ט"ז על אורח חיים שיז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א[עריכה]

הקושר קשר של קיימ'. בגמ' אמרינן דיש כאן ג' חלוקות א' חיוב חטאת וא' פטור אבל אסור לכתחילה וא' מותר לכתחלה וזה פשוט דהמותר לכתחלה הוא בקשר שאינו של קיימא רק בקשר של קיימא יש חילוק דלפעמים חייב ולפעמים אסור לכתחלה ויש בזה שני דיעות כיצד היא החילוק דלהרי"ף ורמב"ם שהם דיעה ראשונה אם אינו של קיימ' היינו שנעשה להתיר בכ"י ובשל קיימא החילוק הוא בעצם הקישור היאך הוא דאם הוא מעשה אומן ממילא הוה חזק מאד אז חייב ואף באינו של קיימא מ"מ כיון שהוא חזק אסור לכתחלה ואם הוא מעשה הדיוט אינו חזק כ"כ אע"ג דהוא חזק שנעשה לקיום מ"מ אינו חייב אלא אסור ואיסור' מיהא איכא כיון שנעשה לקיום נמצא דבתרתי לריעות' קיום וחזק חייב קיום לחוד או חזק לחוד אסור ותרתי לטיבותא דהיינו אינו לקיום ואינו חזק לכתחלה מותר ורש"י והרא"ש אין מחלקים בעצם הקשר אם הוא חזק מצד שהוא מעשה אומן אלא הכל תלוי בדעת האדם הקושר לחוד דאם דעתו שישאר כן לעולם דהיינו כל זמן שאפשרי לו להיות קיים ולא יצטרך להתירו ואינו קצב זמן בדעתו מתי יתירו זהו חייב ואם קוצב בדעתו איזו זמן שבודאי יתירו אז פטור יהיה הזמן מה שיהיה דחיוב אין כאן כיון שיש לו עכ"פ זמן ואיסור יש כאן שתוך אותו הזמן הוא מקרי של קיום אבל אם חושב בדעתו להתירו ביומו זה לא מקרי זמן כלל ומותר לכתחלה וזה דעת הטור שכתב תחלה כל קשר העומד להתקיים לעולם פי' ע"ד כן עושה אותו ואינו קצוב זמן כלל בדעתו חייב והעומד להתקיים ז' ימים פי' שגומר בדעתו כן פטור ואסור ולאו דוקא ז' ימים אלא כל שהוא יותר מיום א' היא בכלל זה יהיה הזמן כפי מה שיהיה ולא נקט ז' ימים אלא כיון דרש"י כתב מפני שפעמים שמניחו שם שבוע או שבועיים קמ"ל דזמן שבוע א' לא הוה כמו קבוע לעולם ממילא ידענ' דה"ה שבועיים דמ"מ דכיון דשניהם אין שם עול' עליהם אבל אם אין שם בדעתו כלל זמן אלא להתירו היום מותר לכתחלה והב"י כתב שדעת הטור דכל דבציר מז' ימים הוא בכלל מתיר באותו יום וכתב שלמד כן מפרש"י שכתב אסור לכתחלה לקושרו שם מפני שפעמים מניחו שבוע וגם כתב שפעמים מתקיים בשבת אלמא דבציר מהכי ליכא אפי' איסורא ולענין חיוב נרא' מדברי רש"י שכ' ופעמים שמתקיים שבת או חדש דכל שעומד להתקיים יותר מחדש חייב עכ"ד ב"י והם תמוהים מאד ואינם מסתברים כלל לפע"ד דודאי יש על רש"י עצמו לתמוה לפי הבנת הרב"י דאטו שבוע או חדש כתיבי באוריית' דנימ' פחות משבוע מותר ויותר מחודש חייב ותו דהא כשזכר רש"י שבוע זכר ג"כ שבועיים וכי היכי דבשבועיים ודאי לית לך דיוק דפחות משבועים מות' ה"נ לא תידוק משבוע אלא העיקר הברור דלא חודש ולא שבת היום אלא כמ"ש ולזה נתכוין גם רש"י להורות דאין חילוק בין חיוב לאיסו' רק בקביעות זמן בדעתו והחיוב באין זמן כלל והאיסור ביש זמן יהיה מה שיהיה הן שבוע הן חדש וה"ה יותר מחודש דכל שבאנו לקיצבת זמן אין חילוק בין שני ימים לחצי שנה דהכל אסור ואין חיוב ושבוע דנקט רש"י הוא לפי הענין דמיירי ממנה בגמ' ומו"ח ז"ל הקשה דיוקי' דהטור אהדדי ולפמ"ש הכל ניחא בס"ד ואע"ג דב"י מביא דעת הגאון מהרי"א דבעומד ז' ימי' מקרי קשר של קיימ' אנו אין לנו אלא מה שנר' ברור בפי' דבריה' ולא לחלק בין זמן לזמן דזהו היה נקר' גזירת הכ' דהא אין טעם לחילוק זה וכ"כ ב"י בשם כל בו בשם הר"ם וכ"כ במרדכי דאחר יום א' אסור לכתחלה:

והך מילתא שזכרנו דבקביעות זמן תליא מילת' נתכוין לה גם הטור במה שהביא ספר התרומות רצועו' שקושרין באבנט ואין מתיר אותה אלא כשמחליפין במכנסים אסור לקושרן בשבת עכ"ל הטעם בזה דהוה כמו קביעות זמן לשבוע כיון שדרך להניח כך אמרי' ודאי היה דעתו כך ולא אמרי' להקל שהיה בדעתו להתירו היום ומ"ש הטו' אח"כ רצועו' שבבגד שעל הכתף שמהדקין בהם הבגד שיצאו אסורין להחזירן חיישינן שמא יקשור נ"ל דהנך רצועות קושרין אות' להיות שם בלי זמן קבוע וממילא יש חיוב חטאת ע"כ יש לגזור אפי' בחזרה דאל"כ לא הי' בקישור אלא איסור מדרבנן ולא היינו אוסרין החזרה בשביל זה כנלע"ד נכון בכל הנ"ל:

ויש חולקים. הוא דעת הטור ופרשנוהו בסמוך אלא דמ"ש אח"כ רמ"א ויש מקילין לומר כו' היא לשיטת הב"י בפי' דברי הטור וכבר נתבאר דאין לפר' כן:

בהא דאמרי' בחלוקה של איסור ולא חיוב איתא בגמ' דהיינו סנדלים של רבנן פי' בספר התרומה בשם ר"י דהינו שמשעה שקושרים אותם על רגלם בשבת שחרית אינם חולצים מנעליהם אף בלילות עד ליל שבת לפי שלומדים בכל הלילות של חול במלבושיהם ושוכבים מעט כו' ק' דא"כ הוי בכלל פטור אבל אסור והיאך קושרים אותו בשבת שחרית וי"ל דמ"מ לא נחשב בכלל קביעות זמן שזכרנו דהרבה פעמים שוכבים גם בחול וחולצין מנעליהם ולסימנא בעלמא נקט גמרא כיון שדרכם בכך רוב פעמים ממילא כשאדם גומר בדעתו שיהיו נשארים בודאי איזה זמן היה איסו' ודוגמא לזה הוא בפירש"י על סנדלי רבנן דפי' שם שהם לפעמים חולצין אותם וחוזרין ולובשין בלא התרת הקשר ואפ"ה לא הוה קשר קיום כיון שבשעת הטיט מתירין אותם וקושרים אותם היטב:


סעיף ב[עריכה]

או שנשמט רוב הרגל. לא ידעתי פירושו לענין קשור דמאי קשר שייך ברצועות במה שנשמט המנעל מן הרגל ובירושלמי שהוא מקור דין זה אין שם כלל האי או שנשמט רוב הרגל גם במרדכי שהעתיק הירוש' לא נמצא זה שם רק ברמב"ם פ"י כתב בזה"ל ורצועות מנעל וסנדל שקושרין אותן על הרגל בשעת מלבוש כו' כתב ה' המגיד שהרמב"ם הוסיף האי על הרגל לפרש דאי לא הוה ודאי מעשה אומן אבל עכ"פ נ' הכתוב כאן אין לו פי' ומצינו ל' זה גבי חליצה בפרק מצות חליצה (יבמות דף ק"ב) וכמדומה לי שעל ידי טעות הועתק לכאן ואע"ג דהלבוש העתיקו כמ"ש לפנינו אין ראיה שהוא נגרר תמיד אחר מה שמצא לפניו ואמת יורה דרכו דגם כאן צ"ל כל' שהוא ברמב"ם שזכרתי:

ודוקא שיכול להחזירו כו'. לא הבנתי הג"ה זאת במה דתלה גזירת קשירה באם יש טורח חדא דאף אם הם תלוים זה בזה הא כ' הרא"ש פ' ב"ט הביאו ב"י וז"ל לולאות של מלבושים שעל הכתף אם יצאו יש מתירין להחזירן בשבת אם יש נקב רחב ויכול להחזירן בקל כיון דנתקו ונראה דאסור להחזירן שרגילין לקשרן והוא קשר ש"ק כדאמרי' בפרק כל הכלים גזירה שמא יתקע כו' עכ"ל הרי דאף ביש נקב רחב גזר שמא יקשור ותו דהתו' פ' ב"ט כתבו וז"ל אר"י אם נתקו חוטי הסרבל אם הנקב רחב ויכול להכניסם בלא טורח שרי כיון דעתיקי הם ובלבד שיתנם בענין שלא יהא לחוש שמא יתקע עכ"ל הרי לפניך דאף על פי שאין טורח חיישינן לשמא יתקע והא דנקטי התוס' דבעי שלא יהא בו טורח לאו משום חשש שמא יתקע אלא משום דאם יש בו טורח הוה כמתקן מנא וכמ"ש ב"י בשם מרדכי פרק א"ק וצ"ע:


סעיף ג[עריכה]

מתירים בית הצואר כו'. ב"י הביא בשם הר"מ שכתב בשם הכל בו וז"ל חלוק ומכנסיים שנקשרו יחד אין להתירן בשבת לפי שכל קשר שאין מתירין ליומיה פטור אבל אסור עכ"ל ונר' דכאן מיירי שרגילים להתירו ביומיה וכתב רש"ל ואם לא יכול להתיר הקשר בידיו נ"ל דאף לנתקו שרי וה"ד בהגמ"ר לשם דאם היה תפור בית הצואר דר"י הלוי מתיר לנתקו הואיל ולא עביד להתקיים כ"כ ראבי"ה אבל ריב"א אוסר לנתקו היינו דוק' בתפיר' אבל בקשירה שעומד להתיר את הקשר אלא שאינו יכול להתירו בידו פשיטא דשרי לנתקו עכ"ל וכתב מו"ח ז"ל דג"ז אין להקל בפני ע"ה וכ"כ ב"י ססי' זה ונ"ל דהנהו ס"ל דאין איסור ביותר מיום א' אבל לדעת הטור דס"א אסור כיון דלא קשרו הרצען להתירו בודאי היום אלא יעשנו ע"י עכו"ם אם הוא צריך הרבה לכך כנ"ל:


סעיף ד[עריכה]

אבל לא בחבל. לפי שהוא אינו חשוב ומבטלו שם הוא של קיום:


סעיף ה[עריכה]

ואפי' אם עשה קשר א' כו'. במרדכי כתב ובלבד שלא יעשה קשר למטה מן העניבה כלל אלא יעשה ב' עניבות זעג"ז ונ"ל דהך דנוהגין בו היתר היינו בקשר העומד להתיר ביומו שאין חומרתו אלא מצד שמא הוא מעש' אומן וכמ"ש רמ"א בס"א אבל באין עשוי להתיר ביומו כגון בלולב וכיוצא בו אסור אא"כ עשה ב' עניבות זה עג"ז ולא קשר כלל כנ"ל פשוט:


סעיף ז[עריכה]

מטלטלין חבל של גרדי כו'. דיש כאן ב' איסורים בחבל דעלמא. האחד כדפירש"י כיון דא"צ לו חיישינן שמא יתיר ראש הא'. שנית כרמב"ם דהוה מוקצה אבל בגרדי דצריך לו תמיד מותר בטלטול ע"כ זכר כאן מטלטלים להורות משום דאין כאן איסור מוקצה ואח"כ כתב דאין כאן גם חשש השני. כתב ב"י בשם תשוב' אשכנזית מותר להכניס אבנט במכנסים בשבת דלא עביד כלי ולא מבטל ליה ועשוי להכניס ולהוצי' פשיטא דשרי אפי' בחדתי ע"כ ולא ידעתי למה הוצרך לו' דלא מבטל ליה ולפ"ז אם בדעתו לבטלו שם ולא להוציא אסור ולפי הנר' אין איסור אפי' בזה כיון שאין שם שום קשר לא באבנט ולא במכנסים ע"י זה:

אבל אם היה קשור בפרה כו'. ב"י תמה למה לא כתב הטור היתר זה ובאמת כתבו הטור בסי' ש"ה: