ט"ז על אורח חיים שלד

►| ט"ז • על שולחן ערוך אורח חיים שלד |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

משום דאיכא למיחש כו'. כאן אסרי' ההיתר משום שלא יעשה כיבוי ולעיל סי' שי"א אנו מתירין איסור גבי טלטול המת משום דאי לא שרית ליה איסור טלטול יבא לכבות כיון שבהול על מתו כבר כתבו התו' בפ' כירה (שבת דף מ"ד) בזה וז"ל ואף ע"ג דגבי ממון אמרינן איפכא אי שרית ליה אתי לכבויי והיינו משום שאין מצטע' על ממונו כמו על מתו ואי שרית ליה מתוך שיהא טרוד להציל ישכח שהיום שבת ויבוא לכבות בשוגג אבל על מתו מצטער ביות' ואי לא שרי' ליה אתי לכבוי במזיד עכ"ל מבואר כוונת' דבדבר שהוא בהול ביות' חיישינן לכבוי במזיד אי לא נתיר לו איסו' קל כההיא דמת אבל במה שאין בהול ביותר אין חיישינן למזיד רק לשמא ישכח שהוא שבת והיינו מחמת טירדא כההיא דדליקה דהכא וע' בסמוך אחר זה:

סעיף ב

יש מתירין לטלטל מעות כו'. הוא דעת סה"ת שמביא הטור והי"א הוא הטור החולק עליו וס"ל דלא התירו למי שהחשיך לטלטלו פחות מד"א אלא כדי שלא יבוא לידי איסור דאוריית' כו' לטלטלו בהדיא אבל הכא דליכא למיחש שיבוא לידי איסור גדול מזה שירא להוציא מפניהם כו' ואין מזה תפיסה על בעה"ת דגם כאן יש חשש איסור גדול דשמא יעשה איזה מלאכה דאורייתא להצניע הממון ועוד כ' הטור וגם בדליקה נמי ליכא למיחש שמא יכבה כ"ז שלא הגיע אצלו. לשון וגם כו' משמע דבתרתי פליגי דהיינו באונסין ס"ל לטור דבכל גווני אסור כיון שאין חשש איסור גדול דאורייתא ובדליקה יש חשש איסור דאורייתא דהיינו שמא יכבה אלא דאין זה אלא בבית שהדליקה בו אז מותר במוקצה אפי' טובא ולא חיישינן שמא ישכח שהוא שבת דיש כאן ב' חששות מתנגדות דיש חשש של מזיד וע"כ צריך להקל ויש חשש שמא ישכח וע"כ צריך להחמיר וטפי מסתבר למיחש למזיד מאחר שהוא בהול הרבה על ממונו יכבה במזיד ממה דניחוש אם יהיה מותר שמא ישכח שהוא שבת מחמת טרד' דהצלה אבל בבתים הסמוכים ודאי חיישינן דשמא ישכח שהוא שבת כיון דליכא חשש אחר כנגדו ונראה שמטעם זה כתב ב"י בשם מהרי"א שדקדק מדברי הר"ן דבעה"ת מתיר אפי' בבית שהדליקה בו והטור לא הקשה עליו אלא לשאר בתים דזה לא דמי למת שיש שם חשש איסור דאורייתא וא"כ הך יש מתירים היינו אפי' לענין דליקה בכל ענין אפי' בבתים סמוכים והיש אוסרים הוא דעת הטור לאסור בדליקה בבתים הסמוכים אבל בבית שבו הדליקה מותר מטעם דאם נאסר שמא יכבה כמו במת ובאנסים אסור בכל ענין וחילוק זה הוא במוקצים דהם חשובים ובהול עליהם כעל מת דסי' שי"א אבל בדברים המותרים דאין חשובים כ"כ אין חשש מזיד כלל אלא חשש שמא ישכח שהוא שבת וע"כ אסור ביותר מג' סעודות כנלע"ד בזה וכן מבואר בדברי המרדכי שהבאתי סי' זה ס"י ודלא כמ"ש מו"ח ז"ל דליכא לשום חכם דמתיר בבית שבו הדליקה ובדבר המותר וחשוב ואינו מוקצה נראה דלכ"ע מותר אפי' הרבה בבתים הסמוכים ולא בבית הדליקה:

סעיף ג

פת הדראה. פי' פת קיבר שניטל הדרה ממנו ואין כאן שייכות ערמה לומר פת הדראה ניחא לי:

סעיף ד

אבל לא משבת ליה"כ. כגון שיה"כ חל בא' בשבת דהא לא אכל עד לאורתא ולאורתא לטרח ולייתי:

סעיף ח

וחוזר ולובש. והא דלא שרינן כן באוכלין ומשקין משום דהתם חיישי' שמא ישכח שבת ויכבה אבל הכא כיון שלא התירו אלא דרך לבישה רמי אנפשי' ומדכר כ"כ רשב"א:

סעיף ט

ולא הוי שכר שבת. דמעיקר' לאו אדעתיה דשכר פעולה נחית:

סעיף י

כל הצלה שאמרנו כו'. זהו דעת הטור ותימא לי בבגדי' מה חילוק יש בין מעורב' או לא מעורב' כיון שמוצי' אות' דרך מלבוש אפי' בר"ה אין כאן איסור הוצאה משא"כ במזון דהוא באיסור הוצאה באינו מעורבת ונ"ל שזהו טעם רבינו ברוך שכ' בסמ"ג בשמו דבבגדים מותר אפי' באינה מעורבת ובמרדכי פ' כ"כ כתוב ג"כ דברי ר"ב וז"ל מסקינן דמצילין כתבי הקדש מפני הדליקה כו' ומציל לחצר שלו שא"צ עירוב כל חפציו הן מזונות הן בגדים כל מה שיש לו אבל לחצר של חבירו שיש עירוב דוק' כליו הצריכי' לאותו יום ומזון ג' סעודות לכל אחד בדרך שילך ואם אינו הולך אלא דרך א' יציל אף ק' סעודות יחד ובגדי' לחצר שאינה מעורב' לובש ומוציא ופושט וחוזר ולובש ומציל הרבה אפי' לחצר שאינה מעורבת דמתוך שהוא בהול על ממונו אי לא שרית ליה אתי לכבויי אבל כשהדליקה בבית אחר מותר להוציא כל מה שיחפוץ עכ"ל ונ"ל דמ"ש ובגדים לחצר שאינה מעורבת הוא ט"ס כיון דכתב אח"כ אפי' לחצר שאינה מעורבת אלא צ"ל ובגדים לובש כו' והטעם דבבגדים הקילו טפי מבמזון וכלים כיון שהוא לובשם ע"כ מותר בהם אפי' באינה מעורבת ומ"ש אח"כ דמתוך שהוא בהול כו' נ"ל דכ"כ לתרץ דל"ת לאסור גם בבגדים משום דאי שרית ליה יהיה טרוד אתי למשכח שבת דיש כאן גזירה להיפך דאי לא שרי לי' אתי לכבוי במזיד משא"כ במזונו' וכ"כ ש"ל ומדברים אלו שבאו מרבינו ברוך משמע דבבגדים אין חילוק בין מעורבת או לא ובמזונות יש חילוק וא"כ מ"ש רמ"א יש מקילין אף לשאינה מעורבת קאי על בגדים לחוד ובב"י כתוב שר"ב פסק כבן בתירה וא"כ אף במזונות מקיל וזה אינו אלא לת"ק הוא מחלק כמ"ש וכבר כתב מו"ח ז"ל בזה דהב"י לא דק בזה דבסה"ת כתב ר"ב בהדיא הלכה כת"ק:

סעיף יא

י"א דכל הצלה כו'. זהו דעת ר"ב בסה"ת שמביא הטור והקשה עליו דכיון דטעמא הוא משום שמא יהא טרוד ויכבה א"כ מה לי בחצר ומה לי בבית. עוד כתב בסה"ת דיש חילוק בין חצר שלו לחצר חבירו אפי' במעורב' דאלו בחצר שלו מותר להוציא כל חפציו וכתב ב"י שקושית הטור שייכה גם כן על חילוק זה וכ"כ כאן בש"ע וי"א שאין חילוק משמע דגם בחצר שלו יש להחמיר ולי תימא דא"כ הוי ליה לטור לכתוב רבותא זו דאפילו לחצר שלו אסור להוציא יותר משלש סעודות אלא ודאי דבזה מתיר הטור ונ"ל טעמו דלחצר שלו שהוא קרוב לו מסתמא אין לו טורח כ"כ כמו לרשות חבירו ועל סה"ת קשה לי מדתנן בפרק כ"כ מצילין סל מלא ככרות ואע"פ שיש בו ק' סעודות ומקשינן והא תנא ליה רישא ג' סעודות ותו לא א"ר הונא ל"ק כאן בבא להציל פי' בסל א' כאן בבא לקפל פי' סלים הרבה ר' אבא אמר אידי ואידי לקפל כאן לאותה חצר כאן לחצר אחרת וממילא לרב הונא בבא לקפל אפי' לאותה חצר אסור. דא"ל דס"ל לרב הונא דבאותו חצר מותר אפי' לקפל וכן להציל מותר אפי' בחצר אחרת ואין איסור אלא בתרתי לריעותא דהיינו בחצר אחרת ולקפל דא"כ היינו דר' אבא אלא ודאי דרב הונא מחמיר אפי' באותו חצר וקי"ל כרב הונא ואם כן אמאי התיר סה"ת בחצר שלו להוציא כל מה שרוצה והיינו קיפול וצ"ע אבל על הטור אין להקשות כמ"ש כיון דטעמא משום שמא ישכח שבת מפני טירדת ההצלה מה לי חצר מה לי בית א"כ מ"ט מותר לקפל באותו חצר לרבי אבא י"ל דלחצר אחרת יש יותר טירחא מסתמא וע"כ טרוד טפי ויש חשש שמא ישכח:

סעיף יב

מצילין האידנא. פי' דבזמן חכמי התלמוד היה אסור לכתוב ספרים אלא בלשון הקדש או יוונית אבל האידנא משום עת לעשות לה' הפרו תורתך התירו לכתוב בכל לשון:

פ"ה אותיות. שכן יש בפ' ויהי בנסוע:

סעיף יג

הואיל ואין בה אזכרות. במרדכי כתוב מפני שניתנה לכתוב בדתי פרס ומדי ע"כ אין בה אזכרות:

סעיף יד

הקמיעין. טעם דיעה הראשונה דבקמעי' אין שייך בהם טעם דעת לעשות לה' כו' דאין בזה תורה ללמוד או להתפלל ע"כ אסור לכתוב אותם וי"א ס"ל כיון דאתיהב רשות למכתב ברכות יש נמי רשות לכתוב קמעין:

סעיף טז

תפילין בארנקי כו'. היינו בבית שבו הדליקה דאלו בבית הסמוך מותר אפי' במוקצה לחד דיעה בס"ב וכ' ב"י דמשמע מזה אפי' בשבת אלא שבשם ר"מ במרדכי כתב דאסור להניח ביום השבת כו' וע"כ כתב כאן ויש מי שאומר כו' ולי נראה שיש חילוק בדבר אם מניח לשם זה שיהיה לו היתר להציל זה אינו שרי רק אם הוא עושה בע"ש אבל אם הניח קודם לזה בלא"ה אז יש היתר אפי' אם הונח בשבת כיון דלאו לשם הצלה הניחו שם וע"כ כתב הטור שהניח תפילין בארנקי פי' שלא לשם הצלה יכול להצילו וזה אפי' הונח בשב' משא"כ בטבעת אפי' שלא הונח לשם הצלה אסור ואח"כ כ' בשם ס"ה דבירושלמי שרי ע"י ככר או תינוק והיינו אפי' נותן בשבת משום היתר הצלה מותר כמ"ש במת וע"ז אמר שמא בדליקה התירו כמו במת ור"מ במרדכי מיירי שנותן בשבת משום הצלה כנ"ל ליישב דבר זה ואין כאן פלוגת' והך טבעת אין עליו איסור להציל בבתים הסמוכי' לכ"ע כי אינו מוקצה:

סעיף יז

ע"י ככר או תינוק. ואע"ג דאמרי' בפ' נוטל רב אשי אמר לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד מ"מ גבי פסידא דדליק' מודה דשרי כ"כ הטור בשם ס"ה והיינו שיכול ליתן אפי' לכתחלה בשבת כדי להציל ע"י וכמ"ש בסמוך:

ובלבד שיהו כו'. א"א להבין דבר זה דמאי ובלבד אלא הל"ל ואפי' אם יש בו ג' מחיצות ולחי ותו מ"ש ולמבוי שאינו מפולש שזהו זו ואצ"ל זו כיון שכתב כבר לחצר שאינו מעורבת. ותו דבסעיף ט"ז כתב למקום שיכול להציל התפילין ולא נזכר כלל איזו מקום הוא שרי בכתבי קודש ע"כ נראה ברור דט"ס יש כאן וצ"ל אבל לא לחצר שאינה מעורבת אבל ספרים מצילין אפי' לחצר שאינה מעורבת ולמבוי שלא נשתתפו בו ובלבד כו'. וכ"ה בטור ובלבוש נגרר אחר לשון הש"ע ואינו נכון:

סעיף כא

ואף בחול שורפן כו'. כ' מו"ח ז"ל מכאן יש להזהיר על אותן מטבעות של זהב וכסף שיש עליהם שם בן ד' אותיות שטבעו אותו המינים לשם ע"א שאסורים לתלות על הס"ת ואף אין להחזיק אותם ברשותם אלא יתיכם מייד עד כאן לשונו ואני מוסיף לומר שמה שנוהגים באיזה קהלות כשמברכין חולה וגובין מעות מכל א' ומניחין הכלי עם המעות לתוך ארון הקודש שלא יפה עושים כי יש שם טומאה על המטבעות ואפילו בלא"ה אסור להשים לתוך ארון הקודש דבר של חול ע"כ יש למנוע אותו המנהג כנ"ל:

סעיף כג

ויש מי שאומר כו'. היינו הטור שכתב בזה כיון שאינו מכוין לכך מזה למד ב"י לדעת הטור שצריך שלא יתכוין לכבות ע"י כך ואע"פ שאחר כך כ' מותר ליתן עליו משקין כו' התם לא הוה אלא גרם כיבוי שהרי אינו עושה מעשה בגוף הדליקה אלא לכשיגיע האש למקום המים לא ישלוט שם ויכבה מאליו אבל הכא כשמתכס' בטלית שמנענע האש עצמה ועי"כ הוא נכבי' אסו' אם נתכוין לכך אבל שאר פוסקי' ס"ל דאפי' לא נתכוין אלא לכבות שרי וזהו הפלוגתא שכ' כאן ותמוה לי למה אסור לדעת הטור במתכוין כדי שיכב' הא עיקר שנתנו חכמי' עצה לכבות האור בזה הטלית ותו קשה לי דאם יש חומ' בטלי' יותר מנתינ' מים כמ"ש ב"י מאי פריך בגמ' מיתיבי טלית שאחז בה האור כו' כלו' דדוקא בכה"ג הוא דשרי אבל נתינת מים לא כמ"ש ב"י דאדרב' טלי' יש יותר חומר' לפי דברי ב"י וקמ"ל התנא דאפי' כה"ג שרי ולא תידוק מיניה דמים אסו' ותו נ"ל מאוד תמוה מ"ש ב"י גבי טלי' שמנענע האש עצמ' ועי"כ נכבית דזה ודאי אסור שיעש' מעש' כיבוי דהא אפי' בפתיח דלת אסו' סמוך לנר כמ"ש סי' רעז מטע' שמא יכבנו הרוח וכ"ש שלא ינענע בידים לכבות האש מה לי ולכוונתו ונלע"ד דודאי אסור לנענע הנר כדי שיכבה דזה כבוי ממש וכאן מיירי שאינו מכבה מה שדולק לפניו רק שעושה כדי שלא יוסיף הדליקה כי ע"י החבור של הטלי' ניתוסף ההדלק' וכשמפזר החבור לא יהי' הוספ' והא שזכרו בגמ' פושטו ומכס' בו לא זכרו את הכיסוי כדי שע"י יכב' הדליק' דהא אמרו שם וכן בספר שאחזו האור פושטו וקורא בו ושם ודאי לא שייך לו' שע"י הקריא' תכבה אלא ודאי שאורחא דמילתא דפותחו ומניחו דהיינו מתכסה בו וכן בספר וא"כ הוא ממש כעין נותן מים על הבגד שלא במקום האש מ"מ גרע טפי במים דהוא כיבוי ממש וע"כ פריך שפיר המקשן ובזה אמרו שהותר לו לפשוט הטלית ובזה מפזר החבור ולא תלך ההדלקה אח"כ למקום הסמוך לו ובאם אירע שעי"ז נכבה האור אינו חושש כיון שאיהו לא נתכוין לכבו' ההדלקה אלא שלא תלך עוד ולזה אמר כיון שאינו מכוין לכך פי' שתכב' מה שהודלק כבר ואין כאן מחלוקת כלל בין הטור לש"פ וניענוע הטלי' שאחז בו האו' כדי שיכבה איסור גמור הוא לע"ד ולא יעשה כן בישראל כנלע"ד:

סעיף כד

שאין יכול וכו'. דס"ל גרם כיבוי אסור וי"א ס"ל גרם כיבוי מותר רק שבמקום ששייך כיבוס דהיינו מים אסור ויש מתירין אפי' במים ס"ל דלא שייך כיבוס אלא במקום שיש טינוף או דם:

סעיף כה

אבל קטן כו'. טעמו בגמ' דבקטן שעושה ע"ד אביו גרע טפי ואע"ג דלשון זה משמע שידענו בודאי שעושה כן בשבילו החמירו חכמים אפי' בסתם לפי שאין בקיאים בזה כנ"ל:

סעיף כו

ולא יאכל בשר. נראה דלילה שאחר התענית קאמר כמו שמצינו לענין לילה שאחר ט"ב סי' תקנ"ח שכ' שם מפר אבלו של יום:

סעיף כז

אוסר בשל עץ. דשייך בו כיבוי מן התורה אם רוצה לעשות פחמין ממנו ואף ע"ג דזה המכבה אינו מכוין לזה וה"ל מלאכה שאצ"ל מ"מ פוסק כר"י דאמר מלאכה שאצ"ל חייב עליה ודעה קמייתא שהיא דעת הטור פוסק כר"ש דמלאכה שאצ"ל אין בו אלא איסור דרבנן ובמקום הזיקא לא גזרו:

תשלום דיני כבוי והדלקה נתבאר בסי' רע"ז: