ט"ז על אורח חיים שסז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ט"ז על אורח חיים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.


אשתו של אדם. נכתוב דרך כלל העולה לנו בסי' זה בס"ד אי' בדף פ' ההוא טורזינא פי' עכו"ם שומר כלי זיין של עיר דהוה בשיבבות' דרב יהודה בר אושעיא א"ל אוגר לן רשותך לא אוגר להו אתא לקמיה דר' יהודא א"ל הכי אמר שמואל אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו מתיבי שלא מדעת בעליהן אין ערובן עירוב ל"ק הא דאסר להו פירש"י על בני המבוי לא בעינן דעתיה ומתני' בדלא אסר כגון חצר שבין ב' מבואות ורגילה עם זה ולא עם זה ה"נ מסתברא דא"כ קשיא דשמואל אדשמואל דאמ' שמואל א' מבני מבוי שרגיל להשתתף ולא נשתתף פירש"י מתכוין לאסור עליהם בני המבוי נכנסים לתוך ביתו ונוטלין שתופן בע"כ רגיל אין שאין רגיל לא אלא ש"מ פי' הרא"ש הא דאמר שמואל הך רגיל היינו רגיל בשיתוף עמהם ונוטלין בע"כ היינו עכ"פ מדעת אשתו ואפי' מיחה בעלה והיינו דכיון דהוא יכול לאסור עליהם ובלא רגיל דאז לא יוכל לאסור עליהם ואין רגיל להשתתף עמהם אז לא מהני דעת אשתו ע"כ פסק הטור ברגיל שאוסר דהיינו בין שרגיל לילך שם אע"ג דאינו רגיל בשיתופם ובין שרגיל בשיתופם אע"ג דאינו אוסר מהני דעת אשתו בלא דעתו והיינו אפי' מיחה בפי' אבל בתרתי לטיבות' שאינו רגיל לא בשיתוף ולא בהילוך עמהם ואינו אוסר אין עירוב אלא מדעתו ולכאור' קשה מנא להו להרא"ש וטור דאפילו במיחה בפירוש מהני דעת אשתו דלמא דוקא בההיא דטורזינ' דלא מיחה רק שלא רצה לאגורי שם מהני וי"ל דא"כ לא היה יכול להוכיח מדקשי' דשמואל אדשמואל דלמא הא דאמ' שאין רגיל לא היינו במיחה כדאמר סתם ונוטל בע"כ דמשמע דעומד ומוחה כדפירש"י שמתכוין לאסור משא"כ בההיא דטורזינא אלא ודאי דכל שאינו רוצה להשכיר הוא ממש מוחה. זה דין אשתו. ובני בית יש להם כח לתת פת ב"ה כל שלא יודעים דעתו אבל אם לא גילה דעתו שאינו רוצה דזה הוי כמוחה ואין לבן בית כח לזה ואפי' מן הסתם אין מועיל אלא באותה חצר הפתוח למבוי דוק' דהיינו כשאין שם רק חצר אחד או שיש ב' ורגיל באחד ולא בשני אז יש לו כח לרגיל אבל לבני חצר כת' הטור שאין יכולים ליקח פתו מביתו לערב שלא מדעת שום אחד מבני הבית אפי' רגיל עמהם ואוסר עליהם וק' ע"ז שהרי בסי' שס"ח כ' הטור דבאינו פתוח אלא לזה החצר מערבין שלא לדעת ש"מ אפי' בני חצר יש להם כח ע"ז והיינו שמערב משל בע"ה דע"ז קאי התם וא"כ מה עדיף בן בית מבן חצר ומו"ח ז"ל חילק ביניהם דבן בית מהני אפי' באינו רוצה רק שלא מיחה בפי' ובן חצר דוקא בסתם שאינו יודע כלל דעתו מהני וכבר הוכחנו שאין לחלק בזה מן התלמוד אלא כל שאינו רוצה הוה דינו כמוחה בפירוש ונלע"ד דהא דסי' שס"ח לא מיירי שיש לו לבן חצר כח ליקח פת מבע"ה בלא דעתו אלא הבן בית יתן לו הפת ובן החצר יערב אותו עם של החצר וזה שדקדק הטור וכתב אבל בני חצר אין יכולין ליקח פתו לערב כו' דהיינו הלקיח' אין יכול לעשות וניחא השתא לשון אבל דכ' דלכאור' הי' לו לומר ובני החצר כו' הא אין כאן דבר והיפוכו אלא מלתא אחריתא ולפי מ"ש ניחא דקאי אבני בית וה"ק הבני בית יכולים לערב שלא מדעת וליקח הפת מן בע"ה אבל בני חצר אע"פ שיש להם כח לערב שלא מדעת מ"מ לקיחת הפת צריך שיהיה בדעת אחד מבני הבית והטור בסי' שס"ח לא בא אלא ללמד דין עירוב וסמך עצמו על מ"ש כאן מלקיחת הפת וכל מ"ש אין התנגדות לזה מדברי הב"י ומו"ח ז"ל כתב שלהב"י בני בית ובני חצר שוין לערב שלא מדעת בחצר אחד ואינו אמת ואני אומר אמת גמור הוא רק שבלקיחת הפת יש חילוק כמ"ש ודומה לזה הוא לסברת י"א דכאן שהוא הרמב"ם דס"ל דב"ד כופין ליתן והן מערבין כנ"ל נכון: