ט"ז על אורח חיים קעט
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א[עריכה]
ונטל כו'. דעת הש"ע לחלק בין נטל ידיו להב לן ונברך בזה דלענין הב לן כו' סגי נברך המוציא וא"צ ב"ה ובנטל ידיו צריך ב"ה תחלה ואזל לטעמיה שכ' בב"י והקשה על הטור שהשוה נטל ידיו להב לן כו' ממ"ש הרא"ש פר' כ"מ וז"ל ואי אמר הב כו' כנטל ידיו דמי לפרש"י והרשב"ם שפי' כיון דאמריתו הב כו' אסר לכו למשתי עד דמברכיתו ב"ה ויש מחלקין בין אכילה לשתיה ולא מסתבר עכ"ל משמע מדבריו דנטל ידיו אסור לאכול עד שיברך ב"ה כו' עכ"ל ול"נ תמוה דהא הטעם שכתבו התו' והרא"ש לענין הב כו' הוא שייך ממש בנטל ידיו דהא שם הוה הטעם דאין הפסק בין מעשה לברכה אחרונה וברכה אחרונה קאי על כל מה שאכל כבר דמ"ש ב"י לפני זה וזה שייך נמי בנטל ידיו כו' ותו שהרי כתב התוס' בכ"מ וז"ל הלכך כיון שנטל ידיו באחרונה אסור לאכול עד שיברך וה"ה אם אמר הב לן כו' אפי' בלא נטילה עכ"ל הרי השוו אותם וזהו בעצמו דברי הרא"ש שנמשך אחר התוס' וכוונת הרא"ש היתה כן דקמ"ל נטל ידיו הוה כהב לן כו' ועל שניהם אמר אח"כ לפירש"י ורשב"ם צריך דוקא ב"ה ולא נתכוין שם לפסוק כרש"י ורשב"ם דסמוך על מ"ש בכסוי הדם דלא קי"ל כרש"י ורשב"ם שמצריכים ב"ה בהב כו' אלא ברכת המוציא וכו' וכאן לא אמר רק שלפי' רש"י ורשב"ם הוין אלו תרתי שווין וכן להפוסקים דבהב כו' א"צ רק ברכה ראשונה ממילא גם בנטל ידיו הוה כן ולא עלתה ע"ד הרא"ש לחלק ביניהם בזה וכמ"ש הטור בהדיא ודברים מכוונים לע"ד ומ"ש ב"י בשם הרר"י שאחר שנטל אין לו לשתות אפילו בברכה דכיון שנטל ידיו יש לו לברך דתכף לנט"י ברכה עכ"ל זה ודאי מחלק בין נטל ידיו להב כו' מטעם תכיפות לא מטעם הפסק וכמ"ש אח"כ גם ב"י ואפי' לפ"ז נ"ל אם רוצה לאכול או לשתות אחר שנטל ידיו וליטול ידיו שנית אחר זה הרשות בידו דהא יקיים שפיר תיכף לנטילה ברכה ואין צריך ב"ה תחלה דודאי נחשב הנטילה הראשונה כמים בעלמא לא בתורת מים אחרונים דהא אין חשש משום היסח הדעת כמ"ש גם ב"י רק משום התכיפה ורבינו יונה לא מיירי מזה כלל דבזה מודה רבינו יונה וה"ה הרא"ש לפ"מ שפי' בו ב"י דס"ל כרבינו יונה מ"מ בהא מודה. וגם הטור נראה דע"ד זה ס"ל דנטל ידיו אין צריך לב"ה היינו שיטול ידיו שנית אח"כ. ובב"י כתב דכיון שנטל ידיו כדי להיות מזומן לברכה הוה כהתחיל כבר בברכה ואסור להפסיק באכילה ושתיה כלל כו' זה תמוה מאוד דאפילו הכין עצמו ואין כאן היסח הדעת למה לא יוכל לחזור בו דהא אין כאן הזכרת ש"ש לבטלה דהא אין לנו אלא חשש תכיפה. גם רמ"א כתב בסימן קצ"ז דנטילת ידים הוי כהב לן כו'. ונלע"ד שלענין הלכה אין להחמיר יותר מזה שיטול ידיו שנית שוב ראיתי בפ' ע"פ בברייתא דבני חבורה שכתב הרא"ש וז"ל ואף על גב דמשו ידייהו ואתסר להו למיכל הא קי"ל הב לן ונברך אין צריך ב"ה עכ"ל. הרי בהדיא כדברי והב"י אשתמיט מיניה דברי הרא"ש אלו ובאמת אין נטילת ידים חמירא כלל מהב לן כו' ובשניהם א"צ רק ברכת המוציא ולא ב"ה ואין שייך כאן להחמיר דיש לחוש לברכה לבטלה:
אכילה שאני. כ"כ ב"י בשם הר"ן והרר"י דבאכילה לא מסתלק בסילוק קטן כגון הב לן ונברך דדרך להגרר מאכילה לאכילה אלא דוקא נטל ידיו משא"כ בשתיה שמסתלק בסילוק כל דהו. וכ' ע"ז הב"י דקשה מעובדא דתלמידי דרב דהוי יתבי בסעודה ואמרו הב לן ונבריך דהוי סילוק ש"מ דגם לענין אכילה הוי כן ותירץ דבקבועים לאכילה קאמר דהב לן ונבריך הוי סילוק לשתיה ואסור לשתות בלא ברכה ומותר לאכול (אלא דק') דמאחר שאינו מצריך ברכה לאכילה אינו בדין שצריך ברכה לשתיה שבאות' סעודה כיון דכולהו חדא סעודה היא שתיה בתר אכילה גרירא כו' עכ"ל. וב' תיבות אלו דהיינו (אלא דקשה) הוספתי להגיה בדברי ב"י וכ"כ מו"ח ז"ל דאל"כ אין משמעות לדבריו ובלבוש העתיק הדברים כהוייתן והוא טעות. ועל קושיא זו של ב"י נ"ל דאם לא בא אלא לשתיה לחוד אסור בלא ברכה אבל אם בא לאכול ומחמת זה נגרר לו לשתות ודאי א"צ ברכה לשתות דבזה שפיר אמרי' דגריר בתר האכילה. ועוד נ"ל לפ"ז דלא אמרו כן אלא בשותה משקה דדרך לשתותו מחמת תענוג אפילו בלא צמאון ודאי טפי מגרר גריר מאכילה וזכר לדבר מ"ש יין טובא מגרר גריר כנלע"ד:
סעיף ד[עריכה]
וכל אחד מושיט כו'. פי' והוא אינו קובע עמהם בשתיה וע"ל סימן קע"ד:
סעיף ה[עריכה]
הקרואים בבית בע"ה כו'. כ' זה ע"פ פירושו בדברי התוס' בפ' כ"מ דף מ"ב וז"ל אתכא דר"ג סמכי' וכשרגיל לאכול מיני פירות ומביאין להם בזה אח"ז י"א שצריך לברך אכל חד וחד לפי שאינ' יודעי' אם יתן להם בע"ה יותר והיינו דבי רבי גמליאל וכב"י וז"ל ונראה שהם מקשי' על אותם שמצריכים לברך אכל חד וז"ש היינו דבי ר"ג כלומר וכיון דהיינו דבי ר"ג א"צ לברך על כל אחד וי"ל מ"ש משמש שהוא מברך על כל כוס כו' ונ"ל דשמש שאני שאינו עשוי לאכול ולשתות בעודו עומד עליהם א"כ הוי נמלך אבל אורח יודע הוא שיביאו לו לאכול ולשתו' כל צרכו ויותר ומאכלים ופירות ומינים ממינים שונים ולכן כשמברך תחלה דעתו על כל מה שיביאו לו תחלה וסוף עכ"ל. והוקשה לו להרב בדברי התוס' דהיאך הביאו י"א ראיה מן תכא דבי ר"ג ששם אדרבא א"צ לברך היפך היא וע"כ פי' הרב דהאי דכתבו והיינו דבי ר"ג הי' קושיא לסתור דברי י"א שהביאו תחלה ותמהני על פה קדוש בפי' זה שהוא נגד משמעות הלשון שא"כ היה להם לומר וזה אינו דהיינו דבי ר"ג ואם היה נראה להרב לפרש פי' דוחק בדברי התו' לא הי' לו להכניסו בפסקי הש"ע כמ"ש דמ"ש הרב לחלק בין הך דהכא לשמש מצד דאדם יודע שיביאו לו כל צרכו תמוה מאוד הוא היאך יצא ידי ספק זה דשמא אין לו לבע"ה פירות יותר מזה המין או ב' מינין והיאך יהיה פטור אפי' מעשרם מינים התחת אלקים הוא זה האורח שיודע שיש לו לבע"ה כל המינים שבעולם עד שלא יסתפק האורח ע"ז. ותו דפסקינן בסימן ר"ו בטור וש"ע אין מברכים על האוכל או משקה עד שיביאוהו לפניו. וכב"י וא"ת מ"ש מאמת המים ואפשר דשאני התם שאפשר לו שלא יביאו לו אבל המים סופן לבוא עכ"ל וא"כ ה"נ אפשר שלא יהיה לו לב"ה אותן המינין כולן שמביאין לו באמת ואנן בעינן שלא יברך אלא על מה שנראה לו ודאי שיהיה לו כההיא דאמת המים וגם מוכח כן מדלא פסקינן על השמש שיתכוין על כל מה שיתנו לו וכן מההיא דס"ד אם כל אחד מושיט לו כוס אלא ודאי דאין מועיל הכונה אלא במה שברור לפי דעתו שיתנו לו עוד. ובאמת הדברים של תוס' כפשוטן דהכל הוא מדברי הי"א וה"ק דאין משגיחים בדעתו של אדם שסובר שיתנו לו יותר ולא יצטרך לחזור ולברך אלא תלוי בדעת בעל הבית המזמנו וא"כ הדבר ספק אם יתן לו או לא דומיא דכאן בתכא דבי ר"ג דא"צ לברך על כל כוס מטעם דאנו הולכין אחר דעת בעה"ב ולא אחר דעתו של האורח לענין הסילוק ממילא א"צ לברך ה"נ כאן לא אזלינן רק בתר דיעה של בעה"ב ולא אחר דעת האורח וממילא צריך לברך כאן על כל מין ומין שנותנין לו כיון שהוא מסופק בדבר ודברי הרב כאן תמוהים מאד לעניות דעתי: