ט"ז על אורח חיים קפו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.


סעיף א[עריכה]

אלא מדרבנן. ואע"ג דאין זה מ"ע שהז"ג ונשים חייבות פירש התוספות דבב"ה יש שם ברית ותורה ואין זה שייך בנשים. כתב הטור וז"ל וראיתי בסמ"ק שכתב ע"ש ר"י על מי שלא אכל יכול לברך להוציא מי שאכל ול"נ דאמרי' ולהוציא חבירו עד שיאכל כזית ובירו' מסמך לה אקרא עכ"ל ותמה ב"י דהא מבואר בתוס' והרא"ש דמדין ערבות יכול להוציא אחרים אפי' אם לא אכל כלל כדין כל המצות שאדם חייב אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הנהנין וב"ה הוי בכלל המצות ולא בעי' כזית דגן אלא שיוכל לומר שאכלנו ורבינו הטור לא ירד לעומק הדברים כב"י ותימה הוא מה העומק שיש בכאן דבסמ"ק עצמו מבואר שם בהגה' כדברי ב"י בשם התוס' וכ"כ גם הרא"ש ע"כ פשוט שהטור ידע זה אלא שהקשה עליו דלא משמע כן בגמ' שאמרו להוציא צריך כזית פת משמע דמשום שרוצה להוציא לא בשביל שיוכל לומר שאכלנו וכן בירושלמי מסמיך לה אקרא דואכלת ושבעת וברכת דמי שלא אכל לא יברך משמע שגוף הברכה אין לברך בשביל חבירו וא"כ אין זה בכלל ערבו' כלל והרא"ש הביא גם כן דברי ר"י אלא דסיים על זה דאפשר דהיינו מדרבנן אין יכול להוציא וקרא אסמכתא בעלמא הוא אבל הסמ"ק התיר לגמרי אפי' מדרבנן ע"כ חלק הטור עליו ואין כאן עומקות דברים כל עיקר ודברי הטור נכוני' להלכ':