ט"ז על חושן משפט ערב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ט"ז על שולחן ערוך חושן משפט ערב |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

(ס"ו וכן בשעה שמדד') פי' שצריך לילך עמה עד פרסה אחר הפריקה או טענה:

(ס"ח) [ס"ט] וכן אם היתה כו') נראה לישב מה שהקשה רבינו על הרמב"ם ע"ש דאה"נ דיש משום איבה בכל גווני דא"ל דדוקא כששניהם של עכו"ם אבל אם המשאוי של ישראל לא יקפיד העכו"ם כיון שרואה שאין מסייעו אף לישראל כמ"ש הב"י בשם המפרשים דא"כ קמ"ל בסיפא שכ' אבל בהמת עכו"ם כו' הפוכא דרישא דאם היה שניהם של עכו"ם אז הוי דוקא משום איבה משא"כ ברישא וא"כ ה"ל לומר בסיפא אבל בהמת עכו"ם ומשאו חייב משום איבה ואמאי כתב ל' אינו חייב כו' דמשמע לקולא קמל"ן אלא נלע"ד דקמ"ל בסיפא אבל בהמת כו' לאפוקי מחיובא דרישא דהוי מן התורה וע"ה א"ש דברישא מחלק בין חיוב מן התורה לפטור וכ"ת הא עכ"פ מחויב לפרוק מן התורה משום צב"ח ול"ל צער דישראל ונרא' דמיירי שהעכו"ם המחמר הוא פורק וטוען נמצא דאין שם צב"ח ובזה אין הישראל צריך לסייע לעכו"ם מן התורה אלא דאם הישראל שם חייב זה לסייע מן התורה משום צער ישראל דהוי בכלל צב"ח ומ"ש בס"ט וכן אם הבהמה של ישראל כו' משום צער ישראל ול"ק משום מצות פריקה כמו שהקשה רבנו דמצות פריקה אינו אלא כשהבהמה רובצת תחת משאה משא"כ כאן שהישראל פורק אלא שצריך לסייע משום צער שלו בכל אילו נקיט חיובא מן התורה אבל כששניהם של עכו"ם אין שום חיוב רק מדרבנן בשביל איבה כנלע"ד ובסמ"ע פי' בדרך אחר ע"ש:

(ס"ט וי"א דלפרק כו') לפמ"ש דיעה קמא ס"ל כן:

(סי"ג מעבירין כו'). בסמ"ע ס"ק י"א פי' שהולכין זה אצל זה ולעד"נ לדינא הסברא להיפך כיון דיכולין לילך זה אחר זה למה נטריח את הריקן לשהות לילך לאט אחר הטעון ובאמת יותר טוב לאותו שהולך אחר חבירו ונראה פי' הברייתא דמיירי ודאי לענין פגיעה וכמ"ש רמ"י והוא מוכח מדקתני בסיפא שם בגמ' וכן ספינות הפוגעות כו' וכמ"ש בסמוך ומ"ש אח"כ ל' תדח' וכאן ל' מעבירין וכן מה שכפל לכתוב בסעיף י"ד לק"מ דיש שם בגמ' לישנא דברייתא לענין ספינות וגמלים עולות מעלות גבוהות ול' התוס' לענין חמורים שרגליהם רעועות כו' והפוסקים ערבו אותם וכתבו כ"א בלשונו בגמ' ולאו תנא א' שנאם דתקשי על שנוי לשון וכן במה ששנה התנא האחד סתם הטל פשרה ביניהם והב' תנא ומפרש להם מעלים שכר כו' והפוסקים נגררו אחר לשון שניהם ודרך זה כתב סמ"ע עצמו סי' קס"ח: