ט"ז על חושן משפט צא
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
(בש"ע סעיף א) כיצד ב"ה לשון המשנה לא שיאמר כתוב על פנקסו שאתם חייבים לי כך אלא שאומר תן לבני כו' פי' דאין נאמנות לחנוני על פנקסו אלא דוקא היכא שב"ה מודה שהאמינו תחלה שיתן בשבילו:
(סעיף ג) והפועלים נתרצו כ' הסמ"ע סק"ט שאפי' שתקו מדלא כתב בסיפא רבותא איני רואה כאן הוכחה דסיפא קמ"ל אפי' נתרצו בפי' לא נפטר ב"ה כיון שלא היה במעמד שלשתן ובעיקר הדין נלע"ד דשתיקה אינה מהני כאן שיכולים לומר לא חששנו להשיבך כי לא קבלנו עלינו כמ"ש סימן פ"א:
(ע"ש) אין לפועל כלום פי' בלא הקדים תחלה לחנוני אין שייכות מעמד שלשתן כלל ובהקדים עדיף כאן מעמד ג' כיון דאפשר שפרע כמ"ש הסמ"ע סק"י ודלא כהר"ר ישעיה שהביא רבינו דאלימא ליה הך סברא דכאן דשמא פרע דאפי' בלא הקדים עדיף כאן מדין מעמד ג' בעלמא וכאן הבעל הבית פטור:
(ס"ז) קצבה כמה יתן. זה כתב רבינו ומקורו מהס"ת בשם הרמב"ן פ' ל"ט דס"ל דלא תיקנו רבנן שבוע' על החנוני רק אחר שמכחישין אותו הפועלים אע"ג דהמוציא הוצאת על נכסי אשתו או מכיר כליו וספריו בסי' שנ"ז צריך לישבע אפי' באין מכחישין אותו ש"ה דאיכא תרתי חזקה שליח עושה שליחותו ועוד דברי ושמא הוא וכ' אח"כ בשמו דאפילו לא קצץ כמה יתן הוה כקצץ שקיל בל"ש וא"כ תימה מ"ש ריש ס"ג דמסתברא כהרמ"ה דאפי' מת הפועל צריך החנוני לישבע כ"ש כאן שלא קצץ דהא צריך הב"ת לדמות לא קיצץ כקיצץ וכ"כ רבינו כאן אפילו לא קיצץ דמשמע קיצץ עדיף ומ"ש הסמ"ע סקי"ח בשם מור"ש דהכא ידוע שנתן אלא שאינו ידוע כמה תמהני מאד דהא הרמ"ה דס"ל לעיל חנוני נשבע בכ"מ ויליף לה ממוציא הוצאת על נכסי אשתו כמ"ש הר"ן הביאו ב"י ולית ליה הך חזקה דשליח עושה שליחותו ואם כן מ"ש הכא מחנוני דלעיל ותי' דבמוציא הוצאות על נכסי אשתו ומכיר כליו וספריו ג"כ ידוע שהוציא אלא שאינו ידוע כמה ואפ"ה נשבע כעין דאורייתא דהא דינים אלו משניות הם בפ' הגוזל בתרא ופ' מציאת האשה וברור הוא דגם מ"ש רמ"א ס"ג כמו שהוציא כו' דנשבע ונוטל היינו בנק"ח ובסמ"ע שכ' דהיסת קאמר הוא תמוה מאד דבזמן המשניות לא היה עדיין היסת אלא פשוט שזהו שבועת המשנה בנק"ח ואין בידי ליישב דעת רבינו אלא רבינו הביא זה לדעת הרמב"ן דס"ל לעיל חנוני אינו נשבע אלא כשהוא מוכחש וכ"ה דעת בה"ת דלעיל וכתב דאפילו לא קיצץ הוה כקיצץ ממילא נודע למאי דס"ל כהרמ"ה דצריך שבועה אפי' באינו מוכחש מהפועל לכל הפחות נלמד מזה דמהני שבועה אפילו בלא קיצץ ולא אמרינן דלא מהני שבועה למה שלא אמר בעל הבית בפירוש.
(בהגה סעיף ז') וי"א דאף אם לא ירדתי לסוף דעת רמ"א דאין כאן מחלוקת דדברי המחבר כאן והג"ה זו הם תרווייהו של הרב ר"י בה"ת וכלל דידיה דכל שאין לו על החנוני הכחשה מפועלים נוטל בלא שבועה ואם יש הכחשה נוטל דוקא בשבועה.
(ע"ש החנוני נשבע ונוטל) נראה פשוט דהיינו דוקא באומר ב"ה תן מה שצריכים כמ"ש המחבר לפני זה דאי לא אמר כן בע"ה יאמר הפסדת בעצמך שהיה לך לשאול אותי כמה תתן משא"כ כשאומר תן מה שצריכים הוי כאומר כל מה שאומרים הם נאמנים ובסה"ת מבואר שיש קצבה לב"ה עם הפועלים רק שלא גלה הדבר לחנוני ואמרינן דה"ל לב"ה לפרש לחנוני מה יתן לו וכיון דלא פריש אפסיד אנפשי' וכאלו קבל עליו כל מה שיאמר הפועל דניתיב לה באגרא על כן נראה דהיינו ע"ד מ"ש:
(בטור סי"א) בע"ה שאומר לחנוני וכו' במתני' וכל הנשבעים הכי איתא אמר לחנוני תן לי בדינר פירו' ונתן לו וא"ל תן לי אותו דינר א"ל נתתי לך ישבע ב"ה שנתן אותו הדינר א"ל תן לי פירות א"ל נתתי לך ישבע החנווני ובגמ' איתא תניא אמר ר"י אימתי בזמן שהפירות צבורים ומונחים ועוררין עליהם אבל הפשילן בקופתו לאחוריו המע"ה וכיון שדרכו של רבינו להמשיך אחר תוספת והרא"ש אביו נעתיק שיטתם דהקשו אמתני' דקתני ישבע והא בימי המתני' לא נתתקן היסת לכ"ה ותירץ דמיירי ברישא שמדד החנוני לכליו של בע"ה ועודם ברשות החנוני ובסיפא נתן ב"ה דינר לחנוני ועדיין לא נטלו החנוני והוי חידוש שנוטלין בשבועה וכו' מתני' מיירי בנשבעין ונוטלין ור"י פליג במתני' דאין דרך חנוני למדוד אא"כ קיבל הדינר ולוקח בעה"ב בלא שבועה ולפ"ז ה"פ בבריית' אר"י אימתי נחלקו חכמים עלי בזמן כו' אבל כו' מודים לי דהמע"ה והרא"ש אחר שהביא המתני' וברייתא כתב לשון זה אבל הפשילן כו' ומודים ליה רבנן דלא ישבע ב"ה והלכה כרבנן בצבורים ומונחים עכ"ל נ"ל ברור דאזיל בשיטת תוספת דר"י בברייתא אתי לאפלוגי דרבנן ור"י פליגי אם ישבע ב"ה ויטול ולא כמ"ש הב"י דהרא"ש הלך בשיטת רי"ף ור"י אתי לאפרושי ומ"ש ומודה ליה באשגרתא לישנא והוא דחוק מאוד ועכמ"ש נ"ל פי' זה בדברי רבינו דקאמר ומדד פי' ר"ל בכליו של ב"ה וכמ"ש התוס' דאל"כ למה הוצרך רבינו לומר מדד כלל אע"כ כדפי' ומ"ש והניחם בחנות הוא כמ"ש התוס' שזכרתי וכתבו שם טעם דנו"ט הואיל ויצאו קצת מחזקת שכנגדם עכ"ל ולזה כיון ג"כ רבינו במ"ש שאין דרך החנוני להוציא פירותיו כו' ר"ל אין מוציאין כלל מחנותו והכא הוציא קצת ובסיפא הוציא ב"ה דינר קצת מרשותו אע"פ שעדיין לא נטלו החנוני כנל"פ והא דזכר הטעם שאין דרך החנווני אע"ג דזהו הטעם של ר"י בגמ' החולק מ"מ גם הת"ק ס"ל כן אלא שמכח זה ס"ל לר"י דהבע"ה פטור בלא שבועה ולת"ק מהני שישבע ויטול ולא שישבע החנווני ולפ"ז היה לנו מן הראוי לפסוק כדעת התוס' והרא"ש ורבינו שכתבו ומנהגא שלנו אחריהם גם בסמ"ע כותב שנ"ל שיטה אחרת ואולי נתכוין למ"ש (א"ה ראיתי להרב ש"ך ז"ל מנגח צפונה וימה וקרנים מידו לו לפוצץ הררי עד וברוח שפתיו על רבותינו הקדמונים נ"נ ידבר נפלאות באמור לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם בשטת אמר לחנוני תן לי בדינר פירות ינופף ידו על הלכות קבועות לתתם בית הכלא ותהיינה צרורות מלומר להם טועים אתם ידיו לא אסורות. והוא לבדו בירר לו דרך ישרה בעיניו וקבע בה מסמורות. ואני בעניי הכינותי את לבי ליישב דברי רבותינו הקדמונים ז"ל כי מפיהם אנו חיים והיו לנו למאורות. וע"ד הר"ב ש"ך בניתי דיק אשים עליה מצודות. וזה החלי בעזר צורי וגואלי) במ"ש על פי' הראב"ד דשבחוהו רבנן לשיטתי' וז"ל פי' דחיק מאוד לפר' ברישא שהפירות בידו של בעה"ב וסיפא בצבורין ומונחים עכ"ל. ולענ"ד אין כאן מקום קושי' דהרי התנא ביאר דבריו ברישא ונתן לו דהיינו לבעה"ב ובסיפא לא תנן ונתן לו כלל ור' יהודא דברייתא פי' יותר ואמר אימתי בזמן שהם צבורים וכו'. ומ"ש עוד וגם קשה מאוד לומר דר"י דקאמר אימתי קאי אסיפא ואח"כ קאמר אבל הפשילן קאי ארישא וכו' אבל אימתי כזה שמקצתו קאי על הסיפא לפר' ומקצתו קאי על הרישא לחלוק לא מצינו בכ"מ עכ"ל אין כאן טענה כלל כי הת"ק אמר שני דברים שישבע בע"ה בהפשילן ושישבע חנוני בצבורין וקא"ל בחדא מודינא לך דהיינו בצבורין ופלגינא עלך בחדא דהיינו בהפשילן וכן בההיא דשכיר דחכמים אמרו ב' דברים דשכיר נשבע בין שהודה בע"ה במקצת בין שכ"ב ור"י מודה להו במ"מ ופליג עלייהו בכ"ב ואימתי כזה ודאי מתיישב היטב על הלשון והאימתי דלעיל משונה מזה דבחד בבא מודה ופליג דקאמר אימתי בזמן כו' והוא אומר התקבלתי מהן ד"ז ובזה ודאי רבנן מודו דהא דקאמר או שאמר ב' קצצת כו' ובהא פליגי רבנן. ומ"ש עוד ואכתוב לקמן קו' נכונה כשיגיעני הש"י לשם אבאר שאין בטענתו ממש הרי מבואר דשיטת הראב"ד ברורה ונכונה. וזה יצא ראשונה וזאת שנית שטת רש"י ז"ל ואף שדבריו סתומין דאפשר לומר דר"י דקאמר אימתי בזמן שצבורין ישבע בע"ה פליג את"ק אבל לת"ק ס"ל דבצבורין ישבע החנווני וא"ל אי ס"ד דבצבורין ס"ל לת"ק דישבע החנוני מנ"ל לרש"י לומר דלר"י ס"ל ישבע בע"ה דע"כ כיון דס"ל לר"י דאין דרכו של חנוני שאינו מקיף למדוד עד שיקבל דינר ממילא עדיף כחו דבע"ה מחנווני אבל לת"ק לא ס"ל הך סברא דאין דרך חנוני וכו' ולכן נשבע חנוני ודאי מסתברא הך פי' בדברי רש"י דהא לא אשמועי' טעמא דאין דרך כ"א בדברי ר"י משמע דלת"ק ל"ל הך סברא והוה אתיא ניחא נמי דבסיפא דרישא ישבע חנוני מיירי בצבורין והיינו טעמא דישבע דאי בישנן ברשותו ובחנותו ממש מ"ט דת"ק דא"ל משום דאין דרך וכו' דזהו סברת ר"י אבל בצבורין בר"ה ניחא וקם ליה רש"י בשיטת הראב"ד בהך מלתא וכך היא חובותינו וכך הוא יפה לנו להשוות בין הדעות ולא להרבות במחלוקת כל היכא דאפשר. ואף שכתב במתני' דר"י פליג ארישא אבל לא אסיפא אין מזה סתירה דה"ק ר"י דמתני' דקאמר כל שהפירות בידו ידו על העליונה ע"כ ל"פ אלא ארישא דהא אסיפא ל"ש כלל לומר האי לישנא אבל בברייתא אה"נ דפליג נמי אסיפא ויש לנו כיו"ב בריש עירובין גבי והרחב מי' אמות ימעט אמר אביי פליג בברייתא והדברים ק"ו דשם לא ה"ל להאריך והיה יכול לומר מבוי שהוא גבוה ך' ימעט והרחב מי' ימעט ורי"א א"צ דמשמע אתרווייהו ואפי' יאמר בכ"א א"צ לישנא קלילא הוא כ"ש הכא שהיה צריך להאריך עכ"ז ע"פ מדותיו של הש"ך הריני משיב על דבריו. מ"ש לתרץ למה כתב דר"י פליג ארישא משום דבסיפא ל"ש שאין החנוני מקיף שהרי פירותיו בידו עדיפא מיניה הול"ל השתא ומה במקום שחכמים מחייבין את בע"ה שבועה בהפשילן לאחוריו ר"י פטר ליה מטעם אין דרך כו' במקום שחכמים מחייבין את חנוני לישבע לכ"ש שחייבנו ר"י שבועה שהרי לקח את כדינר ועכשיו לא נתן לו פירות אלא שאומר שנתן לו קודם שיתן לו הדינר זמן רב והוליכם לתוך ביתו דאין זה דרך החנוני וע"כ ישבע וזהו ק"ו שאין עליו תשובה ומ"ש עוד דהל"ל אין דרד החנוני להקיף כבר הקשה זה הראב"ד וגם התוס' ותירצו בטוב טעם ומהתימא על הש"ך שלא שם עינו עליהם ומ"ש עוד דה"ל לסדר דבריו ארישא גדולה מזו יש לנו בסוף עירובין רש"א מקום שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך שלא התירו לך אלא משום שבות והרבה כיו"ב יש לנו בתלמוד. ומ"ש עוד ועוד אכתוב וכו' שם יתבאר דלק"מ והנה בזו דברי רש"י ז"ל מחוורין כשמלה ושטתו נקיה מכל פסולת צלולה. ועד השלישי הריני בא ה"ה פי' התוס' בשם ר"ת ואיני נזקק להשיב על מה שכבר הקשו התוס' בעצמם כ"א על החדשות שחידש הש"ך מ"ש דהי"ל לפר' בכל כי האי ודאי אמרינן יגיד עליו ריעו. ומ"ש עוד מ"ט דרבנן לא עדיף משולחני דודאי ל"פ במציאות אלא דס"ל אע"פ שאין דרכו להיות נותן איסר וכו' איתרמי ויהיב. ומ"ש עוד דא"כ הי"ל לעשות צריכותא דאי אשמועינן רישא ה"א משום דסתם חנוני דרכו להקיף. פשיטא דמאי דנקט בש"ס עדיף דעיקר מלתא בטעמ' נקיט מ"מ חנוני דרכו להקיף משום דהפירות עבידי דמרקבי. ומ"ש עוד וכן י"ל עוד צריכותא לאידך גיסא בהא קאמר ר"י וכו' שתי תשובות בדבר חדא דאורחא דמילתא למיעבד צריכותא במילת' קמייתא דמצי למיעבד ועוד דכבר פירשנו דאף רבנן מודו בשולחני דאין דרכו להקיף וסתם שולחני כחנוני שאין דרכו להקיף דמי. ומ"ש עוד ועוד אכתוב קו' גדולה לקמן יתבאר בעז"ה: ועל רבעים אשיבה ידי ה"ה הרי"ף והרמב"ם וסייעתם מ"ש חדא ונתן לו משמע שנתן לו ממש וכן ר"י דאמר בידו משמע בידו ממש כבר תירץ הר"ן ז"ל כיון דאין דרך להניחם בר"ה עד אחר מכירה בידו מקרי. ומש"ע וע"ק כיון דע"כ לפי' הרי"ף כו' דבסיפא ג"כ בע"ה נשבע ונוטל כו' דהא איכא למיטעי כו' דחנוני מקרי פירות בידו הא ודאי ליכא למטעי כיון דע"כ ר"י לאיפלוגי אתא. ומש"ע וגם לא הול"ל לישנא דכל שהפירות דהאי כללא ל"ל אלא הל"ל בקיצור רי"א ישבע בע"ה עכ"ל אומר אני יש לנו כיו"ב במתני' דריש הזהב רש"א כל שהכסף בידו ידו על העליונה והתם לא אתי לאיפלוגי אלא במאי דאמר ת"ק נתן לו מעות יכול לחזור בו בין מוכר בין לוקח וקאמר ר"ש דוקא מוכר חוזר ולא לוקח והיה מצי למימר ג"כ בקיצור רש"א לוקח אינו יכול לחזור בו ודוק כי ראיה זו נכונה עד מאוד וסותרת גם הקו' שלפניה דהא איכא למטעי וכו'. ומש"ע דלא הול"ל הפשילם בקופתו לאחוריו אלא הול"ל אבל הכניסם לרשותו המע"ה ודאי ל"ק דסד"א עד שיוליכם לביתו. ומש"ע דתן לי הפירות דבסיפא לא הוי דומיא דתן לי הדינר דברישא כל שאינם ברשותו ולא זכה בהם שפיר אמר תן לי. ומש"ע ועוד אכתוב קו' גדולה לקמן יתבאר בעז"ה. אמנם פי' הסמ"ג היא תמוה מאד שפי' דסיפא דמתני' מיירי בשניהם אדוקין בדינר ושפיר קמותיב הרב ש"ך למה יהא כח החנוני יפה יותר מכח בע"ה. ולענ"ד דהסמ"ג רוח אחרת אתו דס"ל דחנוני ושולחני שניהם דרכם להקיף ולכך כיון שיצא הדינר מעט מרשות בע"ה נראין הדברים שכבר לקח הפירות או האיסורים ומש"ה עדיפא טעיתי דחנוני ושולחני אף דלא מהני להו היכא שהפירות יצאו מרשותן ומונחים בר"ה כיון שכבר זכה בהם בע"ה בהוציאו אותם מחנות לר"ה ור"י כי פליג בפירו' ארישא לחוד פליג ובשולחני פליג בין ברישא שבע"ה פטור משבועה ובין בסיפא אין השולחני נשבע ונוטל היכא דשניהם אדוקים בדינר ולכך שינה לשונו. ומעתה אשובה אראה דרכו של הרב ש"ך ז"ל היתכנו דבריו אם לא ואומר כי ראיותיו ז"ל לא די שאינן מכריחות את פי' עוד א"א לאמרו כי מ"ש לאיזה צורך האריך התנא באמרו ונתתיו באונפלי שלך ויש לנו דוגמתו בפ"ק דכתובות מה טיבו של איש זה כהן הוא ובן אחי אבא הוא אע"ג דלא נפקא לן מידי כי אחי אביה הוא או בן רבקה הוא אלא דתרווייהו מלתא יתירתא נקטי כדי לאמת דבריהם ותנא אורחא דמלתא נקט. ומש"ע למה לא אמר התנא שהחנוני מכחישו כמו דקתני גבי חנוני על פנקסו הוא אומר נתתי והן אומרים לא נטלנו וכו' אלו דבריו ז"ל ואינן אלא תימה דמה לו לתנא לכפול דברים שהרי כבר אמר שהחנוני והשולחני שואלין הדינר וכיון שכן ודאי לא נטלו לאפוקי בחנוני ופועל ע"כ צריך להשמיענו פ"א שהם מכחישין זא"ז ואלמלי אין לנו על הרב ש"ך אלא זו בלבד החרשתי אבל עיקר דרכו נסתרה ממני פליאה נשגבה לא אוכל לה דהאיך אפשר לומר דמתני' מיירי בטענת שמא ומשום דבעודם בחנות היו טענותיהם ולא הספיק בע"ה להוליכם לביתו אף שהפירות מופשלין בקופתו לאחוריו ואין לחנוני עליו אלא טענת שמא עכ"ז ישבע דא"כ תקשי לרב הונא ורב יהודה דאמרי בפ"ק דכתובות ובספ"ב דקמא מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דחייב דברי עדיף ומוכח בכתובות דנוטל בלא שבועה מדבעי לאוקמינהו כרבן גמליאל דאמר נאמנת כמ"ש כל הפוסקים ז"ל ואין סברא כלל לומר דאביי דבעי למימר הכי בהדרגה קאמר ואיהו נמי אחזקת גופה קסמיך והכי קאמר מדס"ל לר"ג דבדאיכא חזקת גופא נוטלת בלא שבועה בדליכא חזקת גופא בשבועה מיהא יטול דאין זה כלל במשמעות הש"ס כמבואר למעיין שם וכן מוכח בהשואל דבעי למימר אמתני' דהמשאיל אומר שאולה מתה והלה אומר א"י חייב ש"מ מנה לי בידך והלה אומר א"י חייב דהוי תיובתא דר"י ור"ן אבל לר"ה ור' יודא ניחא ומוכח התם בהדיא בגמ' דהאי חייב דמתני' היינו בלא שבועה דהא כי מוקי לה במחוייב שואיל"מ ע"כ בלא שבועה היא ה"ה לר"ה דהא במשמעות המשנה בענין חייב ל"פ ועוד ממתני' גופא מוכח דרישא בלא שבועה היא מדקתני בסיפא ישבע השוכר משמע דברישא ליכא שבועה ועוד בל"ה מוכח שפיר מדאמרי' סתם חייב דברי עדיף משמע בל"ש ככל חייב שבש"ס בשלא הוזכרה שבועה אצלו והוא פשוט לדעת כל המפרשים וא"כ תקשי להו הך מתני' דחנוני ובע"ה השתא ומה במקום שזה מוחזק בחזקה גמורה ואין לחבירו עליו שום ראיה הגורמת חזקת ממונו אפ"ה אמרי דנוטל בל"ש בברי ושמא גבי חנוני דכבר יצאו הפירית מרשותו לגמרי וטוען שמא אינו דין שיעמיד בע"ה בשלו בטענת ברי דידיה ולא ישבע בטענת שמא של החנוני ובודאי אין להקשות מאלו הנשבעין בטענת שמא דהתם מפר' טעמא בגמ' משום דמורי בה התירא וזהו ודאי קו' גדולה שאין עליה תשובה. ועוד קלה מזו י"ל דה"ל למיחשביה בין הנשבעין שלא בטענה אף שזו קלה להשיב ולדחות מ"מ האמת יורה דרכו שפי' של הש"ך א"א להולמו. והראיה ברורה שמצא הרב ש"ך ז"ל בירושלמי לפענ"ד אינה מכרעת כלל דידוע הוא דהירושלמי לישנא קלילא נקט וה"פ ר"ח במחלוקת אר"י אימתי בזמן שהיתה הקופה מונחת בין שניהן ר"ל דבר זה קאי על מחלוקתן של רבנן ור"י במתני' דרבנן בהכי מחייבי שבועה ור"י פוטר או שדבר זה נחלקו בו דוקא אבל אם היתה יוצאה מתחת ידו של אחד מהן עוד היא במחלוקת פי' בתמיה וכי עדיין יש מחלוקת בדבר זה ודאי דלא דאין סברא כלל לומר שיחלקו חכמים ביוצאה מתחת ידי הא' מהן ודבר זה ידוע למורגל בל' ירושלמי שהוא מדבר בקצרה ובל' בתמיה וסומך על המבין ובזה מדוקדקת מלת עוד האמירה בירושלמי לאפוקי לפ"ד הש"ך היא מיותרת ולא עוד אלא סותרת הכונה שהרי בצבורין ומונחין בין שנ הן אין כאן מחלוקת ול"פ אלא בהיתה יצאה מתחת ידי אחד מהן וגם סוף דברי הירושלמי סותרין את דבריו לכאורה דמשמע פירות ומעות וטעם א' לשניהן שהרי מפרש הדא דתימא באכסנאי כו' אמאי דסליק מיניה דהיינו קופה מונחת בין שניהם הנך רואה שראיות הירו' היתה עזר כנגדו ותמהני על הש"ך ז"ל איך מלאו לבו לומר שנעלמה מעיני רבי' הגדול הרי"ף ז"ל גמרת הירו' דמרגלא בפומי' כל היום הוא שיחתו ובפ' זה גופי' הוא מביאה וכן רבותינו בעלי התוספת ושאר הגאונים נ"נ דנהירין להו שבילהו אלא כיון דלית מהך ירו' לא תיובתא ולא סייעתא לא' מפירושיהם לא הביאוהו. ומש"ע וגם מהתוספתא קשה על פי' הרי"ף וכו' דהא לא קתני בתוספתא רי"א כל שהפירות בידו וכו' יש לנו כיוצא בה באלו עוברין דמ"ח אלא שתק לי' בברייתא ומהדר לי' במתני' הכא נמי אימור שתיק לי' במתני' ומהדר לי' במכילתא אחריתי שהמשניות והברייתות סומכות זע"ז פעמים שזו מארכת וזו מקצרת ופעמים איפכא וביותר נוסחא זו התוספתא דמוכח מתוכ' דלאו דוקא היא שבזו כתב רא"א אומר אני שאין פועלין נשבעין אלא במעמד חנוני ובגמ' דף מ"ז ע"ב משמע בהדיא דהגירסא לא כך היא וא"ת שזו אחרת היא אמאי לא הביאו' חכמי התלמוד לראי' שר' קיבל דברי ר"ח א"ו לאו דוקא הוא: ומש"ע וגם ע"פ רש"י ק' מל' התוספתא והירושלמי וכו' אם כן אמאי נקט ר"י אבל אם היתה יוצאה מתחת ידו של א' מהן המע"ה וכו' דאל"כ לא הול"ל יוצאה מתתת ידי הא' מהן דמשמע איזה שיהי' וכו' וגם לישנא דהמע"ה יהי' איזה שיהי' עכ"ל כבר השבתי ע"ז לעיל דכיוצא בה שנינו בריש הזהב רש"א כל שהכסף בידו וכו' אף דלא קאי אלא על המוכר ולא על הלוקח אם משך ומ"ש וגם לישנא דהמע"ה משמע יהי' איזה שיהי' אישתמטתי' תלמוד ערוך בפ' המדיר דמ"ו ע"ב דפריך מהא דאמר שמואל כל שנולד ספק ברשותו עליו הראי' מהא דתניא מחט שנמצא בעובי ב"ה וכו' לא הוגלד פי המכה המע"ה ואי דלא יהיב טבח דמי בעל בהמה בעי לאתויי ראי' ואמאי ספיקא ברשות טבח אתיליד דיהיב טבח דמי ומאי פשקא סתמא דמלתא כמה דלא יהיב אינש זוזי לא יהיב אינש חיותי' הא קמן דאע"ג דאפי' אי לא יהיב טבח דמי עליו להביא ראי' אע"פ שאינו הוא המוציא אפ"ה נקט לישנא דהמע"ה משום סתמא דמילתא וכו' הוא הדין והוא הראי' בנ"ד כיון דס"ל לרש"י דקאי ארישא דא"ל תן לי בדינר פירות ונתן לו ע"כ ביד בע"ה היא או מונחת בינתים וא"ל היא גופא מנ"ל דקאי ארישא ולא אסיפא ממקומו הוא מוכרח מדנקט ר"י בד"א בזמן שהקופה מונחת בינתים אבל אם היתה יוצא' וכו' פי' הקופה הנזכרת דאי אפירות היו יוצאות מיבעיא לי' או היו יוצאים וא"כ ארישא קאי דאי אסיפא אין כאן קופה ולא תמחוי שהרי החנוני הוא א"ל נתתים לך והולכתם לתוך ביתך ועכשיו איננו רוצה ליתן לו כלום וקופה זו מה טיבה: ומש"ע וגם על פי' הראב"ד קשה וכו' א"כ לאיזה צורך הוצרך ר"י לומר אבל אם היתה יוצאה מתחת ידי א' מהן וכו' ולא הל"ל רק אם היתה יוצאה מתחת ידי בע"ה פטור עכ"ל וממילא נפל מכח ההיא דר"ש דפ' הזהב וההיא דהמדיר דלעיל וק"ל וכיון שכבר פירשנו שיהו כל דברי רבותינו קיימין חזרה עטר' ליושנא אבל הרב ש"ך ז"ל ח"מ בדבר זה נוטל מה שחידש כיון שכל חכמי ישראל חלוקין על פירושו וגם הוכחנו למעלה שא"א לקיימו ממילא הדרין לכללין שאין משביעין כלל בטענת שמא אלא באותן שמנו חכמים ובפרט הדינים המסתעפים אין כאן מקום להאריך (עכ"ה):