ט"ז על אורח חיים לח
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף ג
[עריכה](א) שהזמן גרמא. דהא שבת וי"ט לאו זמן תפילין:
(ב) מוחין בידם. לפי שאינן זריזות להזהר:
סעיף ה
[עריכה](ג) אבל ביום ראשון. פי' ביום הקבורה דביום המיתה פטור מכל המצות כ"ז שלא נקבר דאז מקרי אונן והטעם דיום הראשון דכתיב ואחריתה כיום מר ש"מ דעיקר מרירתיה ביום הא' ותפילין אקרי פאר בפסוק:
סעיף יא
[עריכה](ד) אלא יפנה לצד אחר. הטעם דזלזול הוא שמגלה ראשו בפניו כ"פ רש"י בחלק אבל רבינו הטור הבי' מימרא א' מאי תקנתיה לכרוך רביה ברישא כו' וי"ל לפ"ז הטעם דהוה כמור' הורא' בפני רבו דהם היו מניחין תפילין כל היום וכי חולץ התלמיד תחילה מחזי כמורה הוראה שהגיע העת לחלוץ תפילין וע"כ יש תקנה כשכורך רבו תחלה ומ"ש הטור והדר כרכי תלמידים פי' שחייב לעשות כן כשכורך רבו תחלה דכ"ז שלא יכרך התלמיד מיחזי כמאן דרוצה ללכת לבית הכסא ויחזור ויניחם גם מ"ש הטור לא כשר לאנוחי תפילין אלא למאן דקרי נראה דמיירי שתפילין עליו כל היום דוקא ומצאתי כתוב בשם מהר"ר שכנא דכשתלמיד אין לו תפילין אין לו לנעול מנעל לרבו או לחלוץ לו במקום שאין מכירין אותו שמא יאמרו עליו שהוא עבד כמ"ש בי"ד סי' רמ"ב הלכך אסור למיחלץ קמיה רביה דנראה דחולץ כדי שלא ישתמש לרבו בנעילת סנדל וחליצתו עכ"ל וקשה דא"כ במקום שמכירין אותו היה שרי לחלוץ תפילין בפני רבו וזה ודאי אינו דהא אסרוהו בכל מקום: