ט"ז על אורח חיים שפב

►| ט"ז • על שולחן ערוך אורח חיים שפב |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

בב' בתים. אבל ב' ישראלי' בחד בית כחד חשבי' להו אפי' אינם אוכלים על שלחן א' ודבר זה דב' ישראלים הוא מדרבנן שחששו שמא ילמוד ישראל הדר עם העכו"ם ממעשיו ובקשו עליו למנוע דיר' ישראל עם העכו"ם הלכך אמרו שאוס' עליו כדי שיקש' דירתו ויצא משם ומזה הטעם אינו מועיל ביטול רשות מהעכו"ם עד שישכיר כי לא ירצה להשכיר ומתוך כך יצא הישראל משם ואינו מצוי שידור ישראל א' עם העכו"ם שמא יהרגנו ולכך לא הוצרכו לאסור אלא כששני ישראל דרים עמו:

או השאיל כו'. עמ"ש ע"ז ס ' שפ"ד:

לא מהני. פי' לענין שיהי' נחשב ב' ישראלים בבית א' ולא יאסר העכו"ם עליהם:

סעיף ב

אינו מועיל. דהא החשש שלא ילמדו ממעשיו לא נתבטל בזה:

סעיף ג

אם אין לעכו"ם דריסת כו'. דאז לא שכיח גביה ללמוד ממעשיו:

סעיף ה

אפי' בפחות מש"פ. הטעם בגמ' דבן נח נהרג אפי' על פחות מש"פ וא"כ בישראל לא מהני אם שוכר ממנו בפחו' מש"פ דלאו ממון הוא כלל וא"ל דמ"מ לא גרע מביטול רשות דמהני י"ל כיון שבא עמו בתורת שכירו' ובאמת אין כאן שכירות גרע טפי ודמיא לההוא דסי' שס"ט הנותן מעות לנחתום כו':

בשבת. דאין זה כמקח וממכר שאין זה אלא כמתנה להתיר טלטול בשבת:

סעיף ו

עד שיחזיר הדמים. משמע מזה אפי' שכרו לזמן מצי למיהדר אפי' תוך הזמן אם נותן הדמים:

סעיף ז

לכשיכלה הזמן כו'. נראה לי דאם שוכרין מעכו"ם ומת והניח יורש אין מועיל מה ששכרו מן המוריש דאז נתבטל כח השכירו' דהא אפי' בחייו מצי למיהדר ביה אם ירצה וראיה נ"ל ממה דאמרו בפ' הדר (עירובין דף ס"ו) שוכר כמערב דמי לכמה דברים ומצינו במערב בסי' שע"א שלא מהני עירוב של האב שמת לבנו ובמיתת האב נתבטל עירובו אלא צריך לערב יורש מחדש ה"ה נמי בשוכר מעכו"ם מיתה מבטלת שכירות כנ"ל שצריך לחזור ולשכור מן היורש ועמ"ש סי' שפ"ג ס"ג:

סעיף ח

די בשכירות הראשון. נראה הטעם דעכו"ם הראשון לא סילק נפשו ממנו כיון שאחר הזמן משכירו' השני תחזור לו והוה כאלו לא זזה ממנו ממילא לא נתבטל השכירות הראשון ואע"ג דלגבי עירוב שאם השכיר המערב לאחר ודאי אוסר וצריך עירוב חדש שאני התם שכיון שמשכירו לאחר ועקר דירתו ה"ל כאלו חוזר מן השיתוף שהיה לו דאין לך חזרה גדולה מזו משא"כ בשכירות העכו"ם לאחר לא ראינו חזרה בזה ממה שהשכיר כבר הרשות לישראל דהוא משום היתר טלטול ולא תקשה אמה שהבאתי ראי' בסמוך לענין מיתת העכו"ם לענין שכירות ממיתת המערב וכאן אנו מחלקים ביניהם דשם לא באנו אלא לומר כי היכי דאין היורש יורש העירוב שנתן מורישו דיהיה כאלו נתן הוא העירוב דיורש במקום מוריש קאי אלא הוה כאיש אחר ה"נ לענין שכירות הוה היורש כאיש אחר אבל כאן אתה בא ללמוד כי היכי דהשכירות לאחר מבטלת השיתוף ה"נ בשכירות מעכו"ם שהשכיר לאחר הא לאו כלום הוא דאין דומה שכירות זה לאחר לשכירות זה לאחר כנ"ל נכון:

סעיף ט

א' שוכר כו'. דכמערב דמי דגם במערב ה' ששרוים בחצר מערב א' מהם ע"י כולם ה"נ אין כל א' צריך לשכור מן העכו"ם בפ"ע:

סעיף י

בעל כרחו אינו מועיל. אע"ג דלגבי עירוב אמרי' ססי' שס"ז דאם רגיל לערב עמהם נוטלין ממנו בע"כ בזה לא ילפינן שכירות מעירוב ונ"ל הטעם דשם יכולים אנו לכוף את הישראל לקיים דבר מצוה שהורגל בה משא"כ כאן בעכו"ם:

סעיף יא

אע"פ שהוא מוחה. מו"ח ז"ל כת' שחילק בזה בין אשתו לשכירו ולקיטו ולא מהני בשכירו ולקיטו מוחה ואנו אין לנו אלא כמ"ש כאן ע"פ הרשב"א והכי מוכח מדברי התוס' בפ' חלון (עירובין דף פ') בד"ה אתי לקמיה דר"י:

סעיף יג

אם ייחד לו מקום כו'. לעיל סי' ש"ע ס"ב כתב ב"י בשם מהרי"ק דלא איכפת לן בפינ' מיוחדת שאני הכא שיכול לשכור מעכו"ם אפי' אין לעכו"ם כלי שם מאחר שיש לו רשות להניח שם כליו הלכך בעינן שיהיה לו רשות בכל הבית ואפילו הניח שם כלים כל שאין לו רשות בכל הבית אין שוכרין ממנו דלא פלוג רבנן משא"כ התם דבעינן שיהיה לו שם כלים ממש אפילו בפינה מיוחדת סגי כ"כ מהרי"ק וכתב ב"י דהך יחד לו מקום פירושו שבפירוש מנעו מלהשתמש בשאר הבית אבל כשנותן לו חדר אחד סתם לא חשיב יחוד מקום ולשון הטור לא משמע כן ומשמע דהדר ביה ב"י ולא קבע כן בש"ע:

סעיף יד

אע"פ שסילקו תוך הזמן. הטעם דחשבי' אותו השכירות כאלו שכרו מבע"ה כיון שנחשב כאלו עשה ברשותו:

סעיף יז

וישראל בחיצונה. פי' שיש איסור על אותו ישראל אע"פ שאין שם עכו"ם מ"מ יש להעכו"ם שבפנים דריסת רגל עליו ויש שם ב' ישראלים דהיינו עם הפנימי אבל ישראל הדר עם העכו"ם בפנים אין עליו איסור מחמת עכו"ם שלו שאין שם אלא ישראל א' כי החיצון אין לו דריסת רגל לפנים הכי איתא להדיא בגמ' אר"י אמר רב ישראל ועכו"ם בפנימית וישראל בחיצונה בא לפני ר' ואסר פירש"י אסר החיצונה ואמרינן ע"ז אח"כ דהפנימי במקומו פי' בחצר שלו מביתו לחצר מותר ובלבוש כתב על חלוקה זו דשניהם אסורים ותמהתי על מכשול כזה דפסק בהדיא נגד הגמ':

או שישראל ועכו"ם בחיצונה וישראל בפנים. בזה פשיטא דאין איסור על הפנימי במקומו כיון שאין שם עכו"ם כלל דהא אין דריסת הרגל להפנימי:

ואפי' עכו"ם בפנימי כו'. בגמ' איתא עכו"ם הרי הוא כרבים פירש"י אם דר עכו"ם בפנימית וב' ישראלים בחיצונה אוסרת דריסת רגלו עליהן עד שישכרו והא ליכא למימר דביחיד בחיצונה אסור דהשתא אפילו דר עמו בחצר מותר כיון דאין אוסר עד שיהיו ב' ישראלים אוסרין זע"ז דריסת רגלו לא כ"ש דלא אסרה ופרכי' מ"ש ישראל דלא אסר (פי' באם יש ב' ישראלים בחיצונה וא' בפנימית דלא אסר הפנימי עליהם דקי"ל רגל המותר אינה אוסר) דמאן דידע שהוא שם יחידי סבר דאין דריסת הרגל אוסרת וידע שאין רגל המותרת אוסרת ולא נפק מיניה חורבה ומאן דלא ידע סבר דעירובו עירוב עכו"ם נמי אמרינן דידע ידע דלא ידע סבר אגורי אוגר סתם עכו"ם אם איתא דאוגר מיפעי פעי פירש"י קלא אית ליה והני לא אוגר ומאן דלא ידע שהוא דר שם יחידי סבר דאין דריסת הרגל אוסרת אם כן עירוב של פנימית וחיצוני' מועיל במקום עכו"ם בלא שכירות עכ"ל רש"י נראה כוונת רש"י דמאן דלא ידע שהעכו"ם דר בפנימית יחידי סובר שדר שם ישראל עמו כיון שהכל רואים שבאלו החצירות דרים ב' ישראלים ועכו"ם א' דסברו שבפנימית יש עכו"ם וישראל ואם כן אוסר ישראל הפנימי על החיצון מחמת דריסת הרגל שלו עם העכו"ם שעמו ויטעו לומר שבאמת אין דריסת הרגל אוסרת כלל או יטעו לומר לפי טעות' שהעירוב של החיצון והפנימי של ישראל מועיל במקום עכו"ם והשתא פשוט הדין בזה דבישראל א' בחיצון ועכו"ם אחד בפנימי דאין שום טעות לומר דאין דריסת הרגל אוסרת דהא הכל רואין שאין שם רק ישראל א' ועכו"ם א' בשני החצירות ולא חשו לטעות שמא יסברו לומר שיש עוד ישראל בפנימי או בחיצון דזה לאו סברא כלל דלא חשו אלא באם רואין שם ג' דהיינו ב' ישראלים ועכו"ם א' ולא ידעו הדירות היכן הם וכ"מ בדברי הרמב"ם פ"ד מה"ע היה אחד דר בחצר זו ואחד דר בחצר זו אין צריך לערב אלא כל אחד משתמש בכל חצירו ואם היה עכו"ם בפנימית אע"פ שהוא אחד הרי הוא כרבים ואוסר על החיצונה עד שישכרו מקומו עכ"ל הרי שלא אסר בעכו"ם אחד אלא אם כן יש ב' ישראלים בחיצונה שהרי סיים לשון רבים שישכרו ותו דאי יש איסור בישראל א' בחיצונה ועכו"ם א' בפנימית אמאי כתב בפ"ב ב' חצירות זו לפנים מזו וישראל ועכו"ם בפנימית וישראל א' בחיצונה או שהיה ישראל ועכו"ם בחיצונה וישראל א' בפנימית ה"ז אוסר על החיצונה עד שישכור ממנו שהרי רגלי ב' ישראלים ועכו"ם מצוים שם והפנימי מותר בפנימי עכ"ל הרי מבואר דבישראל א' מותר בכל גווני ע"כ תמהתי מאוד על הב"י שכתב על דברי הרמב"ם שבפ"ד שזכרתי וז"ל נראה מדבריו שאפי' ביחיד בחיצונה אוסר וכ"מ לכאורה דבה' נמי איכא למיחש למאן דלא ידע שהוא דר שם יחידי וכיון דלא פעי עכו"ם ודאי לא שכרו ממנו וא"כ הרי הם אוסרים זע"ז ואפ"ה אין דריסת רגלים אוסרת כו' מלבד שיש לתמוה היכן נראה לו מדברי הרמב"ם אדרבה מוכח להיפך כמ"ש יש לתמוה הרב' על חשש שלו דכ' דלא ידע שהוא דר יחידי והלא הכל רואים שאין בשני החצירות אלו רק ישראל א' ועכו"ם א' ומי הוא שיטעה לומר שיש שם יותר ע"כ ברור הוא שלא ס"ל להרמב"ם אלא כרש"י שזכרנו וכ"כ התוס' דבישראל א' בחיצונה ועכו"ם אחד בפנימית מותר והא דכ' כאן בש"ע ויש מי שאומר שאפי' עכו"ם בפנימית כו' אזיל לשיטתיה לדעת הרמב"ם ואינו כן וליכא מאן דס"ל הכי כנלע"ד פשוט:

סעיף יט

אינו יכול לערב. הטעם דאסור לעשות יחיד במקום עכו"ם פי' שלא ילמוד ממעשיו לפיכך לא יערבו אלו עמו ולא ישתמשו עמו במבוי כדי שיהיה יחיד וירא מהעכו"ם שלא יהרגנו ויצא ופר"י דוק' נקט חלונות משום דכי לא מיערבו בהדדי מרתת ישראל ולא דייר עמו וכי מערבי בהדדי לא מרתת ע"כ אסור לערב אבל דרך פתחים דאפילו לא מערבי שכיח דדיירי ולא מרתת כיון שיש פתח ביניהם נראה לו כאלו דר עמו בביתו שרי לערב בהדיא כיון דבלא עירוב נמי שכיח דדייר ורש"י לא מחלק ואפי' דרך פתחים נמי אסור לערב מה"ט שיצא מן הדירה ובטור יש ט"ס לרש"י במקום לר"י ור"י במקום רש"י והב"י ומו"ח ז"ל לא הרגישו בזה הט"ס:

דירה של עכו"ם כדיר' בהמה ומותר לישראל הדר שם להכניס ולהוציא ואם נתאכסן שם ישראל עמו אין בע"ה אוסר על האורח ולא האורח על בע"ה (ת"ה וב"י):