ט"ז על אורח חיים שי
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א[עריכה]
דקי"ל במוקצה מחמת מיאוס כר"ש דשרי. וכ' בטור אבל במוקצה מחמת איסור כגון נר שהדליקו בה באותה שבת לא קי"ל כר"ש דל"ל מוקצה אלא בגרוגרות כו' וכתב ב"י דקשיא הלכתא אהלכתא דקי"ל כר"ש דל"ל מוקצה אלא בגרוגרות כו' וקי"ל דכמה דברים אסורים מחמת איסור מוקצ' כמ"ש סי' ש"ח אלא ע"כ דר"ש מודה בכל מוקצ' מחמת איסור בין אם הוא מחמת דלא חזי לתשמיש היתר מצד עצמו או מצד דבר שעליו בין אם הוא מפני שאין תורת כלי עליו ואינו אוכל מודה ר"ש דהוה מוקצ' וכן לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור מחמה לצל ולא מקיל ר"ש אלא בדבר דמתסר ב"ה ונסתלק ממנו דבר האוסרו והוא דבר העשוי להסתלק בשבת דמתיר ר"ש ואנן לא קי"ל כותי' אלא מגו דאתקצאי ב"ה אתקצאי לכולא שבת' עכ"ד ב"י וק"ל דהא בסי' שי"ח ס"ב פסק ש"ע בשוחט לחולה שנחלה בשבת דמותר לבריא ולית ביה מוקצה לר"ש כמ"ש שם וע"ש:
סעיף ב[עריכה]
דאין הכנה וכו'. פי' בדבר תלוש אבל במחובר שלקטו עכו"ם בשבת אסור לכ"ע ועיין סי' שכ"ה:
סעיף ג[עריכה]
חזר להתירו. הטעם דאין מוקצה לחצי שבת דהא בב"ה היה ראוי. בי"ד סי' רס"ו כתבתי דאזמל שמל בו בשבת דאין לטלטלו אחר המיל' דלא כתשובת רש"ל דמתיר מטעם דאין מוקצה לחצי שבת דלא שייך כאן לומר כן דב"ה לא היה ראוי לטלטול דמוקצה הוא כמו סכין של סופרים דסי' ש"ח והבאתי ראיה מעלי שקצבו עליו בשר בפ"ק דביצ' דף י"א ומשפוד שצלו בו בי"ט בפר' אין צדין והיינו דכמו שאלו השנים שיש בהם מוקצה מחמת עצמן דהיינו העלי מכח דמקפיד עליהם ומייחד להו דוכתא כמו סיכי זירי ומזורי דר"פ כל הכלים והשפוד היינו עץ בעלמא שלקחו לשפוד ואין שם כלי עליו כמ"ש הטור סימן תקי"ח וע"כ הם גרועים מכלי שמלאכתו לאיסור ואף על גב דב"ה היה עומד למלאכה לצורך י"ט מכל מקום אחר המלאכה לצורך י"ט חזר לאיסורו של מוקצה ה"נ ממש בהאי איזמל דב"ה היה מוקצה מחמת חסרון כיס כמו סכין של סופרים דזה פשוט דאדם מקפיד הרבה שלא להשתמש באותו איזמל מידי אחרינא שלא יתקלקל וכ"ש שאין אוכל עמו דהוא נגד טבע בן אדם ע"כ אע"פ שעומד למלאכת המילה למחר מכל מקום אחר גמר צורך שלו לכן חוזר לאיסור טלטול של ב"ה ושוב ראיתי בספר יש"ש בפרק אין צדין סימן ט"ז דמחזיק דבריו וז"ל ונראה דל"ד דהתם גבי גרוגרות וצמוקים אינם ראוים כלל דהא סריחי אבל האי איזמל ראוי לאכול בו ולעשות בו תשמיש המותר אפילו ב"ה אלא שהוא מכינו למול בו ולא לתשמיש אחר מכל מקום אינו מוקצה דס"ס הוא מכינו לשבת עצמו ושאני שפוד שצלו בו דהוא מאיס והכא אינו מאוס מחמת זה כשמקנחו אחר כך ומה שמצניעו למלאכתו וחוזר להיות מוקצה מחסרון כיס זה אינו שהרי ב"ה נמי עומד לכך עד כאן לשונו ובמ"ש כאן נסתר כל זה והוא ממש כמו עלי ושפוד שזכרנו ואסור לטלטלו זולת לצורך המילה ואחר כך יצניעו באותו חדר שהוא מל שם וכ"כ במהרי"ל ועיין בדברינו בי"ד סי' רס"ו:
סעיף ה[עריכה]
אבל אם אינם ראוים כו'. כתב ב"י בשם א"ח תמרים שנותנין עליהם מים בגיגית בע"ש ואינם ראוים ובשבת נעשו ראוים דמותרים בשבת:
סעיף ו[עריכה]
ובלבד שלא יגע בו. והקשה הרב המגיד וכי אין מותר ליגע במוקצה כל שאין מנענע אותו ותירץ בת"ה סימן ס"ז דשאני הכא דהנחת הכלי על המוקצה הוא לצורך דבר המוקצה ולכך אסור משא"כ אם נתכוין לדבר שאינו מוקצה אלא שעי"ז נוגע במוקצה מותר:
סעיף ז[עריכה]
שמונח עליו איסור. פי' בהניח בכונה בע"ש דאלו בשוכח אמרי' לעיל סי' ש"ח דמנער את הכר שעליו המעות:
סעיף ח[עריכה]
אפי' אי שדי ליה מהמחת'. ודוקא אם צריך לאפרו או אם צריך למקום המחתה כר"ל:
אבל אם הי' האיסור עליו לבד. נראה דהיינו מע"ש היה האיסור עליו לבד ונעשה ב"ה בסיס לדבר איסור אז לא מהני מה שיניח בשבת דבר היתר ג"כ עליו אבל אם בשבת הונח עליו דבר איסור הואיל וב"ה לא אתקצאי ה"ל מוקצ' לחצי שבת וקי"ל דאין מוקצה לחצי שבת אלא שכ"ז שהאיסור מונח עליו אסור בטלטול ע"כ מותר להניח עליו דברים של היתר חשובים מן האיסור ומטלטלם כנ"ל: