ט"ז על אורח חיים תקיב
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א[עריכה]
לצורך עכו"ם. דכתיב יעשה לכם ולא לעכו"ם לכם ולא לכלבים:
שמא ירבה בשבילו. פי' שמא יבשל קדירה לבדה שלא היה מבשל אם לא בשביל העכו"ם דאם לא הרבה בשביל עכו"ם אלא בקדרה שהוא מבשל בה ליכא חשש איסור כ"כ הרא"ש ומ"ה יש היתר בעבדו דאין לחוש שמא יבשל קדרה אחרת בשבילו ועמ"ש בסמוך בסי' זה מתנגד לזה:
לשלוח לו לביתו ע"י עכו"ם שרי. נראה דזה מיירי שיש איסור טלטול לבית העכו"ם ע"כ צריך לשליח העכו"ם אבל ע"י ישראל אסור אע"ג דאין עירוב והוצאה בי"ט היינו לצורך ישראל אבל לצורך עכו"ם לא ואם העכו"ם דר תוך הרחוב שהוא מותר לטלטל לשם גם ע"י שליח ישראל שרי כיון דאין כאן איסור הזמנה:
וכן עכו"ם שבא מאיליו. ברמב"ם כ"כ וסיים הטעם שכבר הכינוהו וכתב הטור על זה ואינו נראה דאע"פ שכבר הכינוהו אכתי איכא למיחש שמא ירבה בשבילו אם הוא חשוב וראוי לכך אלא צריך שיאמר לו אם יספיק לך במה שהכננו לעצמנו בא ואכול עכ"ל. ונלע"ד להכריע להלכה דאם בא מאיליו והישראל נותן לו לאכול בלא הזמנה והפצרה שיאכל אצלו אין איסור שמא ירבה אבל אם מפציר בו שיאכל אצלו אע"פ שבא מאליו מ"מ כיון שחביב לו שיאכל אצלו חיישי' שמא יבשל לו קדירה אחרת עוד ומה לי שמזמינו דרך שליחות לביתו או שמזמינו אחר שבא אליו ומשמע מדברי רמב"ם דבמקום שיש חשש שמא ירבה לא מועיל מה שכבר הכינו דיש לחוש שמא יבשל עוד קדרה אחרת כנלע"ד. ומ"ש הטור צריך שיאמר לו אם יספיק כו' הכי איתא בגמ' מרימר ומר זוטרא כי הוה מיקלע להו עכו"ם בי"ט א"ל אי ניחא לך במאי דטריח לן מוטב ואי לא טירחא יתירה אדעתא דידך לא טרחי' ומ"ה כ' הרשב"א והטור דצריך שיאמר כן. וק' על הרמב"ם דלא הזכיר אמירה זו וס"ל דאינה מעכבת כמ"ש המגיד. ולמה אמרו מרימר ומר זוטרא דבר זה. ונ"ל דאדרבה יש לדקדק על אמירה זו מה תועלת יש בה כיון שלאו בעכו"ם תליא מילת' אלא בישראל שיזה' שלא ירבה בשביל העכו"ם ואמיר' זו למה וע"כ נ"ל דמרימר ומר זוטר' אמרו כן דרך פיוס להעכו"ם שלא ירע לו על שאינו מבשל בשבילו לפי שלפי דת תורתינו אין לנו להטריח בשבילו וא"כ אין באמירה זו תועלת לדינא ע"כ לא זכרו הרמב"ם והוא נכון:
אבל לשאר עכו"ם בכל ענין אסור. תמוה האי מילתא דב"י כ"כ בשם א"ח וז"ל לא ישלח דורון בי"ט לעכו"ם לא פת ולא תבשיל אם היה בדעתו לשלוח לו שא"א שלא ירבה בשבילו. ומ"ש ממלאה אשה קדירה כו' היינו דוקא בשביל ישראל עכ"ל וכב"י ע"ז דאין דעת הפוסקים כן והיינו מדכ' ב"י קודם לזה בשם הג"מ בשם א"ז דמותר לשלוח לעכו"ם ע"י עכו"ם כו' ורמ"א עצמו הביא זה בתחילת הסי' ולא חילק שם בין היה בדעתו לשלוח לו דאם היה היתר בלא היה בדעתו יש להתיר אפי' היה בדעתו דהא אפי' בלא היה בדעתו תחילה יש חשש שמא יבשל עוד קדירה בשבילו כמ"ש בסמוך בשם רמב"ם אלא ודאי דכאן ע"י שליחות לביתו אין שום חשש שמא ירבה וכן מ"ש א"ח דחיישי' לשמא ירבה דמשמע אפי' בקדירה א' שייך איסור ריבוי זה אינו כמ"ש ב"י בסי' זה בשם הרא"ש והר"ן דדוקא לקדירה אחרת חיישי' כמ"ש תחילת הסי':
שוב ראיתי לרש"ל פ"ב דביצה סי' כ"ג שכ' על דברי א"ח הללו וז"ל ול"נ מ"ש לאסור אף בקדירה א' לצורך עכו"ם ממה דמותר להרבות בקדירה א' לצורך ח"ה מאחר שהטעם דחד טירחא הוא ה"נ גבי עכו"ם דדוקא גבי פת הוא דמחלקי' בין ישראל לעכו"ם משום דכל פת טירחא בפ"ע ולא התירו אלא משום שהפת נאפה יפה בזה י"ל דדוקא לישראל התירו כיון דחזי ליה כל פת ויש ג"כ טעם שהפת נאפה יפה אבל לא לצורך עכו"ם אבל גבי קדירה שאין הטעם משום שנתבשל יפה אלא משום חד טירחא ולית בה איסור כלל ה"ה גבי עכו"ם ובלבד שלא יאמר בפי' שעושה לשם עכו"ם אבל מ"מ הדין אמת דאיכא למיחש שמא יבשל עוד קדירה אחרת עכ"ל ואם גם רמ"א נתכוין לזה. לא ה"ל להתיר תחלה לשלוח לביתו מטעם זה:
סעיף ב[עריכה]
בני החיל כו'. בפ"ב דביצה אמרי' דר"ה פסק כן אלא דאמרי' שם ופליג' דריב"ל דאמר מזמנין לעכו"ם בשבת ואין מזמנין לעכו"ם בי"ט דשמא ירבה בשבילו וא"כ קשה על הרמב"ם שפוסק כהנהו תרתי והטור כ' באמת לאיסור בהך דבני חיל אפי' אין מקפיד כו'. וכ' שהרמב"ם מתיר ואינו כן לפי גי' גמ' שלנו עכ"ל. משמע שהוא סבור דרמב"ם ל"ג הך ופליג' אלא דמ"מ י"ל דהא ע"כ פליגי דרב הונא לא חש לשמא ירבה דהא באמת מרבה כאן בכל הפת שאופה וי"ל דשאני בהא דר' הונא שאין חלק לישראל בקמח רק ע"י הפת שיתן לתינוק כל שאין העכו"ם מקפיד הלכך מותר כיון שהישראל לא יכול ליקח קמח לפת א' לתינוק אם לא שיאפה הכל משא"כ בהא דריב"ל בזימון העכו"ם לא יגרע חלק הישראל אם לא יזמין להעכו"ם וכ"כ ה' המגיד תי' זה. וק"ל דא"כ תקשה לך קושית התוספת בפ"ב דף כ"א על עיסה של שותפות עם העכו"ם שאסור לאפותה בי"ט משום דאפשר למפלג בלישה הא יש היתר שיש הנאה לישראל שהפת נאפה יפה כשהוא מלא התנור ותי' התו' דלא מהני זה אלא אם כל הפת של ישראל דהרשות בידו [לאכול] כל א' או זה או זה ועוד שמא יבואו אורחים אבל הכא חציה של עכו"ם אסור לאפות בי"ט עכ"ל וא"כ חזי' שהנאה של ישראל שהיא תלויה במה ששייך לעכו"ם לא מהני ואמאי מהני הכא מה שיש לו הנאה שיתן לתינוק א' מהם וא"ל דשאני התם דהגוף של ישראל ויוכל לחלק העיסה אלא משום הנאת אפיה יפה רוצה להטריח בשל עכו"ם זה אסור משא"כ כאן שאין לו פת כלל בלי חלק העכו"ם בזה מותר לאפות הכל. וכ' ה' המגיד דאפשר דגם הרמב"ם גרס הך ופליגי בגמ' אלא דמפרש אותו על מידי אחרינא דהיינו דאמרי' שם קודם הני סופלי פי' גרעיני תמרים היאך שדי' לחיותא בי"ט לר"י הגלילי דאמר לכם ולא לכלבים ושני אגב ריפתא מטלטל להו ש"מ דבמקום שאין עושין מלאכה כגון בשביל הבהמה אסור גם הטלטול אלא ע"י ריפתא וע"ז פליג ריב"ל ואמר מזמנין לעכו"ם בשבת ש"מ דמותר לטלטל אע"ג דאסיר במלאכה בשבילו בי"ט. ובאמת אין פי' זה עולה יפה כלל דשאני בטלטול דשבת דמותר כיון שהוא ראוי עכ"פ לישראל וכבר דחה רש"ל שם בפ"ב סי' כ"ב פי' ה' המגיד עבור זה. ופי' דפלוגתא היא בין ריב"ל לרב הונא אם הקמח של ישראל דשם התיר רב הונא ואסר ריב"ל דלא ה"ל לישראל ללוש עבור מעט פת שלו שיתן לתינוק ומוסיף בשביל העכו"ם שהרי יכול ליטול מעט בלישה אלא שאין העכו"ם מניחו. אבל הרמב"ם שכתב שהקמח הי' של בני החיל מותר לאפות ע"כ. ופי' זה תמוה טפי. דא"כ מנ"ל לתלמודא דפליגי דלמא רב הונא מיירי מקמח של בני חיל כמו הרמב"ם ובהדיא משמע כן מל' הגמ' דאמר הנהו בני באגי דרמו עלייהו קימחא דבני חילא כו' מבואר דהקמח הוא של בני החיל ולמה עשה פלוגתא בגמ' בחנם ותו דודאי לא יעלה על הדעת שיתיר רב הונא קמח של ישראל לאפות ממנו לעכו"ם בשביל אפיית פת קטן לתינוק שהיה אפשר לו לאפות בלא"ה אלא צ"ל דרמב"ם ל"ג הך ופליגי בגמ' וכן בה"ג שמביא הטור שס"ל כרמב"ם אלא אי קשיא לי הא קשיא לי דהא כ' הטור בשם בעל העיטור בסי' תק"ג דהא דיכול להרבות בבישול בי"ט דוקא קודם אכילה אבל לאחר אכילה אינה יכולה לבשל ולו' אוכל ממנו כזית דאין לך הערמה גדולה מזו ע"כ והכא אנו מתירים לאפות לחם עכו"ם בשביל הערמת פת לתינוק ואין לדחוק ולו' דכאן מיירי קודם אכילה דא"כ ה"ל לרב הונא לאפלוגי בהכי כמו דמפליג בין אם מקפידים בריפתא לינוקא או לא ותו דהא בגמ' פרכי' על רב הונא ממעשה דשמעון שלא בא אמש לב"המ מפני שהיה צריך לשחוט עגל לבני חיל וא"ל ר"י בן בבא שלא יפה עשה שהרי אמרה תורה לכם ולא לעכו"ם ואמאי הא חזי למיכל מיניה ולפי מה שתרצה לאוקמי מלתא דר"ה דוקא קודם אכילה לא פריך מידי מההוא דעגל דשם הי' אחר אכיל' דהרי באמש הי' ודבר זה צ"ע טובא דאין ליישבו לפי הנלע"ד והנלע"ד דודאי מצד הדין הערמה אסורה כההיא דבעל העיטור שזכרנו ותלמוד ערוך הוא שם ובלבד שלא יערים אלא דכאן שהיה חיוב עליהם מצד חוק המלכות וקשה להיפטר מזה ומ"ה בקשו עילה למצוא היתר אפי' כל דהו מה שלא מותר בלא"ה ומ"ה לא אשכח שם קושיא אלא בדבר שהיה ג"כ הכרח מצד בולש' שהיו צריכים לשחוט להם עגל ואפ"ה אר"י בן בבא יצא שכרכם בהפסדכם כו' ונ"ל קצת סיוע לזה מדשחט שמעון התימני העגל בי"ט מה ס"ד והלא לכ"ע אמרי' לכם ולא לעכו"ם אלא ודאי דמצד אונס עשה כן דבקשה החיל לחטוף כל מה שהיה להם כדאמרי' שם והוה הפסד שמחת י"ט דלא ה"ל מה לאכול וכדיעה השניה דסי' תקי"ד שמביא רמ"א דמותר להרבות בשביל זה אם חשש שיטריף הכל ה"נ כן ור"י בן בבא ס"ל כדיעה הראשונה דאסור להרבות אפי' בזה ונ"ל דבזה א"ש מאמר ר"י ב"ב שאמר יצא שכרכם בהפסד כ' פירש"י מה שנשתכרת' בממון הפסדת' במה שתענשו על חילול י"ט משמע שאין כאן לא הפסד ולא שכר באמת דיצא זה בזה. ולכאורה דבר זה תמוה הא ודאי עונש על חילול י"ט גדול מאוד בע"הב והיאך נחשב כנגדו שכר ממון אלא ודאי דבאמת אין עונש בע"הב כיון שה"ל מחמת אונס אלא כיון שאין זה היתר ברור לדידיה גיזם עליו שיהיה להם עונש ח"ו ונראה דבדרך זה אמרי' בגמ' דפליג ריב"ל מדאמר מזמנין לעכו"ם בשבת ואין מזמנין לעכו"ם בי"ט דזה מיירי בודאי מצד ההכרח קצת דאל"כ ודאי אין ראוי לאכול עם העכו"ם בפרט בשבת כדאיתא בפר"א כל האוכל עם העכו"ם כאלו אוכל שקצים אלא ודאי דמיירי מהכרח ואפ"ה אסור בי"ט ע"כ פליג ארב הונא דמתיר כיון שיש קצת הכרח ואנן ס"ל דבאמת יש לחלק בין אונס או לא ומ"ה שפיר פסקו ה"ג ורמב"ם כר"ה דס"ל דביש אונס אפי' ממון יש להתיר ע"י הערמה זו דכל חדא חזי' לתינוק אבל לא באופן אחר וההיא דאין מזמנין בי"ט שזכרו הפוסקים הוא במקום שאין אונס דהא לא הוזכר כאן דמזמנין בשבת והא דאמר הטעם משום שמא ירבה בשבילו ולא אסר מטעם אכילה עמו חדא ועוד קאמר בי"ט וכיוצא בזה מצינו בפ' ב"מ וזה א"א לו' בדברי ריב"ל שהרי אמר מזמנין לעכו"ם בשבת משמע דאיירי מאונס ובזה נחה שקטה התלונה על הרמב"ם בזה ממה שהקשו עליו וכן ראוי להורות הל' למעשה שאין לסמוך על הערמה זו דראוי לתינוק אלא דוקא בצירוף מקום שיש אונס שיבוא על ידו ביטול שמחת י"ט כנ"ל נכון וברור בס"ד:
סעיף ג[עריכה]
אסור לבשל כו'. דקי"ל כר"י הגלילי דממעט מלכם עכו"ם וכלבים ולא כרע"ק דאין ממעט רק עכו"ם:
אבל אסור להוציא כו'. דלא התיר אלא טלטולי בעלמא אבל איסור דאורייתא לא וק"ל דהא פרכינן בגמרא הני סופלי היכי שדינן לחיותא והיינו מטעם מוקצה כמ"ש ב"י בשם הרא"ש כאן בסמוך כיון דאינם ראוים לאכילה כ"א ע"י הדחק והוצרך בגמרא לתרץ ע"י ריפתא למה לא משני כיון דאין כאן אלא איסור מוקצה שהוא דרבנן שרי כמו שהתירו כאן בטלטול שהוא ג"כ דרבנן ומי הטריחו לחלק באיסורי דרבנן וצ"ע:
אם יש לו ד"א כו'. דאל"כ הא אסור כיון דאפשר למפלגי בעיסה מהו השייך לכלבים וצ"ע למה פסק דצריך שיהיה לו דבר אחר הא מסקנת הר"ן דאפי' ל"ל מותר הואיל ואפשר שתזדמן לו דבר אחר כמ"ש ב"י והקשה ב"י אפי' אית ליה נבילה אמאי שרי לאפות כל העיסה שהרי כיון שכלבים אוכלים ממנה נמצא שא"צ כול' לאדם בי"ט ותי' בשם ירושלמי דאתיא כרשב"א דאמר ממלאה אשה תנור פת מפני שהפת נאפה יפה בזמן שם תנור מלא ולפ"ז צ"ל למה לא הביא הטור דין זה דכיון שכ' הטור בסי' תק"ז דלדידן לא שייך בתנורים שלנו האי סברא ע"כ אסור בזה אבל נ"ל דאין כאן קושיא כל עיקר דכיון דאמרי' דהאי מלתא דאפשר לפייסן במידי אחרינא הוה כמו א"א להפלג בעיסה א"כ ודאי שרי דהוה הכל לצורך האדם והוי כמו בהמ' חציה של עכו"ם דמותר לשוחט' בי"ט דכ"מ בגמרא וכמדומה שהירושלמי פליג בזה אתלמודא דידן במה דמתיר בשביל ראוי לפייסן בנבילה: