ט"ז על אבן העזר מד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ט"ז על שולחן ערוך אבן העזר מד |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אבל חכמים תקנו להם נישואין פי' אפי' חרש לחרשית כפירש"י:

ומותרת לבעלה החרש ולא חיישינן שיאמר גירש חרש ונשא זה ואח"כ מחזיר חרש גרושתו דכיון שאין לחרש קידושין וגרושין מן התורה אין לגזור שמא יטעו דכיון דאעפ"י שהאמת יהיה כן אין כאן איסור דאורייתא אין להוסיף גזירות כ"כ חמ"מ ונרא' דכ"ש אם החרש מגרשה דמותרת להפיקח שקדש' וכ' הטור ומ"מ החרשת אינה יכולה למאן שאם יכולה למאן לא היה שום אדם נושא אותה כיון שאין גבול לזמן המיאון משא"כ בקטנה שיש גבול לכשתגדיל יפייסנה עד שתגדיל:

שוטה ושוטית כו' דדוקא בחרש תקנו דדרך להיות שלום ביניהם משא"כ בשוטים שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת:

ומתיישבין בדבר זה פי' לענין קדושין שהוא חמור צריך להתיישב בין השכרות אם הוא כלוט:

בין סריס חמה שקלה ממעי אמו וסריס אדם אע"ג שאסור לבא בקהל כמ"ש בסי' ה' מ"מ קידושיו קידושין דקידושין תופסין בחייבי לאוין:

שאיילונית ודאי' פי' שיש לה סימני איילנית המוזכרים בטור:

ואין ראוי לעשות כן כיון שאינה ראויה לביאה ולא אף לחופה אין ראויה לקדשה ועוד שמא יגע בבשרה כ"כ המניד ומה שאנו אין נזהרים בזה לפי שכבר הוכן כל הצורך סעודה ואין להפסיד בשביל זה והא דתופסין קידושין בנדה משום שנאמר ותהי נדתה עליו אפי' בשעת נדה היא מתקדשת עליו:

שחציה שפחה זה הוא דעת הרא"ש כמ"ש הטור וחולק על הרמב"ם כמבואר שם ולעד"נ שבחנם כתב רבינו הטור בזה מחלוקת דז"ל הרמב"ם המקדש חציה שפחה וחצי' בת חורין אינה מקודשת קדושין גמורין עד שתשתחרר וכיון שנשתחררה ה"ז ספק קידושין לשניהם עכ"ל ויש מקום עיון מאד בפי' דברי הרמב"ם אלו דלמה הוצרך לדמותה לקטנה ותו כיון דנגמרו הקידושין הראשונים למה תהיה ספק לשניהם והביא ב"י בשם הר"ן והמ"מ והמחוור שבכולן דברי הב"י אלא שנוסף קצת בביאורו דאיתא בגמרא אתמר חציה שפחה וחציה ב"ח שנתקדש לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון רב יוסף בר חמא א"ר נחמן פקעו קדושי ראשון וקשה דלמה הוצרכו לחלק באם קדש אחר והיה להם לחלק באותו ראשון עצמו דלמ"ד פקעי צריך הוא לקדשה שנית ולמ"ד גמרו א"צ לקדש שנית ע"כ צריכי לומר הכל מודים דהוא א"צ לקדשה שנית דהקידושין הראשונים הם קידושין אלא שהית' אסורה לו מכחש היתה חציה שפחה וע"י השחרור נסתלק האיסור ממילא מותר' לו וע"כ א"צ קדושין אחרים אפי' למ"ד פקעי דילפינן זה מקדושי קטנה שאינה קדושין מן התור' וא"כ כשנתגדל' (תהיה) צריכה קידושין אחרים אלא ודאי כיון שלא אפסק' אחר נגמר' הקידושין הראשונים ה"נ כאן כי פליגי באיפסק' אחר דלמ"ד גמרו אין באותו אחר כלום דאדרב' נתחזק הראשונים ואין לזר אתו ולמ"ד פסקו ממילא דבתר' הוה קידושי ודאי ונסתפק הרמב"ם הלכה כדברי מי וכ"כ התוס' שם שרב חסדא נסתפק כן ע"כ פסק הרמב"ם לחומרא דאם בא אחר וקידשה צריכה גט משניהם (מספק אי) קיי"ל כמ"ד פסקו מראשון (או) דלמא קי"ל כמ"ד גמרו אבל אם לא קדשה אחר אלא הראשון יכניסנה א"צ לקדושין אחרים וא"כ דברי הרמב"ם מבוארים היטב כפשוטן וא"צ תיקון כלל ומ"ש אין הקדושין קדושין גמורין לא נתכוין לומר דהוה ספק קידושין כמו שהבין רבינו הטור בדבריו אלא פשוט דאין כאן ספק דא"כ היה לו לומר ספק כמ"ש אח"כ ספק מקודשת לשניהם אלא ודאי דמקודשת ודאי וצריכ' גט כמו דס"ל להרא"ש אלא דקאמר דלא הווין גמורים דהא אסור' לו מחמת חלק שפתח ע"כ נגמרו הקידושין אחר השחרור ואז מותרת לו מכל צד וא"צ לקדושין אחרים וזה לכ"ע אלא דאם בא אחר וקדש' אחר השחרור יש פלוגתא ואזלינן לחומרא זה נ"ל נכון מאד אף שלפ"ז יהיה קשה על הטור למה כתב מחלוקת בין הרא"ש להרמב"ם מ"מ ניחא לן לפרש שיהיה דברי הרמב"ם מתוקנים שפיר ואין מחלוקת כלל: