ט"ז על חושן משפט צג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ט"ז על שולחן ערוך חושן משפט צג |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

(בש"ע ס"א טענת שמא) רבינו האריך בזה וכתב אע"פ שאינו אומר ודאי אלא אומר סבור אני שתפסת משלי נראה דקמ"ל דעכ"פ צריך שיהיה חשוד בעיני התובע עליו מאיזה הוכחה שיש לו ולכך אומר סבור אני כו' אבל אם מודה שאין לו שום הוכחה לחשוד אותו אינו משביעו כמ"ש בסי' פ"ז סי"א לישתבע דחשיד ליה בכך כו': ושם בסמ"ע סק"ג הקשה מריש סי' ר"ך דמשמע דוקא בברי חייב שבועה ותי' דשם איירי בטוענו פחות מב' כסף וא"כ ע"כ צ"ל דשם איירי בשבועת היסת דאי בנק"ח הא פשוט שם אח"כ דצריך ב' כסף והוא תמוה. דסתם שבועת אפוטרופס היא שבועת המשנה ותו דא"כ קשה היה לרבינו לכתוב שצריך לחשוב עמו כדי שיתחייב שבועה בנק"ח אי יטענו עליו בברי ב"כ ע"כ נלע"ד דאותו חילוק דכתב רבי' בריש סי' ר"צ הוא מדברי הרי"ף נ.' הניזקין דאמר התם והלכה כאבא שאול דמינהו ב"ד ישבע מינהו אבי יתומים לא ישבע וה"מ בשמא אבל בטענת ברי כי גדלי יתמי וטעני' עליה וכפר מיהו ודאי נשבע וכ"כ רבינו עצמו אח"כ ומש"ה לק"מ דרבינו מיירי שם במינהו אבי יתומים דהא לא כ' וכאשר ימנו ב"ד אותו כו' אלא וכאשר ימנו ר"ל כל הנימנים הן מב"ד הן מאבי יתומים וע"כ הוצרך לומר אח"כ בברי דוקא:

(ע"ש והאשה שהיא נושאת) היא דעת הרמב"ם ורי"ף אבל הרא"ש ס"ל דאשה אינה כן אלא בתביעת כתובתה תליא מילתא וכמבואר בטור ובש"ע א"ע סימן צ"ז וכן עיקר כמ"ש שם בסוף הסי' וע"ש:

(בשתי מעין כסף) בשמ"ע סק"ז מביא הסכמת רבינו דבעי הודאה בפרוט' וצ"ע להלכה דבסי' ר"ץ מביא בזה מחלוקת הראב"ד והרמ"ה וברמב"ם לא זכר שום הודאה רק תביעת ב"כ ע"כ אין הכרע מד"ר והר"ן כתב דלרמב"ם א"צ הודאה והיינו מדלא הזכיר כלום פ"ט דשלוחין:

(ס"ד בטור כתב) בשם רבינו ישעיה ונ"ל שצ"ל אפי' כפר בכל ותיבת שהוא הוא ט"ס כנ"ל וכן מצאתי וב"י נדחק מאוד בפירושו וצ"ל דהא דבעינן כאן ב"כ הוא לענין שבועת המשנה אבל היסת מיהו בעי אפי' בטוענו פרוטה דהיסת אין לו שיעור וכ"ת דלא תקנו כאן כיון דספק הוא תובעו הא ליתא דכיון שיש כח בספק זה להשביעו בנקיטת חפץ בדורות ראשונים שלא היה היסת ה"ה האידנא אמר תקנת היסת דה"ל כטוענו ודאי והיסת א"צ שיעור ועוד ראיה מדברי המרדכי ס"פ הדייני' דמבי' הנך דמתני' דמשתבע מספק וכתב דיש בכלל זה אם חושד את חבירו ומצא תיבתו פרוצה דצריך היסת ופסק רמ"א סימן ע"ה סי"ו הא קמן דה"ה לענין הנך דמתני' דמשתבע מספק ואין שם ב' כסף דיש עכשיו היסת כנ"ל ברירא דהא מילתא אף כי לא הוזכר בפי' כאן מ"מ דבר ברור הוא כמ"ש:

(ס"ב) דא"א מגו לאפטורי משבועה יפה כתב סמ"ע סכ"ו דכאן לא איכפת לו במגו דהעזא כיון שעיקר השבועה אינה אלא מצד תקנת כחכמים שכך כתב הרא"ש להדיא בפרק הנשבעים גבי שבועת שכיר ע"ש דמהני היה מגו דהעזה מטעם זה:

(ס"ד אע"פ שלא נתן שכר) פי' דה"א כיון שעשה בחנם ודאי כוונתו לשם מצוה א"כ לא לחשדיה דמורה היתר לעצמו קמ"ל:

(סי"ג שבועו' שותפין שפחתו) סמ"ע סקי"ג [סקכ"ד] הביא דברי ב"י וחלק עליו נראין דבריו נכונים אלא שלפי מ"ש הב"י דאין לישבע על תקנת [ת"ק] דהוה כנשבע לשקר חלק עליו בעל הסמ"ע אבל באמת אין הטעם משום דהו' כנשבע לשקר אלא שלא יהא לעז על הב"ד דסברי הבריות הרי נשבע זה על הכל ולא נתנו לו כן וכפרש"י בהדיא ריש ב"מ דף ה' ע"ב מי יהבינן ליהי כולה וא"כ פשיטא דשייך זה החשש ג"כ:

(ע"ש וישל' שמעון מכיסו) סמ"ע סק"ד [סקכ"ה] כתב דהראב"ד ס"ל אפילו למאן דפוסק ההפסד לאמצע נראה דמפרש בזה מש"כ בדברי הראב"ד ואינו כן כו' שהוא בדרך זה דמתחלה אמר אלא שאינו מן הדין אפי' אם מודה לרמב"ם דההפסד לאמצע מ"מ אין משלם כלום מכיסו ואחר כך אמר על עיקר הדין ואינו כן ובהשגות הראב"ד ליתא האי לישנא ואינו כן וכ"נ עיקר ועמ"ש סימן ע"ו [קע"ו] ס"ו והרמ"ה ס"ל ג"כ כרמב"ם לפ"מ שהסכי' להראב"ד דעכ"פ לא ישלם כלום מכיסו ואף שלא הביא כאן המחבר דעת הרמ"ה אלא דברי הרמב"ם לחוד היינו דעיקר הדין הוא בסי' קע"ז לענין הפסד על מי הוא וכאן לא בא רק ללמדינו דעכ"פ מהני שבועה להוציא מכיסו וזה לרמב"ן:

(ששמעון ידע בודאי) הב"י פירש דלענין גלגול א"צ טענת ודאי כמ"ש סמ"ע קט"ו [סקכ"ו] ונלע"ד הדברים כפשטן דהא מבואר בסימן צ"ד דמה שתובע מגלגל בספק אין משביעין עליה אא"כ יש רגלי' לדבר וכאן מה רגלים לדבר יש שזה יודע מה הפסיד ובזה מתורץ נמי מ"ש אחר כך אבל אי טוען שמעון שראובן יודע בודאי כו' וסיים עלה או ע"י גלגול ונדחק ב"י סי' צ"ד ל"ל ודאי לגלגול ולפי מ"ש ניחא עיין שם יהיה יכול ליתנו ללוי דמיירי שלא שמעו ב"ד שום הודאה ממנו שיש בידו מעות שותפות עד אותה שעה שטוען שיש ללוי חלק בזה:

(בא"ע סי' צ"ז) בסופו הוכחתי במי שבא להוצי' חוב ויש לו ש"ח והלוה טוען שמא תפסת משלי בהיותך שותף עמי אע"פ שחלקו השותפים חייב לישבע: ע"ש:

(סט"ו) שאם יברר ראובן צ"ל שזה מיירי במקום שאין שטר ביד העכו"ם על לוי אבל אם בשעת הפרעון ראובן לעכו"ם היה לעכו"ם שטר על לוי ולקחו ראובן מתחת העכו"ם אין לך ברור גדול מזה וכן משמע מסי' קנ"א בד"ר סי' [ס"ט] דשטר היא ראיה וכאן צריך עוד בירור אחר אימור אחר כך פרע לוי לו דא"ל דא"כ היה לו ליקח השטר ממנו דאין זו טענה כמ"ש סימן ק"ל ס"ג ועמ"ש סימן קל"א ס"ו:

(סט"ז) והעדים יכתבו ונ"מ דבשטר יכול לטרוף לקוחות של שמעון שהיה להם ליזהר שמא לא יפרע לעכו"ם ודברי הסמ"ע סקכ"ה [סקל"ז] אינם מובנים לי מה חילוק יש בדבר לדינא:

(בשם מהרש"ק בב"י ד"ה ובן הבית פי' א' מן האחין וכו' עד וטעם רש"י וכו' ול"נ דטעם רש"י דאל"כ היינו אפוטרופס דלעיל פרש"י וק"ל ע"כ):