ט"ז על אורח חיים שסג

►| ט"ז • על שולחן ערוך אורח חיים שסג |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

שיש לו ג' מחיצות. בטור כתוב כאן שהוא רה"י גמור מן התורה והקשה ב"י דהא בסי' שמ"ה כ' הטור דמבואות שיש לשם ג' מחיצות ואין לחי וקורה ברוח רביעי' דהוה כרמלית ותי' דהא דאמר כאן רה"י גמור לאו לחייב הזורק לתוכו מרה"ר אלא להתיר הטלטול בתוכה וכו' שכך דין כרמלית מן התורה כו' והוא דחוק דהא רה"י גמור אמר כאן ולעד"נ לתרץ דבסי' שמ"ה מיירי שהרוח הרביעית הוא לרה"ר שכ"כ שם וקרן זויות הסמוכות לרה"ר כגון מבואות שיש להם ג' מחיצות כו' וזה המבוי זמנין דחקי בו רבים להיכנס שם כשיש ברה"ר הרבה בני אדם כדאיתא בגמרא פ"ק דשבת דף י' הלכך אע"פ שהוא מצד עצמו הוה רה"י גמור מ"מ הרה"ר מפסידו מלהיות רה"י אלא בטל אצל רה"ר ונקרא צידי רה"ר והוה כרמלית משא"כ כאן דלא מיירי בענין זה שדוחקין שם רבים לפעמים ממילא נשאר עליו שם רה"י גמור מן התורה אע"ג דאמ' כאן כ"מ שיש ג' מחיצות כו' והיינו באין שם ביטול מצד כניס' הרבים מדוחק חילוק זה מצאתי במ"מ פי"ז וז"ל ויש מחלקים בין פתוח לרה"ר ובין פתוח לכרמלית עכ"ל ולשון כ"מ שזכר הטור משמע אפי' פתוח לרה"ר והיינו במקום שאין רבי' נדחקים שם ועי"ל דכל מקום דנקט הטור קאי אחצר ומבוי:

סעיף ב

חצר שנפרץ כו'. פי' מרובעת אבל מבוי הוא ארכו יותר על רחבו:

טפח מכאן. משמע דיש חילוק בין עושה פס דאז סגי בב' משהויין כמו דזכר ברישא אבל בנשתייר צריך טפח ולא הוזכר בב"י מזה ואדרבה כתב בהיפך ע"ש מ"ש על דברי ר"י אלא שבתו' פ"ק דף י' כתבו לחלק כן וז"ל א"כ בפס גמור סגי בב' משהויין אבל כותל עצמו לא חשיב פס אם לא ברוחב טפח דאין היכר כ"כ בכותל כמו בפס גמור עכ"ל והב"י עצמו הביא זה אח"כ:

סעיף ז

ולכן עושין לחי מסיד טחוי כו'. ואע"ג דבס"ה כ' דלחי דאי נשיב ביה זיקא לא קאי פסול וכאן ודאי הסיד לא מצי קאי התם מיירי בלחי שהוא הכשר מצד עצמו למבוי בלא צ"ה דבעי שעורא קצת אבל הכא מה שעושין מסיד מחוי היינו בצ"ה דא"צ רק קנה א' מזה וקנה א' מזה סגי בכל שהוא וכ"מ החילוק בת"ה סי' ע"ד ולפ"ז אינו מיושב ל' רמ"א שכ' ולכן עושין לחי כו' דמשמע דמיירי מדין לחי בלא צ"ה וזה אינו ולקמן סי' זה סכ"ו מבואר בהדיא דזה קאי על צ"ה שאנו עושין. וכ' בתשו' ההיא אמנם תמיה קא חזי' דמיחוי הסיד הטחוי בכותל דזימני' דאתי לידי תקל' כי הכלבים רגילים להתחכך בכותלים ומוחקים מיחוי הסיד מן הכותלים למטה יותר מג"ט מהקרק' ותו לא חזי ללחי ולא למחיצ' דהו' מחיצה שהגדיים בוקעים בו עכ"ל משמע דעכ"פ בעי דליהוי בהאי מיחוי קצת דבר ממש ועב קצת ולא סגי במראה הסיד שניכר על הכותל לחוד וכ"כ בההיא תשו' תחלה דעכ"פ בעי' שיה' עב כחוט הסרבל וכ"כ ב"י בשם תשו' הרא"ש שיהיה מקצתו בולט כתבתי זה לפי שראיתי מורה א' שצוה לרשום בכותל במקום לחי במין עפר לבן שקורין קריי"ד ודימה אותו להך מיחוי סיד וטעה מאוד בזה בפרט בענין זה של מיחוי הסיד שאינו עולה שפיר להל' כמ"ש ת"ה עצמו שם שנדחק כדי ליישב המנהג בזה והבו דלא לוסיף עלה ואין בזה רק חוכא ואטלולא:

סעיף ח

מעצי אשיר' כשר. כ' ב"י ולדברי מהר"מ דס"ל דחוט הסרבל דוקא לא תקשה מדמכשרינן עצי אשירה דכתותי מכתת שיעורי' דא"ל הא דבעי' כחוט הסרבל לאו משום דבעי שיעורא אלא משום דבעי' שיהא ראוי להעמיד בה שום דבר ואשיר' נמי ראוי להעמיד בה כו' א"נ דטעמא דמכתת שיעורא לפי שעומד לשריפה וכיון שאפשר שישרף ויעשה אפר אם גבלו ועשה ממנו עמוד מהני משום לחי עכ"ל ותמהני שנעלם ממנו משנה שלימה דסוף תמורה כל הנשרפים אפרן מותר חוץ מעצי אשירה וכמ"ש בי"ד סי' קמ"ב דאפר אשירה אסור בהנאה וא"כ צריך לפזרו לרוח והוה האפר כמו העצים עצמן:

סעיף ט

בין שנראת בליטת כו'. בגמרא איתא תחלה האי מילתא נראה בפני' ושוה בחוץ וכן להיפוך דנידון משום לחי ופירש"י נראה בפנים שהעמיד הלחי רחבו לצד ארכו של מבוי ולא משך קצת רחבו קימע' כלפי חוץ אלא השוה חודו החיצון לעובי כותלי המבוי ודומה כמי שמוסיף על רוחב הכותלים ואינה נראה מבחוץ כלחי אבל חודו הפנימי נראה מבפנים שעביו בולט לתוך רוחב המבוי ונראה מבחוץ ושוה מבפנים היינו שמשך כל לחי לחוץ וחוד הפנימי נכנס בכותלי המבוי ואינו נראה מבפנים אלא דומה כמוסיף על אורך הכותל אבל מבחוץ ניכר שאינו מכותל המבוי שהרי נמשך להלאה מרוחב הכותל כו' ואח"כ איתא בגמ' ברייתא דרבי חייא כותל שצדו א' כנוס מחבירו בין שנראה מבחוץ ושוה בפנים בין להיפוך נדון משום לחי ופירש"י בענין אחר וז"ל כנוס שנכנס הבנין ומיעטו מעביו דהשתא בולט ויוצא ממנה כמין עמוד שקורין פליי"ר בין שכניסתו נראית בפנים כו' ששוקע הכותל מאחריו ונראית הפנימית בפנים בין שנראה בחוץ ושוה בפנים כגון ששוקע הכותל מלפניו שאין הכניסה נראית לעומדים מאחרי' אלא לגבי רה"ר עכ"ל וכ' ב"י לפ' הפי' השני של רש"י וז"ל וצ"ל דצד הכותל שהי' לתוך המבוי קרוי אחורי הכותל וצד הכותל שהוא חוץ למבוי קרוי פני הכותל עכ"ל ופי' תמוה מאוד דאמאי יקרא לצד חלל המבוי אחורי כותל שנית דהא תו' מקשי' על פי' הראשון של רש"י דאי חשיב נראה מבחוץ כשהלחי לצד הפנימי היכי משני לקמן נכנסין כותלי קטנה כו' ולפי' ב"י בפי' השני יקשה גם על פי' השני כן דהא כשנשאר צד הכותל שלתוך המבוי יהיה ממש כנכנסו כותלי קטנה בגדולה כקושית התוספות על פי' הראשון וע"כ נראה דהחילוק הוא בין הפירושים בזה דלפי' הא' הוה נראה בפנים כזה ט ונראה בחוץ כזה ם נמצא שבשניהם אין הלחי בקצה הכותל של צד המבוי דזה לא מהני כקושית התוספות אלא מסכימים לפי' השני והוא בדרך זה דפני הכותל קרוי אותו הצד שכנגד רה"ר דהיינו ראש הכותל ממש ואחורי הכותל נקראו הצדדים שבכותל וע"כ הוה שפיר דנראה בפנים הוא כשיש פגם באחורי הכותל דהיינו הצד שלתוך המבוי כזה ט והוא ממש כמו בפירוש הראשון ונרא' בחוץ הוה כשיש פגם בפני הכותל שהוא ראש העליון כזה ח זהו מהני דוקא כיון שהלחי אינו לצד חלל המבוי דאז אין היכר כ"כ אלא נראה ככותל ארוך וזהו מבואר במרדכי שכתב שיש ב' פירושים ברש"י על נראה מבחוץ ולפי' ב"י יהיה גם בנראה בפנים ב' פירושים של פרש"י אלא ודאי כדפרישית כן נכון פרש"י ותו ראיתי עוד דרכים אחרים והנלע"ד כתבתי ועמ"ש סי"ג:

סעיף יב

אם הלחי בולט לתוכו ד"א. פירש"י כיון דאורך הכשר מבוי ניתר בכך בעלמא ומקרי מבוי ה"נ נפיק מתורת לחי דלא סמכי' עליה אע"ג דאי עבדי' לשם לחי הוה כשר דמשום דרביי' בסתימתו לא גרע מלחי משהו הכא כיון דלאו ללחי הוקבע אנן במחשבה לא מצינן לאפוקי מתורת כותל ולשויי' לחי דכיון דנפיק לי' מתורת לחי נמצא שאין תיקון למבוי זה וצריך לחי אחר להתיר המבוי עכ"ל. וכיון דנקט רש"י דבמחשבה לא מפקינן ליה מתורת מבוי ממילא משמע דצריך למעשה דוקא היינו עשייתו מעיקר' לשם לחי ולא מהני בלחי העומד מאליו וסמך עליו מע"ש למנין זה אע"ג דבלחי קטן כשר וכ"מ דברי התו' שמביא ב"י שכת' דכשהעמידו לשם לחי יש לו קול ויש היכר' ומ"ה כתבו הטור וש"ע דין זה אפי' בסמכו עליו ובב"י כ' שמרש"י ותו' משמע דבסמכו הוה כמו העמידו בפירוש והשאיר דברי הטור בצ"ע והוא שלא בדקדוק:

בקצת ש"ע נכתב כאן הג"ה אבל לא היה שם לחי והוא טעות המדפיס דמקומו קודם סעיף זה:

סעיף יג

לחי המושך כו'. פי' לאורך המבוי ובזה הוה הדין אפי' הוקבע לשם לחי דאע"ג דקודם לזה מותר היינו דבולט לרוחב המבוי וסתמ' דעדיף מלחי משהו משא"כ כאן דאינו סותם וכל שהוא ד"א אין בו תורת לחי אפי' הוקבע לשם לחי אבל פחות מד"א כשר דה"ל נראה בחוץ ושוה בפנים ודין זה אינו בטור רק בגמ' ע"פ פי' התו' וכאן משמע דלא קי"ל כדברי התו' שזכרנו בס"ט דלא אמרינן בכזה נראה מבחוץ ושוה מבפנים דהוה לחי:

סעיף טו

וצריך שיניחנה. דקורה משום היכר ואין כאן היכר אבל לחי הוא משום מחיצה מש"ה מהני לעיל בעומד מאליו:

סעיף יח

שאין ברחבן טפח. דאל"כ היו המעמידים עצמם תורת קורה עליהם ולא בארכן ג' כדי שתהיה הקורה לבוד להכותל וזה מבואר בסעיף כ"ה:

שצריך שיהיו חזקים. בטור כתוב עוד בבא א' היתה של קש של קנים פסולה נ"ל דהוצרך לכתוב זה דשל קש וקנים אינם נפסקים בשביל כובד חצי לבינה אלא שמתוך שהוא רך ודק נתמעך ונתעקם ואפשר שהעיקום יגיע למקום פסול ואפי' אם לא תנתק לגמרי אפ"ה פסול:

סעיף כב

בתוך טפח. ואע"ג דדין לבוד הוא עד ג' הכא שאני דזיל הכא ליכא שיעורא וזיל הכא ליכא שיעור':

סעיף כד

קצת למט' מי'. בטור כ"כ רק שתיבת קצת לא כתוב שם ופי' ב"י וז"ל ונרא' דכשהקור' מונחת למעל' מי' איירי דאי במונחת למטה מי' אפי' אינה רחב' יותר מהראוי פסול' כמ"ש בשם הרר"י כו' ואין לדבריו הבנ' דפשיטא דקור' שהיא למטה מי' דפסול' וכשהיא למעל' מי' ורוחב שלה הולך עד למטה מי' פשיטא דכשר' דכאן א"צ ליטול שום דבר כמו בעקמומית אלא רואין מה שיש תחתי' כאלו אינו וכ"ז אינו ענין לכאן שעוש' קורה רחבה מלמעל' למטה לענין הכשר דבר זה שאינו עוסק בו ומ"מ פשוט שאין דעת הב"י לתלות ההית' של דבר זה במה שתלוי למט' מי' דוקא דודאי אי הוה למעל' מי' עדיף טפי אלא דהוא אמר שצריך שיהי' ראש הקורה למעלה מי' ומו"ח ז"ל חולק על הב"י וכ' שהוא הבין דהקפידא היא במה שמקצת' הוא למט' מי' ולא למעל' מי' ואינו כן אלא צריך למחוק המ"ם של מעשרה וצ"ל עשרה ור"ל שהמחיצה היא עשר' וברמזים כתב ג"כ כמו כאן גם שם ט"ס אלא צ"ל עשר' דהוא שיעור מחיצ' ע"כ דבריו ובאמת לא נתכוין ב"י לזה וחליל' לומר שיהי' נדון משום קורה טפי במגיע למטה מי' ממה שמגיע למעל' מי' אלא דלענין איסור אמר ב"י כן שלא יהיה הראש של הקורה למטה מי' והוא דבר שלא ניתן להיכתב כאן והעיקר שאין כאן ט"ס לא בטור ולא ברמזים אלא דלרבות' אמרו כן דכשהקורה היא למעל' מי' פשיטא שהיא כשיר' משום קורה דהא לא נתבטל שם קורה משום מחיצה דהא אין מחיצה למעל' מי' כלל וזה אפילו לרשב"א כשר דהא אמר קורה שהיא משוכ' למטה מי"ט פסולה ש"מ דלמעלה מי"ט כשר' ע"כ אמר הרא"ש והטור דאינו כן אלא אפילו אם היא מגיע עד למטה מי' וה"א דיש בה משום מחיצה ובטל שם קורה קמ"ל דלא בטיל שם קורה מפני גדלות' כיון שהקורה ניראית כ"ז פשוט ואין להגיה כאן כלל ותמו' לי דעת הרשב"א החולק ע"ז וס"ל דבטל שם הקור' מפני גדולת' מ"ש מסי"ב שזכרתי בשם רש"י לענין לחי הבולט לתוך המבוי דלא נתבטל שם לחי בשביל שהוא גדול יותר אי עבדי לשם לחי מעיקרא ומ"ש כאן לענין קורה דלא נימא הכי:

סעיף כו

מרווחים. ובסיפא מצומצמות ובתרוייהו אזלינן לחומרא:

אינו ניתר בקור'. דקורה משום היכר ולמעל' מכ' אין היכר דלא שלטא ביה עינא אבל לחי מהני דקי"ל לחי משום מחיצה ואע"ג שהמבוי גבוה מאוד ל"ל בה:

צריך לחוק כו'. הא דלא סגי בטפח כמו בפסול למעלה מכ' תי' רש"י דהתם איתא לדופן שכבר נקרא דופן אלא שצריך למעט קצת בהיכר מועט סגי אבל הכא דהשתא הוא דמשוי ליה לדופן דפחות מי' לא מקרי דופן בעי' דליתחזי האי דופן לשיעור הכשר אורך מבוי:

ויש חולקים בזה. והם הרי"ף ורמב"ם דס"ל דכיון שהם פתוחות זו לזו ה"ל כאלו כולם חצר א' ומבוי צריך שיהיו פתוחים לו ב' חצירות ודיעה ראשונה היא הרא"ש וטור מרדכי והמרשי' מראה מקום טעה כאן:

יש להם דין חצירות. לפ"ז היה לנו לתקן פס ד' מצד א' או ב' משהויין א' לכל צד כדלעיל בחצר אלא דנר' דלא נהיגי לעשות כן משום מבוי מפולש שצריך דוקא צ"ה:

וע"כ יש ליזהר כו'. ונרא' כיון דצריך להעמיד קנים למטה בגבוה עשרה אין צריך לקשור החבל למעל' בקנים אלא יכול לקשור החבל אפי' בגג מזה ומזה כיון דעיקר צ"ה מכח הקנים שלמטה וכ"מ בגמרא מדמסקינן דאין הקנה שלמעלה צריך ליגע בקנים א"כ ע"כ הוא נקש' במקום אחר וכן א"צ עכשיו להזה' שלא לקשור החבל מצד הצד של הקנים דאמרי' לעיל סי' שס"ב סי"א דלא מהני היינו דשם אותן הקני' הן עצמן הקנים שעושין מהם צ"ה או שיש למעלה ג"כ קנים דהיינו למעל' מן הגג ולמטה קנים אחרים בזה יש ליזהר שהן במקום מזוזות ואין דרך הפתח אלא המשקוף על המזוזות משא"כ אם למעל' אין קנים רק עושים צ"ה ע"י קנים שמשימין למטה בגובה י' לשם צ"ה ולמעל' קשורי' בגג כי לא יוכל להעמיד שם קנים ארוכים מן החבל עד הארץ אז א"צ ליזהר היאך הוא נקשר למעל' בגגים אלא שצריך שיעמדו מכוונים תחת החבל שהרי אין כאן מזוזות אלא מה שהוא למטה בגובה י' ונחשב כאלו החבל מונח עליהם ממש כנ"ל להכריע בהאי מלתא דרבנן:

ונ"ל עוד דאם למעלה מן הקני' שמעמידין למטה יש גג שמפסיק בין גובה החבל להקנים יש איסור בזה דלא הוה צ"ה בזה כיון שהגג מפסיק בין החבל להקנים ואין עושין צ"ה בענין זה אלא צריך שיפתח נקב גדול בגג למעלה מהקנים בענין שיהיו מכוונים תחת החבל בלי הפסק ולעיל כתבנו בס"ז מענין לחי מסיד מחוי:

ונ"ל באם יש תחת החבל בכותל יוצאים חיפופים עד י"ט סמוך לקרקע שפיר יש לסמוך עליהם מע"ש במקום קנים של לחי וג"כ צריך שיהיו החפופים מגולה למעלה תחת החבל כנ"ל בענין זה:

סעיף כט

שמא יעלה הים שרטון. יתבאר בתשובת שאלה שהשבתי לק"ק שטייניץ וזה נוסחה שאלה בק"ק שטייניץ במדינות מעהרין נהגו לטלטל בשבת בני עירוב על סמך שהעיר מוקפת נהר סביב לה וקנה הרשות מהשר אי שפיר למיעבד כן או לא. תשובה נראה דלא נכון לעשות כן מתרי טעמי. האחד מפורש בגמ' ובפוסקים והשני אף שאינו מפורש מ"מ מוכח הוא שפיר בגמ' ובפוסקים. טעם המפורש הוא דאי' בעירובין דף ח' אמר ר"י מעשה במבוי אחד שצידו א' עולה לים וצידו א' כלה לאשפ' ובא מעשה לפני רבי ולא אמר בה לא איסור ולא היתר איסור לא אמר בה דהא קיימי מחיצות היתר לא אמר בה שמא תינטל האשפה ויעלה הים שרטון פירש רש"י שרטון של חול ואבנים אצל שפתו כי כן דרכו ומתקצר רוחב הים ונעשה קרקע ברוחב פרסה או יותר וכתב ב"י בא"ח סי' שס"ג בשם המ"מ דחיישינן שמא יבא לטלטל מן המבוי לשרטון ונמצא מטלטלים מרה"י לכרמלית והנה בזה יש מחלוקת בין הפוסקים אי קי"ל כהך חששא דיעל' הים שרטון כמבואר בסימן שס"ג ופסק ב"י להקל ורמ"א הביא דעת המחמירים וא"כ ודאי ראוי לכם להחמיר בחששא זו דשמא יתכסה חלק מהמים בשפתו בחול ואבנים ויטלטלו שם. שני' נרא' דכאן כ"ע ס"ל לאיסו' ואע"ג דאמרי' בסוף הזורק במס' שבת דף ק' בור ברה"ר עמוק י' ורחב ד' מלא מים וזרק לתוכו חייב מלא פירות וזרק לתוכו פטור מ"ט מים לא מבטלי מחיצתא פירות מבטלי מחיצתא כו' ש"מ דמכח המים לא נתבטל המחיצה מ"מ כיון שדרך המים כאן להתקרש ולהגליד בעת הקרירות הקש' הרי באות' פעמים אין כאן מחיצו' לגמרי ופשיט' דמבטל מחיצה טפי מפירות שזכרנו וחשש זה לא שייך בים שאינו נקרש ע"כ לא חשו בו לזה חכמים וזה פשוט וכן בההיא דעושין פסין ד' כ"ב במ"ש מקיף לה פרת מהאי גיסא:

ואין ללמוד היתר ממתני' דפ' חלון (עירובין דף ע"ח) דתנן חריץ שבין ב' חצירות עמוק י' ורחב ד' מערבין ב' ואין מערבין אחד אפי' מלא קש או תבן מלא עפר או צרורות מערבין א' ואין מערבין שנים כו' ש"מ שע"י מילוי תבן לא נתבטלו המחיצו' כיון שעתיד ליטול התבן משם לבהמתו ה"נ נימא כיון שהמים הקרושים סופן להתפשר ויהיו מים הנגרים כבראשונה לא מבטלי המחיצה של הבור העמוקה תחתיהם וא"ל ע"ז דשמא שאני הכא שהקרישה נעשית מאלי' לא ע"י אדם כההיא דמילוי תבן וא"כ אפשר דלא מהני בזה מה שעתיד לינטל משם הא ל"ק דהרי מצינו בפ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ') לענין מיעוט החלון דמייתי התם תלש עשבים והניחם בחלון או עשבים שעלו מאליהן בחלון דלא הוי מיעוט הרי לפניך דעלו מאליהן אין לו מעלה להיות מבטל טפי מבאו שם ע"י אדם וה"נ נימא דנחשב הקרישה של המים כאלו מלאה הגומא בתבן דלא נתבטלה הגומא כל זה אינו דהא פי' בתוס' שם בפ' חלון דההוא דמילוי תבן דלא מבטלי המחיצה הוא מטעם דאותו תבן ניטל בשבת ואינו מוקצה ומביאין ראיה ממאי דאמרינן שם אחר כך דאפילו ארנקי מבטל אינש והא דפירות מבטלי מחיצתא אע"ג דניטלים בשבת היינו מדאורייתא וודאי מבטל אבל לעירוב דרבנן יש לחלק בין ניטל בשבת לאינו ניטל ע"כ ש"מ מזה דכל שהוא ודאי שיהיה שם בשבת דאסור ליטול משם כגון בתבן שהזמינו ללבנים לא למאכל בהמה מקרי ודאי ביטול מחיצה ואע"ג דודאי אחר כך יטלנו מ"מ כל שבת זה מקרי ביטול מחיצה ה"נ כאן וכ"ש הוא דודאי תעמוד הקריש' כל השבת דעדיף טפי לבטל המחיצה מתבן המוקצה. ועוד ראיה מפ' חלון (עירובין דף ע"ז א)' רב יחיאל כפה ספל פי' סמוך לכותל ומיעט גבהו של כותל פחות מי' מן הספל לראש הכותל ממעטו ופרכינן שם ואמאי דבר הניטל בשבת הוא ודבר הניטל בשבת אינו ממעט ומשני ל"צ דחבריה בארעא לההיא ספל ולא יזיזו בשבת ופרכינן מ"ש מפגה שהטמינה בתבן המוקצה דאסיר ליטלה בשבת אם אין מקצתה מגולה. ומשני לא צריכא דבעינן מרא וחצינא הרי לפנינו דדוקא מאי דחזי ליטול באותו שבת לא חשיב לבטל המחיצה אבל לא מה שאסור ליטול בשבת אע"ג דודאי יטלנו אחר השבת על ידי מרא וחצינא מכל מקום חשיב השתא מיהא ביטול המחיצה א"כ כ"ש כאן דדרך הקרישה להיות עומדת כמה וכמה שבועות על המים ועוד ראיה לאיסור מעיקר התקנה שתקנו רבנן לעשות היכרא בלחי וקורה למבוי הסתום מג' צדדים דפירש"י בתחלת עירובין במשנה הראשונה דרבנן גזרי במבוי משום דלא ליתי לאחלופי בר"ה גמורה וכן בכרמלית דגזרי בהו רבנן משום רה"י כדאיתא פ"ק דשבת דף ו' וכל רשויות שלנו הם כרמלי' כמ"ש כל הפוסקים א"כ כאן שהמים נקרשים ובני אדם הולכים שם כמו בשאר העיר ולפעמים מכסה השלג עד שאין ניכר כלל שיש שם מים תחתיו פשוט הוא דבזה גזרו רבנן טפי משום איחלופי ברה"ר דאין כאן היכר לגמרי. וא"ל דדוקא באותן שבתות שהמים נקרשים יהיה אסור לטלטל בכל העיר אבל בשאר שבתות לא זה אינו דהא אמרינן בההיא דחיישינן שמא יעלה הים שרטון שהבאתי לעיל דר' לא רצה לומר היתר אע"ג דיש מחיצות מטעם דשמא לפעמים לא יהיה שם מחיצה כ"ש בזה שהוא ודאי ברוב השנים ודאי יש לגזור אף בכל השנה משום שבתות אלו ועוד ראיה ממתני' דפ' חלון (עירובין ד' ע"ח) דלעיל בחריץ אם נתן עליו נסר שרחב ד"ט דאם רצו מערבין א' מטעם דכיון דאפשר לילך על הנסר כעין גשר הוי כפתח ה"נ בזה כיון שאפשר לילך על כל המים לא אכפת לן בגומא שתחתיו והוי פירצה גמורה ע"כ אהובי אחיי יושבי ק"ק הנ"ל חדלו לכם מהיום והלאה מהאיסור הזה ותעשו לכם עירוב כנהוג בכל הקהלו' שאינם מוקפים חומה ונסלח לכם על השגגה שהיתה לכם בזה כ"ד אוהביכם דוד הקטן הלוי:

אכן אם יש על הנהר ביבשה מקים מדרון נחשב אותו מדרון במקום מחיצה והיינו אם יש במקום ההוא גובה י' במשך ד"א כעין ההיא שנזכר בסימן שס"ג סל"ז לענין מבוי ששוה מתוכו כו':

סעיף ל

אלא כנגד הקצר. פי' אסור להניחו באלכסון ולהשתמש בצד הארוך עד הקורה דרבא ס"ל קורה באלכסון לא הוה הכירא פירש"י שהרואה בני מבוי נמשכין ומשתמשין בר"ה חוץ מכנגד כותל הקצר או' מותר להשתמש בר"ה לפי שאין אותו העודף דומה שיהא מן המבוי עכ"ל. ומ"ה נראה הטעם דמותר באלכסון בתוך המבוי כיון ששם אין לטעות בהיתר בר"ה וזהו דוקא באין יותר מי' באלכסון דהא אי' בגמרא דביותר מי' כ"ע ס"ל דאינו מניח כנגד הקצר אלא באלכסון אלא דבעשר קי"ל כרבא דאמר כנגד הקצר וא"כ בההיא דתוך המבוי דמודה רבא דמותר באלכסון היינו ג"כ תוך י' כן היה נראה לכאורה אלא מדכתב הטור וש"ע אבל אם ירצה יעשה שם צ"ה באלכסון לתוך המבוי יכול כו' משמע דתוך המבוי שוה לצ"ה וצ"ה הוא אפילו ברוחב מעשר וכתב ב"י על חוץ למבוי דמהני צ"ה ונראה לכאורה דה"ה ללחיים דהא קי"ל לחי משום מחיצה ונהי דבחד לחי לא שרי נכחו וביושר אבל ב' לחיים מונחים זה כנגד זה באלכסון מותר להשתמש עד כנגד הלחיים באלכסון והוא שלא יהיה בין הלחיים יותר מי' כו' ואפשר דאע"ג דלחיים משום מחיצה הם לא מהני כמו צ"ה כו' עכ"ל ומו"ח ז"ל כתב בפשיטות דבאין יותר מי' מהני בלחיים כמפורש בסמוך אחר זה אבל אם עשו באמצע ב' פסים כו' ש"מ דדומה לצ"ה ומ"ש הראב"ד כאן דצ"ה מהני היינו לומר אפי' ברוחב מי' מהני משא"כ ב' לחיים ולא כמסקנת ב"י דלחיים לא מהני ושגגה היא גביה דודאי מהני אפי' באלכסון עכ"ל ול"נ דאפי' ספיקא אין כאן כמו שעלה על דעת ב"י אלא פשוט דלא מהני כלל דכל שאין הלחיים עומדים בשוה אינם ענין זה לזה דאותו שעומד אצל הקצר הוא עצמו מתיר טלטול במבוי עד כנגדו ביושר ותו לא לצד החוץ ואותו לחי שעומד אצל הארוך לא מעלה ולא מוריד דהוא אינו מתיר כנגדו דהא אין כנגדו רק ר"ה ואם כן אינו אלא כעץ דעלמא ומה יועיל לו הלחי שכנגד הקצר ואין לו שותפות עמו והוא לא צריך לו משא"כ בקורה שהיא מונחת באלכסון מזה לזה השיתוף נראה לעינים שהולך מזה אל זה משא"כ בב' לחיים דכאן דהא' א"צ לחבירו שבחוץ ומתיר כנגדו שפיר לבדו והוא לבדו משום מחיצה ורואין כאלו מחיצה פרוסה בשוה כנגדו ואין שייכות מחיצה עם השני בזה ול"ד למ"ש בסמוך דשני לחיים מתירים באמצע המבוי דשם עומדים ביושר וכ"א צריך לחבירו כדי לחלק הרשויות ושם צריך שנים דוקא כמ"ש בסמוך משא"כ כאן באלכסון ואפילו בתוך המבוי דמותר כאן בקורה אלכסון מכל מקום אם עשה שני פסין באלכסון אין שייך שם שותפות אלא אותו הקרוב יותר לחוץ הוא לבדו מתיר על כנגדו והשני הוא ללא צורך כל זה נראה ברור ואין כאן אפילו ספק להיתר:

סעיף לא

אם יש חצר כו'. שאז בני אותו חצר אוסרים לתוך המבוי על אותם שרוצים לערב לעצמן ואם לא עשו החיצונים לחי או קורה לצד ר"ה לא היו ראוים לערב כלל עם הפנימי כיון שלא הוכשר המבוי מצדה אינה יכולים לאסור על האחרים דאין אוסרים זע"ז אא"כ כולם רשות אחד ויכולים לערב ביחד:

אבל אם עשו באמצע כו'. זה אינו לענין היתר טלטול לפנים דא"כ בלחי א' סגי כמו בראש המבוי אלא דבאו כאן לחלוק הרשויות שיסתלקו החיצונים מהפנימים ולא יאסרו עליהם בזה צריך צ"ה או ב' פסים פי' משהו מכאן ומשהו מכאן ויהיה כאלו מחיצה ממש ביניהם דדוקא לענין היתר טלטול סגי בא' לא בחילוק רשויות כ"ה סברת הרא"ש בזה:

סעיף לג

ומעמידו באמצע. פי' באמצע הפתח:

וכל תנאי מבוי כו'. כצ"ל ולא כמ"ש בקצת ספרים תנאי חצר:

ומה שיש מן הפס עד כותל כו'. באשר"י וטור כתוב אם יש מן הפס לכותל האמצעי של המבוי יותר מי' אמות כו' וכ' ב"י לא ידעתי למה כ"כ דהא אפי' אין ביניהם יותר מי' דינו כמבוי עקו' שדינו כמפולש לרב דמבוי עקו' כו' ותמיהני על הרא"ש איך סתם דבריו ועל רבינו ועל הר"ר ירוחם שלא הרגישו בזה עכ"ל ומ"ה לא כתב כאן בש"ע יותר מי' כלשון הטור אלא שרמ"א כתבו בלשון י"א. ומו"ח ז"ל יישב דברי הטור בדוחק גדול ואני תמהתי על תמיה' ב"י בזה דודאי במבוי עקום ממש כי ההיא דסימן שס"ד שצורתו כן בזה אמרי' דאפילו אין בעקמימותו יותר מי' תורתו כמפולש לרב והכי קי"ל כן משא"כ כאן דאנו עושין המבוי א' שהולך בשוה ב' מבואות דהיינו ע"י פס ד' במשך ד"א ויש לנו לו' שאלו ב' מבואות הולך בשוה עד הכותל האמצעי ואין כאן מבוי עקום כלל כי מקו' הפתוח למט' מהפס הוא פתח ממבוי א' לחבירו וא"כ הוה דינו כב' מבואו' זא"ז ויש פתח מא' לחבירו ע"כ כתבו דאם יש יותר מי' בין הפס לכותל אמצעי דאז אין תור' פתח עליו אלא המבוי עצמו הולך בעקמומיתו לחבירו ועי"ז נעש' מבוי עקום וזה מדוקדק בל' התו' בד"י שהביא ב"י שכתבו אי איכא מראש הפס של צד פנים עד כותל האמצעי יותר מי' צריך למבוי זה צ"ה דהוי כמבוי עקום כו' הרי מבואר דעי"ז שאין עליו תורת פתח נעשה מבוי עקום משא"כ במבוי עקום דבסי' שס"ד צורתו ובניינו הוה ממש בעיקום ול"צ לעשותו עקום ותמהתי על שלא הרגיש ב"י בזה שהוא דבר פשוט לפע"ד וא"כ גם כאן ראוי להגיה כן שיש יותר מי' מן הפס לכותל כמו בטור:

סעיף לד

ויעשה פס רחב ג"א כו'. הכלל בזה דבעי שהפס יהא יתר על האויר שבינו לכותל דאל"כ אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה לפס:

סעיף לו

מתוך ד"א. פירוש בתוך ד"א יש גבוה י' דהוה כמו רה"י אבל אם מתוך ה' הרי הוא כשאר ר"ה דניחא תשמישתיה להילוך: