ט"ז על אורח חיים תנג

►| ט"ז • על שולחן ערוך אורח חיים תנג |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

ויש אוסרין. הטעם בטור לפי שמיני חטין מתערבין בהם ובסמ"ק כ' הטעם כיון שראוי לעשות עיסה מהן אתי לאחלופי בשאר עיסה של חמץ וכ"ז איננה אלא חומרא בעלמא ואין לשנות מפני שנהגו כך. ועני"ס ואליינד"ר צריך בדיקה רבה שלא יהיה בהם א' מה' מינים. וקצח שקורין קימ"ל שמעתי מחלקין דאותו שקורין קרא"ם קימ"ל מביאי' אותו ממדינות אחרות אסור בפסח שגרעיניו דומין לדגן אבל אותו הנקרא פעל"ד קימ"ל מותר בפסח לפי שאין צורתו כדגן. ובסי' תס"ד כ' רמ"א שחרדל אין אוכלין בפסח ואיני יודע למה ישתנה מעניס. ונר' הטעם לפי שגידול החרדל הוא בשרביטי' דומה לגידול קטניות ע"כ הוי בכלל איסור קטניות ומ"ש כאן דאם נפלו בתבשיל אין אוסרין מ"מ אם נמצאו במצה אפוי' אסור' ע' הטעם בסי' ת"ס ס"ז:

סעיף ג

אין בכך כלום. הטעם בטור וז"ל ועוד אפי' אם יש בה נשוכים אינו א' מאלף ומתבטלים הם כשיטחון ואין כאן מבטלין איסור לכתחל' שאינו טוחן כדי לבטלם וזה דלא כהגהות סמ"ק שכ' וז"ל צריך לבררו יפה שיהא בו ס' מאותן שלא צמח ואע"ג דהוי יבש ביבש מ"מ יהיב טעמא בשעת אפיה גם צריך שתהא האפי' קודם הפסח דאי בשעת הפסח אפי' כל שהוא אסור. וע"כ נכון ליזהר שלא יהי' כלל מאותה חטה שצמחה מעורב בתבואה של פסח לפי שרגילות הוא לאפות בפסח עכ"ל. הרי שסובר דאין הקמח מתערב עם הקמח לשויה כחד ממש כלח בלח אלא אחר האפיה שאז נעשה חתיכה א' ממש ומ"ה הצריך לאפות קודם פסח וכ"כ הת"ה סי' קי"ד דלא קי"ל כסמ"ק אלא כסמ"ג דס"ל קמח בקמח מתערב והוו כלח בלח וכ"מ בתו' ע"א דף מ"ד ד"ה איתיבי' כו' שכתבו וי"ל דמיירי בקמח חטין וקמח שעורין שאינו ניכר פי' וע"כ אינו בטל ברוב כיון דהוי מין בשאינו מינו ממילא משמע אבל במינו בכה"ג שפיר בטל ברוב מן התור' וצריך מדרבנן ס' בכל מין במינו בלח. ומ"ה כאן ביש שם ס' מותר לאפותו אפי' תוך הפסח כיון שנתבטל קודם הפסח דאינו חוזר וניעור כמו בלח סי' תמ"ז אלא דקשה ממ"ש הש"ע סי' תס"ו דאם קודם הפסח נתייבש הלחלוחית לא מהני ריקוד דמיפרך ומתערב ואסור לאוכלו והוא מדברי מרדכי בשם מהר"י מוינ"א. וכבר נזכר שם במרדכי בשם הר"י מוינ"א דמה שנתבטל קודם פסח אינו חוזר וניעור וא"כ צ"ל דבדין דנתייבש הלחלוחית לא נתבטל כלל דקמח בקמח אינו מתערב כדעת הסמ"ק שזכרנו וא"כ פסקי הש"ע סתרי אהדדי. וצריך לחלק דס"ל דקמח בקמח אינו מתערב שיהי' נחשב כחתיכ' א' אלא אם יטחון אותם ביחד כמו שהוא ל' הטור שכ' ומתבטלים הן כשיטחון כו' דמשמע הטחינ' עושה תערובות כאלו הם חתיכה א' וזה הוי כאפיה לדעת הסמ"ק כמ"ש מ"ה התיר בש"ע ורמ"א כאן אם יש ס' כיון שנעשה התערובות קודם הטחינה אבל בסי' תס"ז דבא החימוץ אחר הטחינה דנתייבש הלחלוחית שעל השק ונעשה חמץ וא"כ בתוך הפסח אסור לאפותו לעשותו כחתיכה א' מ"ה גם קודם פסח אסור לאפותו דודאי אתי לאפותו גם בפסח ובזה מחמיר טפי מסמ"ק שמקיל באפייתו קודם הפסח כנ"ל ליישב דעת הש"ע שכאן הוא מיקל בצד א' יותר מסמ"ק ובסי' תס"ו מחמיר מצ"א יותר מסמ"ק דהיינו במקום שהיא מותר אז מותר אפי' תוך הפסח ובמקום שיש איסור אסור אפי' קודם הפסח. אבל מדברי התוס' שזכרתי מבואר שקמח בקמח מתערב תכף שנפל שם ע"ש ממילא יש היתר כשנתערב קודם הפסח אפי' אחר הטחינ'. ובלבוש פסק כאן כסמ"ק שיש לאפות קודם פסח בדגן שצמח קצתו. והנלע"ד כתבתי שנכון כפסקי הש"ע:

סעיף ד

ועכברים שאכלו במקום אחד משק של קמח דינו מבואר בסי' תס"ו שיש לאחוז המקום ההוא ביד והשאר יאכל כמ"ש אי"ה בסי' תס"ו (ג) קמח מן השוק. הטעם דלא מחזקי' איסורא ונראה דאפי' במקום שנוהגים ללתות החטים אימר לא לתת בדרך שנתחמץ אף שאין אנו בקיאין ובמקום שטוחנין החטים ברחיים שטוחנין המלצי"ן אסור אפי' בשעת הדחק כי חמץ גמור הוא:

סעיף ה

האידנא אסור ללתות כו'. ע"כ אסור ליקח חיטים מן בעל הרחיי' שלוקח מדות כל השנה דרגילי' הטוחנים להדיח החיטים תחלה ויש לגלו' דבר זה להמון עם למען ידעו שיש איסור בזה:

סעיף ו

צריכים כו'. ומצוה מן המובחר ליקח חדשים שלא היה בהם קמח כי ע"י כיבוס יש לחוש שנדבק הקמח בשק טפי כנ"ל גם מן הדין נ"ל דאסו' וראיה ממ"ש הרא"ש בפ' כ"ש כ' אבי עזרי מעש' היה ששרו מעט מורסן ושפשפו בהן אווזא בפסח ואסרו א"א משום דאית בעור נקבי' ואמרי' בהעור והרוטב ואי אית בי' פילי אסור וכ"ש בשקי' שעשוי נקבים באריגתם ודאי נדבק שם הקמח ע"י הכביסה ואינו יוצא משם. גם המפות שעושין עליהם המצות יש חשש זה ויותר טוב לעשות מצות על השולחן החלק בלא מפה וכל ירא שמי' לא יסמוך על הכביסה ואשרי מי שנזהר:

סעיף ז

שאין אוכף כו'. כי הקמח מתחמם בזיעת הבהמה:

סעיף ט

יום או יומים. ומהרי"ו כת' ג' ימים: