ' הריב"ש ששכרוהו הממונים השניי' שנית לאו בזה תליא עיקרא דמלתא אלא בא לו' שם במעשה שהי' כך שאף שדברי סתם אתו לשוכרו הוה כמחודש שיהי' פטור ממס שדבר זה הוא ממש שכירתו וע"ת הראשון נשכר וכן הוא דבר זה בתשו' מהרי"ק סי' קיח בב' שותפין שהי' פשר' ביניהן ע"פ פשרנין דאיזה משך זמן יתן ראובן לשמעון שותפו מאה דוקאט"י ויתעסקו ביחד בשותפות ואחר אותו זמן היו עוד שותפין שנה אחת וביקש שמעון מראובן שיתן לו גם בעד שנה ההוא מאה דוקאט"י והשיב ראובן על הראשונות אני מצטער שנתתי לך ע"פ פשרנין ועכשיו בשנ' זו ודאי איני נותן לך כלום ופסק מהרי"ק שהדין עם ראובן ומביא ראי' ממתני' דהכותב שהבאתי לעיל ומאי דאמר עלה ר"ת דוקאט"י כיון דמן הדין אין שום חיוב בנתינת הדוקאט"י דהא תרווייהו עסקו בשותפות ומעיקרא היה ע"י פשרנין. כלל העולה שכל מה שהוא ע"פ החיוב אז אומרים כיון שלא דברו בפי' סך החיוב ודאי אמעיקרא סמוך אבל כל שהיא תחלה דרך מתנה כההיא דתוספת כתובה ונתינת הדוקאט"י כל שלא הותנ' עכשיו דעבר זמן בטל הדבר והנה דברי הרמ"א צ"ע שכ' דוקא שחזר והשכי' עצמו כיון שזה אינו בריב"ש אלא מדברי מהרי"ק למדו כמה שזכרנו הנך רואה עין בעין שאינם דומים כלל ומהרי"ק לא פטר מן הדוקאט"י אלא מצד שהיה מתחלה בלי חיוב משא"כ בש"צ לפטור מן המס שזה היה מצד שכירות הש"ץ שלא רצה מתחל' להיות ש"צ כ"א בתנאי זה ה"ל כסך השכירות ממש. וכמו שאין כח לפחות מסך השכירות בשום אמתלא אף אם הניחוהו ולא קבלוהו בפירוש שנית וה"נ אין כח לפחות מה שפטרוהו ממס ודברי רמ"א עצמן מוכיחים שאין כח לפחות מן השכירות אף אם עמד עמהם בשתיק' דהא לא כתב אלא דלא אמרינן דנשאר על תנאי הראשון משמע דגוף השכירות קיים כבראשוה והוא תמוה ואמאי לא נחשב גם התנאי על המס דהא מתחל' לא נתרצ' כ"א בתנאי זה וזהו שכירותו ע"כ נלע"ד דברי הרמ"א תמוהין בזה והעיקר דכל שהיה מתחל' דרך חיוב מצד עיקר הדבר שעל תנאי זה הי' דוקא לא גרע כלל עכשיו אפי' עמד בשתיקה כמו השכירו' עצמה ממש וכן הוא מעשי' בכל יום ששלוחי צבור בקהלות גדולות אינם צריכין להתקבל מחדש בכל שנה אלא נשארים בתוקפם ובכל זכיותיהם מדי שנה בשנה עד כי ימחול [ימחו] בהם הקהל בפי' כנלע"ד ברור ופשוט:
(כתב רבינו בס"ד בשם הרא"ש) כיון שקבלן אינו יכול לחזור בו ואם חזר ידו על התחתונ' שיכול להטעותו ואפי' בדבר שאינו אבד אם אינו מוצא פועלים אחרים לשכור עכ"ל ובתשובת הרא"ש כלל ק"ד סי' ב' כ' בזה וז"ל דדוקא לענין שוכר עליהם אם בא חבילה לידו היינו דוקא אם אינו מוצא פועל אחר אבל להטעותו כיון שהוא חייב לגומרה שהרי מן הדין אינו יכול לחזור אף אם הי' מוצא פועל ואף אם אינו אבד יפה עשה שהטעהו עכ"ל משמע דבקבלן בדבר שאינו אבד ג"כ שוכר עליו אם באה חבילו לידו ואינו מוצא פועל אחר והיא תמוה דלא מצינו שישלם פועל מכיסו רק במקום שיש גרם היזק לב"ה דהיינו בדבר האבד אבל לא בדבר שאינו אבד ודי לו לקבלן החוזר שיהא ידו על התחתונה ע"כ נלע"ד דיפה עשה רבינו שלא כתב בשמו רק שיכול להטעותו דבזה אין לו הפסד מכיסו משא"כ בשוכר עליה' שהם ישלמו מכיס' כמ"ש בדבר האבד דזה אינו כאן בדבר שאינו אבד כנ"ל ויש לפרש קצת גם דברי הרא"ש ע"ד זה: