ט"ז על אורח חיים רמד
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
[עריכה](א) לבנות לו חצירו. התוס' ספ"ק דע"א בשם ר"ת דר"ת היה מתיר לבנות בית ע"י עכו"ם בקבלנות כיון דאין שבח לישראל בזה במה שבונה בשבת כמו בשדה דאריס אריסותיה עביד הכי נמי בזה דעכו"ם עושה קבלנות שלו ור"י אוסר מטעם שנזכיר בסמוך וכ"פ הרמב"ם והיא סעיף זה ור"ת עצמו לא סמך על הוראתו כשבנה ביתו וכתב בהג"מ פ"ק דשבת בשם רבינו שמחה דיש ללמוד מירושלמי דהשפחות אסורים לעשות מלאכה בבית ישראל בשבת עכ"ל והטעם מפני הרואי' שלא יאמרו מלאכ' של ישראל היא עושה:
(ב) או לקצור שדהו כו'. ואע"ג דאמרינן לעיל שדה עביד לאריסותא ומותר להשכירו בהבלעה שאני התם שלא התירו חכמי' אלא כשהאמת כן כלו' שהם יתלו הדבר באריסות ואם יחקרו הדבר ימצאו שכן הוא שהעכו"ם חולק בפירות אבל כה"ג שהבעלים נוטלים כל הפירו' מחזי לאינשי כשכיר יום כ"כ הרב המגיד וכב"י ע"ז שכ"ד התו' והפוסקים ואע"ג דהתו' כתבו בספ"ק דע"א לחלוק על ר"ת בענין היתר לבנות ע"י עכו"ם בשבת ואמרו שאין זה דומה לאריסות דשדה דלעולם היא רגילות לקבל השדה באריסות למחצה או לשליש אבל בבנין בית רגילים לשכור מידי יום יום והרוא' אינו אומר קבלנותי' עביד אלא שכיר יום הוא עכ"ל משמע מזה דבעבודת שדה מותר בקבלנות שמקבל עליו העכו"ם לעבוד עבודת שדה ישראל זה כתבו לחלק מסבר' על ר"ת אבל אח"כ הביאו התו' וש"פ הירושלמי דאינו מתיר בקבול' העכו"ם בשבת אלא בתלוש אבל לא במחובר וכמ"ש כאן בש"ע שהוא דברי רמב"ם ואפי' בתלוש דוקא בבית עכו"ם ש"מ דבקרקע ישראל אפי' בשדה ולאו דוקא בבית שהרי לא משכח היתר אלא בתלוש דוקא ועוד נ"ל דברי התו' כי לכאורה תמוה הוא מ"ש אבל בבנין בית רגילין לשכור מידי יום יום והלא עינינו רואות דאדרבה רגילין להשכיר לאומן שיבנה בית דרך כלל בקבלנות אלא נרא' דהכי מחלקי התו' דבשד' יש ב' דרכים להתיר הא' שעובד לעצמו למחצה או שעובד לישראל כולו והוא בקבלנות ודרך א' לאיסור שעובד לישראל דרך שכיר יום בזה אזלי' לקולא דרגילין שעובד לעצמו ג"כ מה שא"כ בבנין בית אין שם היתר שעובד לעצמו שאין זה בשום פעם אלא עובד לישראל ואין היתר אלא מה שעושה בקבלנות ויש כנגדו צד איסור שמא שכיר יום הוא ע"כ יש להחמיר אפי' בקבלנות וא"כ שדה נמי אם האמת הוא שעובד לישראל בקבלנות אזיל ליה הצד היתר השני כיון דודאי אינו ה"ל כמו בית ואסור ונמצא הוה כונת התו' כמו דברי הרב המגיד שזכרנו גם ש"פ שמבי' הב"י בזה שהביא הירושלמי הנ"ל מסקנתם להחמיר בכל מחובר הקבלנות הן בשד' הן בבית וכת' ב"י ומ"ש ה"ר ירוחם דרחיים של מים מותר ליתנם לעכו"ם בקבלנות הוא לדעת המתירין אבל לדעת האוסרין בקרקע ה"ה ברחיים דמ"ש עכ"ל:
(ג) ואפי' אם דר בין העכו"ם כו'. עמ"ש בסימן רמ"ג ס"ב שסותר זה ועכ"פ נראה דהך דהכא עיקר ויש להחמיר למעשה:
סעיף ג
[עריכה](ד) נכון להחמיר כו'. בסימן תקמ"ד כתב הטור דין ח"ה שכל מה שאסור בשבת תוך התחום אסור שם אפי' חוץ לתחום כיון שאפשר לילך שם איכא חשד וכתב שם ואפילו נבנה הבית באיסור ע"י עכו"ם נכון להחמיר שלא יכנסו בו עכ"ל וטעמו מבואר בב"י שם ע"פ הגמרא דפ' מי שהפך מר זוטרא בנו ליה אפדנא מקבלי קבולת חוץ לתחום איקלע ר' ספרא ור"ה בר חיננא ולא עלו בגויה ואיכ' דאמרי הוא נמי לא עלה לגויה והאמר שמואל מקבלי קבולת חוץ לתחום מותר אדם חשוב שאני וא"ד סיועי סייעיה בתיבנא בהדייהו שהיה נותן להם תבן למלאכה וע"כ אסור וזה ודאי מיירי בשבת מדפריך עליה מדשמואל דמיירי בשבת ויש כאן נפקותא בין ב' הלשונות דללישנא קמא לא מיירי כלל מן צד איסור דהיינו תוך התחו' אלא מן ההיתר דהוא חוץ לתחום ואפ"ה אסור באדם חשוב. וא"כ במקום שיש צד איסור דהיינו בשבת תוך התחום ובת"ה אפי' חוץ לתחום ואפשר שיש איסור לכל אדם או אפשר דגם בזה אין איסור אלא לאדם חשוב אלא דקמ"ל רבותא דאפי' חוץ לתחום יש איסור לאדם חשוב אבל ללישנא בתרא דמיירי בסייעי' בתבן ממילא מיירי באיסור גמור ובזה אמרו דלא יכנוס שם כל אדם ממילא ה"ה בלא סייעיה בתבן דיש עכ"פ בשבת איסור תוך התחום ובח"ה אפי' חוץ לתחו' יש ג"כ דין זה דלא יכנוס שם שום אדם ובמקום שיש היתר גמור כגון חוץ לתחום בשבת ולא סייעו בתבן מותר אפי' לאדם חשוב והך איסור לכל אדם שזכרנו היינו עכ"פ אינו איסור גמור מצד הדין כשאר איסורים מדלא מצינו בו איסור מפורש רק שאלו אמוראי לא רצו לעייל בגוה ש"מ דאין איסור להם רק לכתחלה החמירו על עצמם שלא לכנוס שם וכן לכל אדם והטור פוסק כלישנא בתרא וע"כ כ' שם דנכון להחמיר שלא לכנוס שם אם נבנה באיסור משמע אבל לא מצד עיקר הדין וכאן לא כתב הטור דין זה שסמך על מ"ש בסי' תקמ"ד בח"ה ששם נאמר בגמרא דבר זה וכ"ש כאן בשבת דחמיר טפי זהו לפי דברי ב"י שכתב בקצרה בה' ח"ה וכונתו לכל מ"ש והוא עולה יפה דלא כמו"ח ז"ל שכתב שם עליו דתקפה עליו משנתו של ב"י אלא משנתו שלימה וברורה בלי פקפוק לפי מה שהרחבנו ביאורו והטור בה' ח"ה שכ' ואפי' נבנה כבר באיסור ע"י עכו"ם לא מיירי מחוץ לתחום ובח"ה דוק' אלא ה"ה בשבת תוך התחום דהם שוים והכל ניחא גם פסק דכאן אלא דנ"ל דדוקא אם נבנה באיסור גמור ע"י עכו"ם שהוא אסור לכ"ע אבל אם נבנה בקבלנות דהוא מותר לר"ת אעפ"י שלא רצה לסמוך ע"ז לבנות ביתו כך מ"מ לא מצינו לו שאסרו אם כבר בנאוהו כן וכן מסיק מו"ח ז"ל דכדאי הוא ר"ת לסמוך עליו בשעת הדחק בזה וכ"נ עיקר:
סעיף ה
[עריכה](ה) כאלו קצץ עמו כו'. זה דעת הרמב"ם והיש מי שאוסר הוא הראב"ד שכתב ע"ז שאע"פ שאינו מדקדק עמו כשהוא בטל מ"מ אותה מלאכה משתרשא ליה ואינו דומה לקבלנות עכ"ל משמע דגם הרמב"ם לא התיר בקוצץ לזמן אלא באינו מקפיד אם יבטל איזה יום אבל אם מקפיד עליו שלא ישב איזה יום בטל ודאי אסור לכולי עלמא וכן אפילו בסתם והוא שכרו לגמור ספר או בגד תוך אותו זמן הוה כמקפיד דלא התיר הרמב"ם אלא כשאין עליו לגמור המלאכה ואינו מקפיד על ביטולו כנלע"ד:
סעיף ו
[עריכה](ו) אם הוא בקבולת כו'. במרדכי בשם מהר"מ כתב ע"ז ואת"ל שיש לחלק בין קבולת שאין הישראל קובע מלאכתו לעכו"ם רק בשבת ובמכס קובע לו דוקא בשבת מ"מ יש להתיר מדתניא פרק מי שהחשיך דמשום פסידא שרו רבנן דאי לא שרית ליה אתי לאתויי ד"א ברה"ר ה"נ ל"ש וכ"ש להציל מידם דאי לא שרית ליה יפסיד כל חובו בדיחוי כל שהוא עכ"ל והקשה ב"י דלמה לא התיר מטעם דאין בקבלת המכס איסור דאורייתא ותירץ דבסתם מקבלי מכס צריכים לכתוב ועי"ל דאין חילוק באמיר' לעכו"ם שלא במקום מצוה בין איסור דאורייתא או דרבנן ועוד הקשה דהא בפרסיא אסור אפילו בביתו של עכו"ם כמ"ש ס"ד ותירץ דכאן שאני משום הפסד וע"ז הקשה דע"כ לא שרינן בפ' מי שהחשיך משום הפסד אלא דלא ליעבד איסורא רבה דהיינו הולכת ד"א ברה"ר אבל כאן דליכא אלא איסור דרבנן דהיינו קבלת המכס למה נתיר ותירץ דגם במכס שייך איסור דאורייתא דשמא יכתוב ולפי דבריו הוי קולא דאתי לידי חומרא דא"כ אין היתר אלא במקום שיש חשש שמא יכתוב ובמקום שאין כותבין בפרט במדינות אלו שברוב מקומות הקטנים המקבלים מכס אין כותבין קבלת המכס היה לנו לאסור להשכיר עכו"ם כי אין כאן חשש שיבוא לאיסור דאוריית' והיה להפוסקים לחלק בכך ותו תמהני על פה קדוש של רבינו בעל הש"ע דהא אית' פ' מי שהחשיך דגם במקום דליכ' איסור דאורייתא אנו רואין לחוש להפסד שלא יבוא לידי איסור היותר גדול דהא אצטריכו לאשכוחי התם תקנת' היאך יעשה והיינו מה שלא היה לו לעשות בלא"ה דהא אמרינן התם להפסד מועט לא חששו ש"מ להפסד מרובה חששו ובחצר ליכא איסור דאוריית' והיא דבר מסתבר שיש לנו לתקן דלא יבא לידי איסור חמור אע"פ שהיא דרבנן ויעשה איסור קל דרבנן משום פסיד' וא"כ ה"נ בקבלת מכס ליכא איסור דאורייתא אלא דבאיסור' דרבנן יש איסור חמור דהיינו שיקבל הוא בעצמו המכס ואיסור קל שישכירנו לעכו"ם וא' מהם מוכרח ודאי טפי עדיף שיעשה איסור הקל כי אנן סהדי שיעשה איסור היותר חמור אע"פ שהוא מדרבנן וקשה לי למה לא התירו בסימן רמ"ג במרחץ להשכיר לעכו"ם משום פסידא כמו כאן במכס ובהכאת מטבע שלא יבוא לידי איסור חמור שיהיה העכו"ם שכירו ונראה דלא התירו כן אלא בהפסד גדול כההיא דמכס ומטבע שהם על הרוב עסק גדול והתירו לגמרי אף אם לפעמים היא עסק קטן משא"כ בההיא דמרחץ וכיוצא שאין ההפסד גדול כ"כ ומעיקר' כי עשה המרחץ ידע כי לא יעסוק בו בשבת אפי' ע"י עכו"ם ע"כ אין בזה חשש שמא יעשה איסור חמור כנ"ל:
(ז) שלא ישב הישראל אצל העכו"ם. פי' אותו הישראל שהשכיר לו או שלוחו ויליף לה במרדכי ממה דאי' ס"פ בכל מערבין לא יהלך אדם בתוך שדהו לידע מה היא צריכ' כו' ונ"ל דאף בזה שאסור לישב שם היינו כדי לידע מה היא ההתעסקות שעוש' העכו"ם וכדי לקבל ממנו חשבון ע"ז למחר אבל אם אינו יושב שם אלא כדי לשמור את העכו"ם שלא יגנוב אלא יניח לתיבה המכס מה שיקבל מותר וראיה ממ"ש שמור לי פירות שבתחומך כו' ותו ראי' בפ' הזהב (בבא מציעא דף נ"ח) השוכר את הפועל לשמור את הפר' כו' ולשמור הזרעים אין נותנין לו שכר שבת הרי שעכ"פ עושה היתר בשמיר' רק שאין נותנין לו שכר ע"ז בשבת משום שכר שבת ואמר שם בסיפא דאם היה שכיר חדש מותר אפי' ליקח שכר שבת ש"מ שמותר להיות יושב ושומר בשבת וה"נ כן היא כנלע"ד ובזה ניח' מה שנהגו מחזיקי ריחיים מהשר להושיב שם ישראל אפי' בשבת רק יזהרו שלא ידברו כלום בהעסק: