ט"ז על אורח חיים תרפח
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א[עריכה]
כרכין המוקפים חומה. הקשה הר"ן למה חלקו מצוה זו לימים חלוקים וקבעו יום מיוחד לפרזים משא"כ בשאר המצו' ותי' שלא נחו בשוה וכמ"ש ב"י והקשה ב"י על תי' הר"ן מדפרכינן בגמ' אלא שושן כמאן עבדא כו' הא כל עיקרן של מוקפין לא עבדו בט"ו אלא להדמות לשושן ורבא מאי קאמר כו' ולפע"ד אין כאן קושיא כל עיקר דהרב"י הבין דמאי דפריך שושן כמאן עביד היינו דלא כמוקפי' ודלא כפרזין דאלו כמוקפין בעינן מימות יהושע ושושן לא ידעי אי מוקפת מימות יהושע ולא כפרזין דקורין בי"ד ושושן בט"ו מ"ה הקשה ב"י קושיות שלו אבל הר"ן לא פי' כן אלא דכשהקש' המקשן שושן דעביד כמאן הוקשה לו באמת גם על המוקפין דהם תלוים בשושן אלא דקשה ושושן עצמו במאי תלוי והיינו כמאן פי' ממי למדו לעשות בט"ו ממילא קשה גם על המוקפים שתלוים בשושן ותי' רבא הואיל ונעשה בו נס ההריגה ביום י"ד ונחו בט"ו ע"כ קבעו שם בט"ו וא"כ כשיש חילוק בין שושן לפרזים סברא לדמות כל המוקפים לשושן ופרזים לשאר עיירות שהיו בזמן ההוא אלא שהי' ראוי לחלק במוקפין מן אחשורש בזמן שהי' הנס אלא דהי' א"י חוץ לחיוב הקריאה כמוקפין והם רצו שלא לעשות זילותא לא"י שהית' חריבה בימים ההם וכדי לכוללם לשושן שהי' הנס ביותר וראוי לתת לא"י כל מעל' שאפשר ע"כ תלוי במוקף מיהושע ממילא גם א"י יהי' לו מעלה דשושן ומזה נמשך החילוק דמוקפין לאין מוקפין. וז"ש הב"י בשם הרמב"ם ולמה תלוי הדבר בימי יהושע כדי לחלוק כבוד לא"י כו' ויהיה לזכרון לא"י בנס זה עכ"ל פי' דע"י שיראו הדבר הזה שתלאו במקדש ולא באחשורוש כמו שהי' ראוי וישאלו ע"ז וישובו ע"ז שעושין כן לכבוד א"י כנלע"ד נכון ביאור דברי הר"ן בלי ספק. והרב"י טרח בחנם לתרץ בע"א ולומר שעשו לזכרון שבח א"י בנס זה והוא תמוה דא"כ קשה גם בנס דחנוכה ה"ל לתקן איזו דבר לנס בשביל א"י וכמ"ש הר"ן בתחלה מ"ש משאר המצות:
אבל מסתמא הוקפה. לכאורה קשה ממ"ש בסי' ת"א בסי' שצ"א וסי' שכ"ה וסתם עיירות מוקפות לדירה שבונין בתים תחלה ואחר כך מקיפים אותה ולק"מ דהתם לא קפדי' אלא שיהיה היקף לדירה דהיינו לאפוקי מבצר שאין ההיקף שלו לדירה אלא לצורך מלחמה ובזה אמרינן דסתם עיירות בהתחלתה בונים איזה בתים דרך עראי תחלה והכנה בעלמא ואח"כ מקיפין חומה ואח"כ מיישבין אותה בבנינים הרבה והוה שפיר הוקפה ולבסוף ישבה כי הבנינים הראשונים לא היו רק התחלה בעלמא וה"ה נמי כאן אנו הולכים אחר ההקפה שתהיה קודם לישיבתה ואין הולכים אחר התחלת הבנינים כיון שעיקר הישיבה הוא אח"כ נמצא דמ"ש בסי' ת"א שתחלם בונין בתים היינו ההתחלה בעלמא שלא בא רק לסימן שיהי' כאן עיר. ומ"ש כאן שמן הסתם הוקפה ולבסוף ישבה היינו עיקר ישיבת וקביעת מקום היא אח"כ וכן מדוקדק לשון של הר"ן כאן בב"י שכ' שכן דרך רוב המדינות מקיפין חומה תחלה ואח"כ מיישבין אותה עכ"ל הרי שזכר ל' ישוב ולא בנין בתים שהישוב הוא עיקרי הבנינים לרובן כנלע"ד ברור:
סעיף ב[עריכה]
ובלבד שלא יהיו רחוקים כו'. בגמרא אי' שיעור זה ופירש"י דאסמוך קאי דמפרש עד היכן נקרא סמוך משמע דבנרא' ואין סמוך לא נתנו שיעור אלא כל שנרא' אפי' מרחוק דאל"כ אלא גם בנראה בעינן שיעור לא ה"ל להזכיר נראה אלא סמוך לחוד דהא הכל תלוי בסמוך דהיינו תוך מיל אבל מלשון הטור ורמב"ם משמע דקאי גם אנראה וכבר תמה הרב המגיד על הרמב"ם מכח קושיא שזכרנו והוצרך להגיה בדבריו בענין דלא קאי רק אסמוך לחוד כמו לרש"י והב"י האריך בזה בדרכים שונים והנלע"ד מחוורתא הכי הוא דנתנו שיעור מיל לקרקע שוה שבין עיר לעיר אבל לא השיפוע שיש בהר שהעיר יושבת עליו וע"ז אמרו שיעור אפי' בנרא' שאע"פ שאין אנו חושבין השיפוע מ"מ צריך שבקרקע השוה לא יהיה יותר ממיל וזהו בהר שאין אנו חושבין המיל רק עד קצה ההר שהעיר יושבת בראשו דאנו חושבין כל ההר להעיר כיון שע"י ההר נרא' הכרך לעיר הזו וע"כ אין חושבין השיפוע אבל ביושב בעמק אנו חושבין גם השיפוע דאין כאן רק מעלת סמוך ע"כ יהא סמוך ממש להכרך לא יותר מהשיעור. ואוכיח לך חילוק זה מן הסוגיא דאיתא בשלמא נראה אע"פ שאין סמוך משכחת לה בראש ההר אלא סמוך אע"פ שאין נראה היכי משכחת לה א"ר ירמיה שיושבת בנחל ותמו' לי מעודי דקארי ליה מאי קארי ליה למה היה ניחא לו טפי בהר וכי לא ידע שכך נוכל למצו' בעמק כמו שנמצ' בהר עד שבא ר"י ופתח לו פתח זה ולפ"ד נתיישב זה בס"ד דהוקש' להמקשן בשלמא בה דהוה המעלה מצד שהוא נראה שפיר דאין אנו חושבין השיפוע של הר דהוא הגורם הראיה כמ"ש אבל בסמוך ואין נראה קשה היכי משכחת לה אם יושבת בעמק ויש שם שיפוע עד למט' ודאי צריך אתה לחשוב גם השיפוע לשיעור מיל דהא אין מעלה לאותו שיפוע וא"כ צריך אתה לו' שהעיר עם השיפוע היא תוך השיעור וע"ז ק' הא ודאי נראית הכרך להעיר אם היה באופן זה דהיינו תוך שיעור המיל וע"ז מתרץ ר"י בנחל פי' שיש עמק בלי שיפוע אלא כעין מחיצ' שוה מלמעלה למטה ולמטה יושבת העיר ואין הכרך נראה לו כי הוא יושב למעל' מצד המחיצה ומותר שישיבת העיר הוא עכ"פ סמוך תוך מיל וראי' לזה שנחל פי' כך מפסוק ואת הנחלים ארנון שפירש"י שם שהיו כעין מחיצות מזה ומזה והנחל עמוק ביניהם והוא כעין שזכרנו: וניחא לי עוד מה שהוקשה לי בגמ' בברייתא עד כמה אמר ר' ירמיה כמחמתן לטבריא מיל ולימא מיל הא קמ"ל דשיעור מיל כמה הוה כמחמתן לטבריא וק' טובא אטו לא ידענ' שיעור מיל אלפים אמה וכל מסכת שבת מלא מזה ולפי דעתי יתיישב שפיר דטבריא היתה יושבת בעמק כמו שפירש"י בפ' כ"כ יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריא לפי שיושבת בעמק ויש חושך מבע"י ובזה קמ"ל דשיעור מיל לענין מגיל' הוה אם הקרקע בשיפוע כמו שיש מחמתן לטבריא ובזה ניחא הכל בס"ד ואל יראה בעיניך דוחק מה שכלל שיעור מיל בנראה ובסמוך בחדא מחתא מ"מ הדברים נראים לחלק בסברא פשוטה כמ"ש מילתא בטעמא כנ"ל נכון בס"ד:
סעיף ד[עריכה]
כרך שהוא ספק. כ' רש"ל ותימה ולמה אין מברכין עלי' בב' ימים כשאר ספיקא דיומא לענין ברכה ודוחק לחלק בין יו"ט דאוריי' למגילה דרבנן בשלמא בלא ספק היקף ליכא להקשות אמאי לא נקרא המגילה בי"ד וט"ו משום ספיקא דיומא כשופר ולולב דכבר תירץ המרדכי משום דכתיב ולא יעבור מאחר דאין בקיאין בקביעא דירחא אבל בספק ממש לא שייך לו' ולא יעבור דשמא היום עיקר זמנה ול"ל למיחש לספק ברכה לבטלה יותר מספיק' דיומא לענין י"ט ויש לחלק דהתם קדושת היום גורם לחייבו אף בברכה מכח ספק דאם לא תנהוג בו קדושת היום אף לענין ברכ' א"כ אתה עושיהו חול ועוד קדושת היום תלוי בב"ד והם כך קבלו עליהם עכ"ל. ושני התי' אין הקושיא מתורצת בהם דהא גם גבי מגיל' יש בו קדושת היום לענין כל הדינים התלוים בפורים וגם על התירוץ הב' קשה על הב"ד גופיה למה לא קבלו עליהם בשוה ונלע"ד לתרץ קושייתו דשאני גבי י"ט דיש צד א' לו' שלא יקיים מצות י"ט כלל דאם היום השני קודש לא יועיל מה שנהג אתמול קודש כי חול היה ע"כ מן הספק צריך לנהוג גם ביום השני קודש וכן להפך. אבל במגילם מצינו בלא"ה הרבה זמנים דיש למגילה דהיינו י"א י"ב י"ג וילפי' לה מדכתי' בזמניהם הרבה זמנים יש וגם במקום שעושין בט"ו מקדימין כגון אם חל בשבת. ויש בב"י בשם הירושלמי כל החודש עד ט"ו כשר למגילה וא"כ אפי' באותו צד שתאמר שביום ט"ו עיקר החיוב מ"מ מועיל מה שקראו בי"ד דמצינו בלא"ה קדימה לענין זה ע"כ אין חשש גמור וסגי בי"ד כיון שהיא לרוב העולם וזה נכון לע"ד:
סעיף ה[עריכה]
אם היה דעתו לחזור למקומו בזמן קריאה. פי' של י"ד. וילפי' לה מדכתיב ע"כ היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות מכדי כתיב היהודים הפרזים למה ליה למיכתב היושבים בערי הפרזות הא קמ"ל דפרוז בן יומו קרוי פרוז. וממילא נמי מוקף בן יומו קרוי מוקף:
ונתעכב ולא חזר כו'. שיטת הרא"ש והטור היא דהולכין אחר הדיעה שלו בלכתו ממקומו ושניהם שוין ממש דבן כרך שהלך לעיר ודעתו להתעכב שם עד שיאיר היום של י"ד וכן הוה שנתעכב שם בתחלת היום חל עליו חובת הקריאה של העיר והוא פרוז בן יומו אבל אם חזר למקומו שהי' כרך קודם היום לא מועיל מה שחשב תחלה להיות בעיר בעת קריאת העיר. ובן עיר שהלך לכרך ודעתו להתעכב שם בתחלת יום י"ד וכן הוה שנתעכב שם לרש"י אין זה מועיל לו' שיהיה כבן כרך שהרי הוא יושב בטל שם ואין שם קריא' ואין מה שיחול עליו. ע"כ חייב לקרות כעירו. אבל להרא"ש והטור גם בזה נסתלק ממנו מנהג עירו ביין שבשעה שמתחלת זמן הקריא' של עירו אינו שם והוא היה בדעתו להיות בכרך ע"כ אפי' חוזר לעירו בי"ד קורא בט"ו כיון שנסתלק ממנו חיוב שלו בהתחלתו נתבטלה כולה וזהו נקרא מוקף בן יומו והב"י והכ"מ כתבו שלפי שיטה זו לא דמי פי' דפרוז בן יומו עם פי' מוקף בן יומו דהא מוקף בן יומו פירושו דאיבד את יום עירו שהוא יום י"ד דהיינו שהיה בדעתו להתעכב שם ביום י"ד נקרא מוקף ונסתלק ממנו חובת אנשי מקומו ופרוז בן יומו פי' שנתעכב בעיר ביום י"ד שהוא יום קריא' מקום שהלך לשם וחל עליו חובת קריאת יום זה עכ"ל ולא הבנתי שיחתו דמה חילוק יש ביניהם דבשניהם בעינן שבשע' הליכתו ממקומו יהי' דעתו להתעכב במקו' שילך שם בהתחלת יום י"ד וכן הוי בזה נשתנה כל א' ממנהג מקומו אלא שאין הטעם שוה דבבן כרך הוי הטעם שחל עליו בי"ד חובת העיר כיון שקוראין אז ובבן עיר הוי טעמא ג"כ כיון שהיה בדעתו להתעכב שם בעת ההתחל' בכרך ממילא נסתלק ממנו דין מקומו וגם דברי הרמב"ם שהוא סעי' זה נרא' לכוין ע"ד זה דאם לא היה בדעתי לחזור אלא לאח' זמן הקריא' פי' אחר קריא' של י"ד ממילא חל חובת הקריא' של העיר על בן הכרך ובן עיר נסתלק ממנו חובת קריא' שלו ע"כ קורא כל א' עם אנשי המקום שהוא שם דהיינו בן כרך קורא בי"ד כפי המקום אשר הוא שם ובן עיר קורא בט"ו במקו' אשר הוא בשעת הקריאה של י"ד והיינו אפי' חזר למקומו אחר הסילוק יקרא בט"ו וכיון שלא זכר הרמב"ם דבר זה בפירוש דאפי' חזר למקומו נרא' דס"ל דחייב להתעכב בכרך עד ט"ו ויקרא עמהם ולפי"ז יתיישב שפיר טפי ל' אנשי המקום אשר הוא שם דהיינו דתמיד קורא עם אנשי המקום הן הבן עיר בט"ו בכרך הן הב"כ בי"ד בעיר והא דתלי העיכוב בהתחלת היום י"ד אחר זמן הקריאה כפי' ל' הרמב"ם קשה למה לא ניזיל בתר קריא' הלילה שאם היה בדעתו של ב"ע להיות כל הלילה בכרך עם התחלת היום וכן עשה ממילא נסתלק ממנו חובת קריאת הלילה כמנהג עירו ואפש' דהרמב"ם נתכוין באמת על קריאת הלילה דהוא כל הלילה וכן קשה על הטור שכתב אבל אם היה דעתו לעמוד שם מקצת י"ד כיון שלא היה דעתו לשוב למקומו בזמן חובת מקומו נסתלק ממנו קריאת של מקומו וגם בגמ' לא הזכיר רבא אלא דעתו לחזור בליל י"ד ולא זכר מקצת היום ונראה דהטור נמי נתכוין לומר שדי בזה דאם נתכוין להתעכב שם כל הלילה לחוד אלא דשיעור קריאת הלילה אפשר ששיעור' בשעת הדחק כל הלילה עד הנץ החמ' כמו בק"ש בסי' רל"ה ומקצת י"ד שנקט הטור היינו משהאיר השחר וצ"ע:
סעיף ו[עריכה]
ט"ו שחל בשבת. דאלו י"ד א"א לחול בשבת דא"כ יהיה י"כ בע"ש:
עד יום א' בשבת. דאמרי' בירושלמי ויעשו אות' בשבת אמר ליה ימי משתה כתיב את ששמחתו תלויה בב"ד יצא זה ששמחתו בידי שמים הוא ומהר"ל חביב בתשוב' סי' רל"ב האריך בראיות לעשות סעודה בשבת וכן עשה מעשה בירושלים וגם משלוח מנות זמנם כן כי המנות הם מהסעודה ע"ש:
סעיף ז[עריכה]
מ"מ קרא אותה שלא בזמנה. נ"ל דהך קריא' של י"ד היא בברכה דהא זמנה היא וכן מ"ש בסעיף שאח"ז קורא אותה בט"ו היינו ג"כ דינה בברכ' דכן משמעות סתם קורא: