ט"ז על אבן העזר ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ט"ז על שולחן ערוך אבן העזר ד |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

גר מצרי שנשא כותית עמונית כו' הנחה זו קשה להבינה דאי אזלינן בתר דנחשב כאלו גר מצרי הוה ישראל ובא על הגוי' גם אם היא בת תהיה מותר כעמונית כדין ישראל הבא על הגויה ושפחה ולדה (כמוה) צ"ל (כמותה) לכל דבר ואי אזלינן בתרי' אפילו בן להוי מצרי וצ"ל דמספקא ליה בתר מי ניזל כיון דא' מהם גוי וא' מהם גר ע"כ (אזלינן לחורא בתרוויהו. ומ"מ קשה דאין שום מקור לזה וביש ספרים כתו' כאן הבת היא מותרת וט"ס הוא וצ"ל מצרית) . דברי המגיה הנ"ה גר מצרי שנש' כותית עמונית כו' הנה ג"א נרש' ב"ה (זו שהוא מדברי הטור ובחמ"ח כ' דב"ח רוצה לקיים הגירסא כהג"ה והב' מצרית ותמהין דבריו אלא וצ"ל הבת מותרת וכן הב"ש כ' בשם פריש' כן דגרס והבת מצרית וזה בשם לא בטור ופרישה וב"ח אלא בטור כ' גר מצרי שנש' גיורת עמונית וע"ז כתבו הפרישה והב"ח דהולד מצרי דהולך אחר הפגום דאלו היה ולדה כמות' היה מותר הולד לעולם דעמוני ולא עמונית אבל גר מצרי שנש' כותית עמונית י"ל דס"ל דדינו כיון שנתגייר כישראל הבא על הכותית דולדה כמותה והבת מותרת אבל מ"מ נ"ל לקיים הגרסא דהבת מצרית דל הוה דינו כישראל גמור אלא נותנין חומרות שניהם כמ"ש הט"ז דאי לא"ה למה האריך בלשונו וכ' הבן הוא עמוני והבת מותרת דהיינו אחר שנתגייר ה"ל לכתוב בקצרה דולדה כמותה וממילא נבין דבן אסור לעולם והבת מותרת ועוד היה לו להעמיד הג"ה זו בסעיף ה' אחר שכ' המחבר ישראל שבא על א' מאלו הולד כמות' ה"ל לכתוב וכן גר מא' מאלו שבא על כותית מא' מאלו הדין כן דודאי גם בגר עמוני שנש' מצרית דינ' הכי דמהיכי תיתי לחלק בין גר מצרי או גר עמוני וא"כ ה"ל להעמיד הגה"ה זו כמ"ש דבזה כולל ' דינים הנ"ל אלא ודאי דהגרס' נכונה בת מצרית ובזה אין דרגן שוה עם גר עמוני שנש' כותית מצרית דבגר עמוני אם יתנו עליו חומרות שניהם הוא להיפך דהבן כמוהו והבת כמותה לכן עמיד הנה זו כאן על גר מצרי לחוד ומכלל חדא נשמע חברתה דגם בגר עמוני שנשא כותית מצרית הדין כן ואפשר דהעמיד הג"ה זו על גר מצרי שנש' כותית עמונית משום דבנתגיירו שניהם א"א לומר הלך אחר הפגום שבשניהם דהעמונית לא פגומ' כלל כמ"ש בסמוך וכ"כ בש"ע אח"ז דהולד מצרי לכן כ' בהג"ה דבנידון זה נוכל למצוא כן וממילא נשמע דה"ה גם בגר עמוני שנש' מצרית הדין כן עכד"ה):

הולד מצרי בטור כ' כמו גר עמוני שנש' גיורת מצרית או גר מצרי שנש' גיורת עמונית וילדה בן דינו כעמוני להיות אסור לעולם וילדה בת דינה כמצרית לאסור בשני דורות וקשה דהא אמרינן בהדי' בגמרא דבגר מצרי וגיורת עמונית אין כאן הלוך אחר הפגום שבשניהם כי אין כאן פגום בה כלל אלא דוקא בגר עמוני שנשא גיורת מצרית בזה אמרינן נתגיירו הלך אחר הפגום שבשניהם דאם ולד זכר הלכין אחריו ופסול לעולם ואם היא בת הולכין אחריה ואסור עכ"פ בב' דורות ומכח זה הגיה ב"י בבדק הבית דבגר מצרי וגיורת עמונית הולד מצרי וכ"כ כאן וקצת רוצים לפרש דברי הטור דמ"ש וילדה בן כו' אהך חלוקה דגר עמוני וגיורת מצרית לחוד ואין בזה משמעות הלשון כלל ונ"ל דהיפוך הדברים יש כאן וצ"ל כמו גר עמוני שנשא גיורת מצרי וילדה בן דינו כעמוני להיות אסור לעולם ילדה בת או גר מצרי שנשא גיורת עמונית דינה כמצרית לאסור בשני דורות כצ"ל:

ויש מי שאומר דאפילו לא השיאו כו' זה דעת הטור והקשה ב"י דבגמרא משמע דדוקא כשרבי השיאו אשה אבל נשא אשה בפניו לא יצר לחירות וכ"כ רי"ף ורא"ש וטי"ד סי' רס"ז ואפשר שסובר רבינו דאע"ג דלא יצא לחירות מ"מ לענין איסור א"א חיישינן דאי לאו דשחררי' לא הוה שביק ליה למעבד אסור' הלכך קדושין תופסין מספק עכ"ל ומ"ה כ' כאן דחוששין לקדושין עכ"ל ותימ' דהא כ' הטור כאן תופסין הקדושין משמע דאלו בא אחר וקדשה אח"כ אין חוששין לו וא"צ גט ולדברי הב"י דהוה ספק צריך לחשוש לקדושין של האחר כדי לתרץ הקושי אעתיק הגמרא אמר ר' זירא עבד שנשא בת חורין בפני רבו יצא לחירות א"ל ר"י כ"כ יש בידך ואני שונה הכותב שטר ארוסין לשפחתו רמ"א מקודשת פי' רש"י שטר ארוסין ה"א מקודשת לי וקדשה בו והכ"א אינה מקודשת כדאמר רבא בר רב שילא כשרבו הניח לו תפילין ה"נ כשרבו השיאו אשה ומי איכא מידי דלעבדי' לא מעבד ליה אסורא ואיהו עביד אסורא שנושא שפחתו אמר ר"נ בר יצחק הב"ע דא"ל צאי בו והתקדשי פי' רש"י דאלו אמר התקדשי בו גרידה ודאי שחררה מעיקרא אבל השתא דאמר צאי בו והתקדש בו וזה יהיה לך שטר שחרור ושטר אירוסין גלי מלתא דלא שחרר' אלא בהא ר"מ ס"ל יש בלשון ה"א מקודשת לי לשון שחרור וח"ק הוי ראוי' להתקדש לי בו והתקדשי בו ורבנן ס"ל אין בלשון זה לשון שחרור ונ"ל דהטור ס"ל דע"כ לא מפקינן כאן דאליב' דרבנן לא הוי שטר ארוסין לשון שחרור אלא באירוסין דוקא דאפשר דלא משחררה עכשיו לגמרי אלא ה"ק לעתיד כשאשחרר אותך תהיה ראויה מקודשת אבל לא עכשיו משא"כ בנושא עכשיו דבזה ודאי יש עבירה בלא שחרור אלא ודאי שעכשיו הוא משחררה בנשואין אלו והוי כאומר בהדיא הרי את משוחררת וזה אין שייך בנושא בת חורין דאין בזה שיחרור כלל עכשיו אלא דמ"מ כיון דמניחו לעשות מה שאסור לעבד אמרינן כבר שחררו בלא"ה וזה לראיה באם ירצה האדון להכחיש השחרור וע"כ שוה בזה (יצאו) צ"ל (השיאו) רבו או (השיאו) צ"ל (נשא) בפניו דבתרווייהו יש איסור' והוויין תרוייהו ראיה על שכבר שחררו ולא מפלגינן בגמרא אלא גבי תפילין דאם מניח בעצמו תפילין לפני רבו אין ראיה על שחרור של כבר כיון שאין כאן איסור דכתבו התוס' שם בהניח לו רבו דאין כאן איסורא משום מברך ברכה לבטלה דהא סוכה ולולב וכמה מצות עשה שהנשים מברכות עליהם אלא משום דאין עבדים רגילים בתפילין ואי לאו דשחרריה לא הוה מניח ליה עכ"ל ובזה דוקא יש חילוק בין מניח לו רבו או מניח מעצמו ומשמע פשוט דאם יש איסור באותו מעשה הוה מניח מעצמו כמו מניח לו רבו וס"ל להטור דאע"ג דבגמ' משני תחילה כדאמר רבה בר שילא כשרבו הניח לו תפילין ה"נ כשמשיאו אשה מ"מ כיון דמפרש אח"כ דפליגי אם יש בלשון זה שחרור כו' אזלא ליה החילוק ההוא דאין בו צורך ואע"ג דלא אמרו בגמרא אלא מ"מ מבורר בהדיא דאין שייכות כלל ואזיל ליה ומצינו הרבה פעמים דיש חזרה אע"ג דלא אמר אלא ואזכיר אחד מהם בפ' יום הכיפורים דף ע"ה במאי דמשני הא והא הוה ואח"כ חזר ממה שתירץ זה ע"ש ואט"ה לא אמר אלא ולפ"ז אין כאן קושי' כלל דבי"ד מיירי שם לענין שאין שם הכחשה דגם העבד מודה שלא היה שם שחרור כבר אלא שרוצה לצאת לחירות מחמת מעשה זה לחוד בזה מחלק שם שפי' בין (מניח) צ"ל (משיא) לו רבו או מעצמו אבל כאן מיירי שיש הכחשה ביניהם אם היה שם כבר שחרור והעבד מביא ראיה לדבריו שהיה כבר שחרור בזה סגי אפי' אם (מניח) צ"ל (נושא) מעצמו דלא הוה שביק למעבד אסורא וכמו שמשמע מדברי התוס' שזכרתי ומו"ח ז"ל תירץ על קושית הב"י דבגמרא ובי"ד לא קאמר אלא אע"ג דנשאה לפני רבו יכול רבו לומר לא שחררתיו ושלא ברשותי נשא וחוזר ומשתעבד בו והא דאמר לא יצא לחירות היינו שיכול לחזור ולהשתעבד בו אם יערער אבל ודאי אם רבו לא יערער אח"כ כלל להשתעבד בו אמרינן דעתו מסתמא ודאי ניחא שישא בת חורין וישתחרר ומ"ח תופסין הקדושין דכיון דלא מערער כלל וכבר הניחו לישא בת חורין וכ"כ רש"ל עכ"ל ולא נתקרר' דעתתי בזה דהאיך יתפסו הקדושין כיון שתלוי עדיין בעירעור (הבעל) צ"ל (רבו) דאפשר שיבא ויערער עוד כיון שאפשר לו לערער ובשעת הקידושין לא היה שם בירור לקדושין ע"כ נלע"ד עיקר כמו שפרשתי בס"ד ואין בו גמגום (ונ"ל ע"ד דדמי') לאומר הרי את מקודשת וא"ל ע"מ שלא ימח' אבא דלא מקודשת לעולם דשמא ימחה אבא אח"כ כדאיתא בסי' ל"ט ע"ש כנ"ל עכ"ח ה"ק ארי' יהודא ליב בנו הורנו דהרב המחבר) (דברי המגיה ולא דמי כלל דהתם אם ימחה אבא לא חלו כלל הקדושין למפרע מאח' שכן התנה מתחלה שלא יחולו באם ימחה אבל כאן אף שיכול לחזור ולהשתעבד בו הוי קידושי ספק לכ"ע דשמ' היה דעתו בעת ההיא שישתחרר במעשה זה כיון דהניח ליה למעבד אסורא ועכשיו חזר בו לכן דייק הטו"ז וכ' לא היה שם בירור לקדושין ר"ל דתהוי קידושי ודאי אבל ספק קידושין הוה עכ"פ עכ"דה):

שהוא פגום פי' פגום ומקולקל והוא מעזי פנים המורדים והפושעים כדאיתא בנדרים כו' אבל אינו ר"ל ]גום לכהונה כ"כ רש"ל בתשובה סי' ז' וכ"ב בד"מ:

ויש מי שאומר אינו בחזקת ממזר הוא דעת בה"ג בטור מטעם שאנו תולין שמא בצנעה בא ובעל וא"ל בההיא עובדא בגמרא דהתיר רבה תוספאה באשה ששהתה בלא בעלה י"ב חודש מטעם דאשתהי במעי אמו זמן זה תיפוק ליה מטעם שמא בצנעה בא ובעל ונ"ל דשם מיירי דהיא מודה דלא בא הבעל תוך הזמן ומ"מ נראה דלדעת הא' הוא דעת הרמב"ם שהוא בחזקת ממזר לא מהני אפי' אם היא טוענת ודאי בא אלי בצינעה דאי היה מהני היה לנו לתלות גם במקום שהיא אינה טוענת כלום ולמה נעשיהו מזר ודאי לרמב"ם:

קול שהיתה זונה כו' פשוט שאפי' זינתה בודאי הויין בניה כשרים כיון דרוב בעילות אחר הבעל אלא נקיט כל משום סיפא לענין היא עצמה שחוששין לה משום זונה:

חוששין לה משום זונה הקשה מו"ח ז"ל ממ"ש סוף גיטין ומייתי לה סי' ו' דאשה שיצאה עליה שם מזנה אין חוששין לה לפוסלה מכהונה דפריצות בעלמא הוא דחזי לה ותירץ דשם מיירי בפנויה ותלינן בפריצות ששוחק בשוק או מיעך לה בדדיה כדפרש"י שם ולכך לא חשו והוציאו קול זנות מאחר שהיא פנויה אבל ביושבת תחת בעלה אם לא היה אלא פריצות לא היה מרנני' אחריה אם לא שראו דבר מכוער כו' עכ"ל והסברא הוא אפכא רטפי קפדי אינשי אאשת איש אם היא משחקת עם אחרים בשוק ומרננים אחריה טפי מבפנויה ולענין הקושי' הנ"ל אם היא קושי' יש להקשות כן על הגמרא דבסוטה פ' ארוסה דף כ"ז איתא דלא ישא אדם אשה דומה פירש"י נטענת ונדברת בפי כל על כל ניאופיה והיינו הדין שנזכר כאן ובסוף גיטין איתא יצא עליה קול שהיא מזנה אין חוששין לפוסלת מכהונה והיינו הדין הנזכר בסימן ו' ובגמרא אין לחלק בין א"א לפנויה דבסוטה מיירי גם בפנויה כמו שיתבאר בסמוך אח"ז אלא דאין קושי' כלל דדומה היינו שיש אחריה רינון של ניאוף וכמ"ש הטור כאן משא"כ בסוף גיטין דאין עליה אלא קול בעלמא מחמת שראו ששחק עמה כמו שפירש"י שם אבל אין חילוק כלל בין איסור א"א ובין פנויה לענין כהונה בזה:

ומ"מ היא נאמנת כו' האי פסק' הוא משו"ת ר"מ פדווה סי' ל"ג והיא תמוה מאד ותחלה נביא סוגי' דגמרא ודברי התוס' ראיתא בסוטה דף כ"ו אמר שמואל ישא אדם דומה פירש"י נדברת על ניאופיה ואל ישא בת דומה שזו באה מטיפה כשרה וזו באה מטיפה פסולה פירש"י מגוי או ממזר ור' יוחנן אמר ישא בת דומה ואל ישא דומה שזו בחזקת כשירות פרש"י דמותרת לבעלה ולטיפה פסולה לא חיישינן דרוב בעילות מבעל ומבעלה נתעברה וזו אינה עומדת בחזקת כשרות שמזנה תחתיו ואסרה עליו והוא אינו רואה ואינו מגרשה ובא עליה באיסור והלכתא ישא בת דומה ולא דומה דתני רב תחליפ' אשה מזנה בניה כשרים דרוב בעילות אחר הבעל פירש"י הלכך בת דומה כיון דכשרה היא טוב לו לשישאנה שיהא תחתיו בחזקת היתר ואל ישא דומה שהיא מקלקלתו לשמש עמה משנאסרה עליו בעי רב עמרם הית פרוצה ביותר מהו פירש"י דאיכא למיחש דרוב בעילותיה מאחרים מהו שיהיו בניה כשרים כיון דידע שבה מנטר' או דלמ' כיון דפרוצה ביותר לא מצי מנטר לה שנשמטת מאצלו פתאו' תיקו וכתבו התו' רוב בעילות אחר הבעל אע"ג דר' דאמר ס"פ אלמנה לכ"ג הבא על אריסתו בבית חמיו הולד ממזר והיינו בדדיימא גם מעלמא ולא שדינן ליה בתר דידיה היינו דוקא ארוסה שאינו מצוי אצלה אבל בבעל שכונסה מודה ולשמואל ל"ש דלעול' הולד שתוקי (וכגון) גדליתא לדומה אבל אם איתא קמן ואמרה לכשר נבעלתי נאמנת כו' היינו דאר"י א"ש הלכה כר"נ דאמר היא נאמנת אפי' ברוב פסולין אצלה כו' עכ"ל פשוט הוא דאשמואל קאי אתוס' דס"ל דבת דומה אסורה ע"ז פירשו ודוקא בדליתא קמן ובשו"ת מהר"מ פאדווא כ' על דברי תוספות אלו וז"ל לא ימלט א' משתי' או ר"ל בתוס' שמה שאנו אומרים בפרוצה ביותר שחוששין לבניה דוקא דליתא קמן או שר"ל שמאי שאמר שמואל ישא דומה ולא בת דומה ולית ליה סברא דרוב בעילות כו' דוקא דליתא קמן והנה אם כוונתם על פרוצה ביותר שהולכים אחר הרוב וכשהוא פרוצה בטל הרוב וחוששין לבנים דוקא בליתא קמן הרי לפנינו דהיא נאמנת ואם כוונתם על שמואל שאמר אל ישא הבת דומה ומיירי באינה פרוצה ביותר מדפליג ר"י עליה אפ"ה אין נראה שיש חילוק בין פרוצה ביותר לר' יוחנן שאינה פרוצה לשמואל דכמו שסובר שמואל באינה פרוצה אין הולכים אחר הרוב ואפ"ה הוא נאמנת באומרת לכשר נבעלתי ה"ה בפרוצה ביותר לר' יוחנן שבטל טעם הרוב וחוששין לבניה אם אמרה לכשר נבעלתי נאמנת דמה שכתבו התוס' שם דנאמנת אף כונתם על שמואל כנ"ל אין הטעם משום דרוב בעילות כו' דהא מביאין ראיה ממ"ש הלכה כר"ג ואפילו ברוב פסולים אצלה א"כ מ"ל אינה פרוצה אליבא דשמואל או פריצה אליביה דר"י הלא בשניהם אין משגיחין ברוב אפ"ה נאמנת אף כי הרוב אינה מסייעה ואפי' הוא כנגדה עכ"ל הנה מ"ש חד פירוש' דהתוספות קאי אר"י ועל פרוצה ביותר הוא דחוק וא"צ סתירה דהא לא זכרו כאן מזה ותו דהוא בעי' אח"כ אלא דלא איפשטא והאיך יפרשו התו' בזה בפשיט' דמיירי בליתא קמן ובודאי על שמואל קאי והיינו דס"ל בכל גוונא לא ישא בת דומה בזה פי' דוקא בליתא קמן והיינו כפי' השני שזכר מהר"מ פאדוא אלא משה שבא ללמוד משם דלשמואל כי היכ' דיאן חילוק בין בת סתם דומה לבת פרוצה ביותר לענין שאל ישא אותה בל דלית' לאמה קמן ה"נ לענין היתרא היכא דאיתא קמן דנאמנת ה"נ דאין חילוק ואפילו בפרוצה ביותר נאמנת האם על בניה הא ודאי ליתא מכמה טעמים חדא דעיקר לימוד דהיא נאמנת על בניה הוא ממה שאמרו בפ' אלמנה לכ"ג דשמואל ס"ל בארוסה שעובר' דהולד שתוקי דהיינו בדוקי שבודקין אמו ושם הוה רוב פסולים אצלה אפ"ה נאמנת ואע"ג שדיימ' נמי מאחרים כמ"ש התו' הנ"ל וכההיא דר"ג בפ"ק דכתובות וכל זה לא מיירי אלא בחד רובא לפסול דהיינו רוב פסולים אצלה אפ"ה מתיר ר"ג דנאמנת וכן שמואל אבל בפרוצה ביותר שיש תרי רובא לפסול חדא דרוב פסולים אצלה שנית שהיא פרוצה ביותר ורוב בעילותי' מאחרים כמ"ש רש"י בזה מנא לך להקל ולהאמינה והלא בפ"ק דכתובות בסיפא איתא דלר' יוסי בעינן תרי רובא להכשיר דהיינו רוב עיר ורוב הסיעה ק"ו כאן דתרי רוב' לפסול גרע טפי מחד רובא דמדאמרי' בגמרא ובטו' אם היתה פרוצה חוששין אף לבניה משמע דהוה ספק ולא מהני בדיקתו דאל"כ ה"ל לומר בניה שתוקין כמ"ש שמואל בפ' אלמנה לכ"ג בארוסה שעיברה דרב ס"ל דהוה ספק ממזר ואזלינן לחומרא כדאיתא פ"י יוחסין דף ע"ה ושמואל אמר הולד שתוקי וא"כ כאן דלא אמרי' אלא דהוה ספקא לחוד ולא הוזכר שתוקי ודאי לא מהני ליה כלל בדיקת אמו ותו מדאמרינן בפרוצה ביותר חוששין אף לבניה משמע שכ"ש דחוששין לה עצמה ויחשבה לזונה ואי ס"ד דמהני בדיקה סתם לבניה אמאי לא מהני גם (לה לעצמה) שתהא נאמנת לגבי עצמה ולא דמי למ"ש כאן בבת דומה לר"י דהיא כשרה והיא עצמה הוה ספק זונה כמ"ש כאן בתחלת הסעי' דשם אין הכשר הבנים מכח נאמנות האם אלא מכח רוב בעילות אחר הבעל אבל היא עצמה ודאי מחזקי' לה בספק זונה אבל כאן בפרוצ' ביותר אם תרצה להכשיר להבנים אינה אלא מצד נאמנות למה תגרע היא עצמה ובהדיא איתא בפ"ק דכתובות דר"ג דמכשיר בה ה"ה בבת' ואיכא שם מ"ד דלא מהני נאמנות אלא בה ולא בבת' וא"כ ק"ו כאן דנאמנת בבתה דיועיל לה לעצמה ותו דהא איתא בתוס' (כתובות דף י"ג דנאמנת) כשטוענת לכשר (נבעלתי) ואית לה מינו דלא נבעלתי או בלא מיגו היכא דאיכא למימר בודקת ומזנה כו' עכ"ל וכאן ודאי לית לה מגו דלא נבעלתי דהא יש בנים לפנינו בשלמא בארוס' שעיבר' בפ' אלמנה לכ"ג דנאמנת בבדיקת' ואע"ג דדיימה נמי מאחרים ששם איכא דמוקמי' לה בחזקה שלא עשתה איסור ונבעלה למותר לה משא"כ בפרוצה ביותר דודאי הורע חזקתה דאיתא בהגהה אשר"י פ"ב דכתובות במעשה באשה שהלכה עם ב' אנשים ביער וטימ' (אות') אחד מהם דיש פלוגת' אי יכול' לטעון נאנסתי במגו דלא נבעלתי כיון שהיא עשת' שלא כהוגן ביחוד אחרים ובודאי כאן בפרוצ' ביות' כ"ע מודים דהורע חזקת' ע"כ נ"ל דודאי מה שפסק מהר"ם פאדו' שם ליתן לה נאמנות ודאי יפה התיר שלא היתה שם פרוצה אלא חשד בעלמ' ואפי' חשד גמור לא היה שם כמבואר שם אלא לרוח' דמלת' כתב שם דנאמנת אבל רמ"א שהלך אחריו ופוסק בפרוצ' ביותר דמהני נאמנות שלה לא מסתבר' כלל לענ"ד ואין לסמוך להקל אלא עפ"י שיסתור דברינו על פי האמת דבכה"ג ודאי מודה ר"ג לר' יהושע דלא מפי' אנו היין אלא ה"ז ממזר מספק (דברי המגיה כ' ב"ש בס"ק כ"ו ואם היתה פרוצ' ביותר חוששין כו' מיהו הרא"ש פי"ג כתב בשם ח"ג דאמרינן רוב בעילות מהבעל אפי' בפרוצה ביותר וכ"כ הגמ"י פט"ו כו' וכ"כ מהרי"ו דסוגי' דסוטה איירי לענין איסור כהונה אבל ליכ' חשש ממזר ומדייק כן מהרמב"ם כו' ולפ"ז יפה פסק מהר"ם פאדוא כו' ובט"ז השיג עליו כו' ואלו היה ראה דברי פוסקים אלו לא היה השיג דלרוב פוסקים לא אמרינן שום חשש ממזרות אפי' אם היה פרוצ' ביותר עכ"ל ואני אומר דגם הוא לא ראה דברי פוסקים אלו כי לית' לא באשר"י ולא בהגמ"יי רק מהרי"ו כ"כ דהסוגי' איירי לענין איסור כהונה ולא חשש ממזרת כו' כתב מהרא"י והד"מ הביאו וז"ל תמהני על מו' ישראל שכתב בפסקיו שאפי' פרוצ' ביותר אין חוששין לבני' משום ממזרות רק לכהונה דלא מוכח הכי במיימון דמשמע בפשיטות דאפסול ממזרות קאי וכן פירש"י כו' ומ"ש הב"ש ומדייק מרמב"ם שכ' אם היא פרוצ' חוששין אף לבני' ומפרש הב"ש דהיינו לה ולבנים וחשש' שלה הוא לאיסור כהונה כן הוא החשש הבנים כו' בודאי אינו כן דהרמב"ם קאי על מה שכתב למעלה מזה דרוב בעילות מבעל וא"ח לבניה שהם ממזרים אבל היא אסור' משום זונה כתב אח"ז בפרוצ' ביותר חוששין אף לבניה וקאי אלמעל' דגם בניה ממזרים ולא כמו שהבין הוא דקאי אלה עצמ' ג"כ ומהרי"ו בעצמו ג"כ אינו מפרש כן בדבריו דמשום דכתב הרמב"ם אף לבנים מיירי באיסור כהונה אלא שמפרש ג"כ הא דקאמר הרמב"ם חוששין אף לבניה היינו באיסור כהונה ומ"ש מהרי"ו שכן הוא באשר"י פ' החולץ זה ליתא בהרא"ש שם וגם הטור והב"י וד"מ ופרישה וב"ח ושום פוסק לא הביא דברים אלו בשם הרא"ש וכי אפשר דלא הוי אשתמיט שום פוסק מלהביא דבר זה בשם הרא"ש בפרט הטור כתב בפשיטות דחוששין לבנים שהם ממזרים ולא הבי' דברי אביו שחולק בדבר ואפשר דמכח איזה סברא למד מהרי"ו כן בהרא"ש או שרוצה לפרש כן דברי הרא"ש דהרא"ש ס"ל כן דאיירי מדין כהונה כמו שמפרש כן הרמב"ם וגם מהרי"ו כ"כ בשם מרדכי ולית' גם במרדכי אלא במרדכי בפ' אלמנה לכ"ג כתב כלשון הרמב"ם ותו לא בודאי מפ' כן המרדכי כמו הרמב"ם ועפ"י דבריו כתב הב"ש בשם הרא"ש ובאמת כל הפוסקים הרמב"ם והטור ב"י ומהר"אי ומ"מ וד"מ ופריש' וב"ח לא ס"ל כן דאיירי מדין כהונה ואף אם הי הדעת הרא"ש כן הרי רש"י ותו' וכל הפוסקים הנ"ל לא ס"ל כן דאיירי מדין כהונה וגם מהר"מ מפאדו' בעצמו אינו סובר כן דאיירי באיסור כהונה ולא באיסור ממזרת דאינו כתב רק שנאמנת לומר מבעלה ולמד מתו' שם אבל בלית' קמן מודה שבני' ממזרים וא"כ כדין השיג הט"ז על מהר"ם פאדוי עכד"ה):

קודם שגירש' השני וילדה הוא ממזר מדרבנן הטעם שצריכה גט משני ולא חשבינן לזנות בעלמא דגזרינן שמא יאמרו הרואים הראשון חי סבורים ששני זה נשאה ע"י שגרשה הראשון וא"א גמורה היא ואם מוציא' בלא גט נמצא א"א יוצאה בלא גט הכי איתא פ' האשה רבה דף פ"ח וקנסן רבנן דתהוי הולד גם מהראשון ממזר והוה כאלו עבד' איסור' במזיד וסעי' זה היא דעת הרמב"ם פ"ו דגרושין שכתב שאין הולד (והא) (צ"ל ההוא) ממזר מדרבנן אלא אם נילך קודם גירושי הב' וכתב המ"מ וז"ל דודאי אחר שגירשה הב' אפילו אם היה הא' כמחזיר גרושתו משניסת הא קי"ל שאין ממזר מחייבי לאוין ולא קנסו בהם חכמים אבל לא נתגרשה מן ב' עשאוה כא"א מן הב' מדבריהם עכ"ל מבואר כוונתו דאין שייכות פסול ממזרות אפילו מדבריהם אלא כשיש עליה שם א"א אפילו מדבריהם ולפ"ז ה"ה אם ילדה מן הב' אחר גירושי הא' דאינו ממזר אפי' מדבריהם כיון שאין עליה שם א"א מהראשון דחד טעמא הוא והא דלא נקיט האי מילתא דהוה כ"ש דהא בגירושי שני אין בהם צורך כלל דלאו אשתו הוא ואפילו הכי מועילים הגירושין דידיה לאפקועי מחשש א"א שהיתה עליה מן הב' כ"ש גירושי הא' שהם גירושין גמורין שיפקיעו שם א"א מן הא' נמצא לפי זה דכל שאין עליה שם א"א אף על גב דאסור לבא עליה לא הא' ולא הב' מ"מ אין שייכות ממזירות על הולד אף על גב שנולד באיסור ודבר זה הוא מסתברא דהא אפילו נולד באיסור דאורייתא כל שאינו מחייבי כריתות או מיתות ב"ד כגון א"א שזנתה לא (הוה) הולד שילדה מבעלה אחר כך ממזר אפי' מדבריהם כיון שאותו הולד אין בו איסור א"א אלא ביאה דאסורה לבעלה מכח דרשה דונטמא' כ"ש כאן דהביאה של ב' אינה אלא בטעות אלא שחכמים קנסוה לאסור ע"ז וע"ז לא שייך ממזר מדבריהם אל כשיש שם א"א באותו ולד ע"כ מועילים הגירושין הן של הא' הן של הב' שלא יהיה הולד ממזר (שנולד) אפילו מדבריהם אבל התוספות ריש פרק האשה רבה כתבו וז"ל אור"י אפי' לאחר שנתן הא' גט הוה ממזר מן הב' מידי דהו' אראשון שהולד ממנו עכ"ל ושם דף צ"ב כתבו נ"כ וז"ל דכי היכ' דקנסו גבי בעל ה"נ קנסו גבי בועל דאפילו אחר שמת בעל' או גרש' אסור בה והולד ממנו ממזר עכ"ל מבואר כוונת' דמה שהיה פשוט ביניהם דמן הא' הולד ממזר מדבריהם היינו אפי' אחר גירושי השני (דאיכ') (צ"ל דאי) תימא קודם גירושי הב' א"כ האיך ילפי מזה להולד מן הב' אחר גירושי הא' אלא (לדמי) (צ"ל ודאי) דגם בבעל מיירי אחר גירושי הב' ודבר זה פשוט היה בעיניהם מטעם דגרושי הב' אין מועילים כלל להקל דלא באו אלא מפני החשד של הרואים כמו שזכרנו בסמוך ולמדו מזה וה"ה לבועל שאין מועילים גירושי הא' להציל מחשש ממזר מדבריהם מן הב' (דברי המגי"ה מה שכ' הב"ש דאל"כ מנ"ל לחתו' דפשוט יותר דהוה ממזר לאחר הגט ע"ש הכניס הט"ז בדבריו שהוא פשוט בעיניהם דבר זה כו' עכד"ה) וא"כ חשש ממזירות דדבריהם כאן אינו מצד איסור של א"א אלא מצד דעבר על איסור דרבנן שאסרוהו עליו מצד הקנס ואע"ג דבא"א שהולידה מבעלה אחר שזנתה לא מצינו שגזרו רבנן שם ממזרות כדאמרינן לעיל דרוב בעילות אחר הבעל ובני' כשרים מ"מ כאן עשו חכמים חיזוק לדבריהם יותר משל תורה דהיינו בממזר של תורה אינו אלא מאיסור א"א או חייבי כריתות אבל כאן שהיא מותרת מן התורה לשניהם שהרי בטעות ניסת אלא שחכמים קנסו' ואסרו על שניהם ובזה דוקא גזרו משום דתידוק קודם שתנשא שלא תינשא שתהיה כל אשה נזהרת מזה משא"כ במזיד ממש לא חששו חכמים שמא פעם אחרת תזנה כ"כ התו' פ' החולץ דף מ"ט ע"ב (במי) שבא עלי' באיסור החי' הוה ממזר מדרבנן ודבר זה למדו התו' כיון דלגבי הבעל פשוט לדעת התוס' דאין גט הב' מציל להא' ה"ה דאין גט הא' מועיל להב' דהא בהד' מחת' מחתיני' התנא והנה הטור כ' בס"ס י"ז בהדי' וז"ל בד"א שלא גירש' הראשון אבל אם גירש' או מת אז לא הוה משני אלא ממזר דרבנן הרי שלא מועיל גט של הא' להב' בזה ה"ה כאן בפסול ממזירות דהא' אין מועילין גירושי הב' ולא דוצרך להזכיר זה כלל כיון דהפסול דממזרות דכאן הוא מצד שעבר על גזירות חכמים מה יועיל הגירושין והא דהזכירו בס"ס י"ז שם לא בא ללמוד דבר זה אלא שבא להשמיענו דאין שם ממזירות דאורייתא כ"ז ברור ונכון. שיש כאן מחלוקת בין הרמב"ם לתוס' והטור בטעמים דהאי ממזירות מדבריהם וא"כ יש לתמוה מאד על הש"ע דפסק כאן כהרמב"ם דהגירושין של השני מועילים וא"כ כ"ש דגירושין הא' מועילים ובסי' י"ז סעיף ט"ו פסק כהטור דאמר דאחר גירושי הראשון ג"כ היה ממזר דרבנן עכ"פ מן השני והיינו כהתוס' והטור ובפריש' כ' ג"כ דהתוס' חולקים עם הרמב"ם בזה ותמה על שלא הבי' הב"י מחלוקתן זה ויותר ה"ל לתמו' שפסקי ש"ע סתרו זא"ז כמו שזכרנו ומו"ח כ' וז"ל ואע"ג דמן הא' לא קנסי' אלא בבא עלי' קודם שגירש' הב' שאני התם דליכא ממזר כלל מדאורייתא אבל השני דהוה ממזר מן התורה בבא עליה קודם שגירש' הא' הלכך אף בבא עליה אחר שגירש' הוה ממזר מדרבנן ועיין בשו"ת מהר"ל חביב סימן מ"ב עכ"ל ואין זה נכון דהא כתבו התוס' בהדי' דממזירות דרבנן של הב' הוא נלמד מממזירות של הא' לענין שלא מהני גירושין והאיך נחלק ביניהם והאמת דיש מחלוקת ולכ"ע עכ"פ הא' והב' שוים אלא לתוס' לא מהני בשניהם ולרמב"ם מהני בשניהם כ"ז ברו' למעיין. שוב ראיתי בתשובת מהר"ל חביב הנ"ל שהביא דברי התו' הנ"ל וכ' עליהם וז"ל ונראה שאן פי' מידי דהוה אראשון שהולד ממנו ממזר שאפילו אחר גירושי הב' ממזר מהא' אבל ר"ל דכי היכא דמדין תורה אין הולד מהא' ממזר אפילו בא עליה קודם גירושי ב' (הוה ממזר מדרבנן) ה"ה בב' היכא דלא הוה ממזר מן התורה כגון בא עליה אחר שנתגרשה מהב' דהוה ממזר מדרבנן עכ"ל וטעמו שם דבב' יש חומרא טפי דלא מהני לי' גירושי הא' כיון דלגבי ב' יש ממזר מדאורייתא היכי דל גרש' הא' משא"כ בא' שאין אצלו ממזר מדאורייתא בשום פנים ע"כ קיל לגבי א' גירושי הב' ואין נכון כלל וראוי לומר ע"ז יציבא בארעא וגיור' בשמי שמייא דגירושי השני אין בהם ממש כלל דבאמת נכרי הוא אליה אלא דהחמירו בו לתת גט וגט זה מהני להציל מממזירות דרבנן של הא' וגט הא' שהוא גט חיוב מן התורה לא יועיל להציל מן הב' מה שנולד אחר שהיא פנויה מן הא' ודו דמי הפריד בין הדביקים דהיינו בעל ובועל דחד איסורא אית בהו מדרבנן כמשמעות המשנה תצא מזה ומזה ואתה רוצה לחלק ביניהם לומר דקנס של הא' תלוי בגרושו חב' וקנס של הב' יהיה אפילו אחר הגט של הא' ומי הוא הנביא שיגיד לנו חילוק ביניהם מחמת איזה סברא אלא הדבר ברור דלהרמב"ם תלוי הממזרות דוקא ביש לה איסור א"א ומש"ה כל שהיא פנויי' מא' מהם אין כאן חשש ממזירות מן השני כלל ומהני גט בתרווייהו ולר"י תלוי הממזירות דרבנן אפי' בנתגרשה באיסור הביא' שיש עליה א"כ בתרוייהו יש ממזירות אפילו אם נתגרשה מא' מהם גם בתשוב' הנ"ל חזר אח"כ וכ' שיש מחלוקת בין הר"י להרמב"ם ושם פסק לענין הלכה כהרמב"ם מאחר שרבים כתבו וא"כ בשניהם מהני גט של א' לגבי הב':

כיוצא בו פי' שהוא ג"כ נולד בסיגנון זה אבל שאר ספק ממזר דעלמא אסור ב"י דשם יש ספק איסור דאורייתא דאפילו בספק איסור כמ"ש בסי' זה לקמן:

אין לו תקנה ואע"ג דאי הוה כילה עבד הוה הולד כשר אפי' היא א"א דעבד הבא על בת ישראל הולד כשר מ"מ כאן דצד חירות שבו קידושין תופסין בה והוה בישראל הבא על א"א שהולד ממזר:

לכתחילה שפחה אע"ג דממזר היי' בכל לאוין שבתורה והאך יעבור על לאו דלא יהי' קדש דקאי על איסור שפחה תירץ ר"ת דמדלא כתיב לא תקח שפחה אלא לא יהיה קדש וממזר הוא ממילא קדש שיצירתו בעבירה ודוקא ממזר לשפחה אבל ממזרת לעבד לא דהרי הבנים יהיה כמות' דאלו עבד אין לו יחוס. (דברי המגיה והב"ש כ' דלר"ת ממזרת מותר בעבד וכן ראיתי בתוס' דגיטין עכ"ל וליתא דאיסורא עכ"פ איכא מדרבנן לר"ת אלא דאיסור דאורייתא ליכא בממזר דממילא קדש ומשום תקנת הולד מותר לישא שפח' אבל ממזרת דליכא תקנת הולד אסור ובתוס' דגיטין מיירי בחצי עבד וחצי ב"ח דלית ליה נמי תקנתא לכן הקשו שפיר רישא ממזרת דכיון דליכא א"ד עכד"ה):

גר שנשא בת ישראל הרמב"ם כ"כ ותמ' הר"ן ע"ז דבשלמ' בגוי הבא על בת ישראל הולד ישראל ואסור בממזר' לפי שא"א לו להתיחס אחר אביו דלמשפחותם לבית אבותם בישראל כתיב אבל זה שישראל גמור הוא למה לא יתיחס אח' אביו ויה' נידון כגר דמותר בממזרת והרי יש כאן קדושין ואין עבירה דהולד הולך אחר הזכר וצ"ע עכ"ל ולעד"נ לתרץ דכיון דכי אזלת בתר תחילה שהיה גוי היה ישראל גמור אסור בממזרת ואתה בא להוציא גר מכלל גוי שהיה תחילה מטעם שהוא ישראל גמור עכשיו מצד שאתה נותן לו שם משפח' בישראל א"כ הוה נמי בכלל ישראל ג"כ שאסור בממזרת בשלמ' בגר עצמו דמותר בממזרת הוא מטעם שלענין זה שיהיה מותר בממזרת לא נכנס הוא לקדוש' זו ונשא' עליו ההיתר שהי' בגיותו וכאלו הוא עדיין גוי לזה משא"כ בזה הבן שאתה עוקר ממנו שם גיות של אביו כיון שאתה רוצה לקרו' בו למשפחותם לבית אבותם האיך יהי' מותר בממזרת דכל שהוא בכלל קדושה זו אין עליו שם גיות כלל וכישראל גמו' כן נ"ל נכון:

הולד כשר דממ"נ כשר בין אם הוא של ראשון או של אחרון אבל אם (בא) אח"כ עלי' יש ספק דשמ' הבן שנולד כבר הוא של ראון ונמצא ביאת שני הוה ספק אשת אח שה"ל בן זה הבן שני נולד בביא' איסור:

או שאינו בפנינו בגמ' שמביא ב"י מפורש דאפי' ברוב פסולים אצלה והיינו בדיעבד שלא לאוסרה על הארוס אבל לכתחלה לא תנש' לכהן אם מת הארו' לא היא ולא העוב' עד דאיכא רוב כשרים אצלה אבל אם הוא מוד' לה אז מותרת לכתחלה לכהן והעובר ג"כ כשר לכתחלה דבזה אפי' ר' יהושע מוד' דכשר ומו"ח ז"ל כ' דבר זה בשם חכם א' והוא ללא צריך כי הוא מבואר בגמ' כמ"ש ב"י בשם הר"ן ועיין מ"ש בסעיף י"ד לענין אם הית' פרוץ ביותר:

בנים לכן אינו נאמן היינו לפסול אותו אבל לענין ירוש' נאמן כמ"ש בח"מ סי' רע"ט:

האסופי כו' זהו לשון הרמב"ם פט"ו דאיסורי ביא' ונבא' בס"ד הסוגיא לפי דבריו ומה שהקשה עליו הטור ביומא דף פ"ד אי' אמר שמואל לא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב פי' דאם ספק כותי הוא ספק ישראל מפקחין ואע"ג דרוב כותים חתם ה"ד אי דאיכא ט' ישראל וגוי א' בינייהו ונפל מפולת על א' מהם ואינו ידוע אם ישראל רוב' ישראל נינהו אלא פלגא ופלגא ספק נפשות להקל אלא דאיכא ט' גוים וישראל אחד ואשמועי' דאפ"ה חיישי' שמא ישראל הוא ומפקחין הא נמי פשיטא דהוא קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ל"צ דפריש לחצר אחרת ושם נפלה עליו מפולת על א' מהם ובכ"מ אמרינן דכל דפריש מרובה פריש הכא בפיקוח נפש לא אמרי' כן איני והאמר ר' יוחנן ט' גוים וישראל א' באותו חצר מפקחין לחצר אחרת אין מפקחין ל"ק הא דפריש מקצתו פי' רש"י בפריש כולה הואיל ואתחזק ישראל בהאי חצר שנפלה בו מפולת מפקחין ואע"ג דניידי לא אזלי' בתר רוב' הא דפריש מקצתייהו ולא ידעינן אי היה ישראל באותו חצר אזלי' בתר רוב' הואיל ולא אתחזק ומי אמר שמואל הכי והתנן מצא בה תינוק מושלך אם רוב ישראל ישראל ואם רוב גוים גוי מחצה על מחצה ישראל ואמר רב ל"ש פירש"י דאם רוב ישראל מחזיקינן לי' ישראל אלא להחיותו אבל ליוחסין לא פירש"י אם בת היא שיהא כהן מותר בה לא ואפי' במקום שאין חשש אסופי ואע"ג דרוב ישראל מעלה עשו ביוחסין דבעינן תרי רוב' כדאיתא בספ"ק דכתובות שמואל אמר לפקח עליו הגל פירש"י דאם רוב ישראל אבל במע"מ לא וכ"ש ברוב גוים כי אתמרד שמואל ארישא אתמר אם רוב גוים גוי אמר שמואל ולענין פיקוח נפש אינו כן דאפי' ברוב גוים מפקחין אם רוב גוים גוי למאי הלכת' פירש"י אליבא דשמואל כיון דאמר מפקחין כ"ש דמצו' להחיותו למאי הלכתא הוה גוי א"ר פפא להאכילו נבילות עד שיקב עליו גיורת אם רוב ישראל ישראל למאי הלכת' הוה ישראל ברוב ישראל טפי מבמע"מ אי להאכילו נבילות במע"מ נמי לא כפינן לי' להחזיר לו אבידתו מע"מ ישראל למאי הלכתא לנזקין כו' וכ' הרמב"ם פ"ב דהל' שבת היתה חצר שיש בה גוים וישראל אפילו ישראל א' ואלף גוים ונפלה עליהם מפולת מפקחין על הכל מפני ישראל פירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו באותו חצר מפקחין עליו שמא זה שפירש היה ישראל והנשארים גוים נעקרו כולם מחצר זו לילך לחצר אחרת ובעת עקירת' פירש א' מהם לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת ואין ידוע מי הוא אין מפקחין עליו שכיון שנעקרו כולם אין כאן ישראל וכל הפורש מהם כשהולכים הרי הוא בחזק' שפירש מהרוב לפיכך אם היה הרוב ישראל אע"פ שנעקרו כולם ופירש א' מהם לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת מפקחין עכ"ל הרי לפנינו שלהרמב"ם בפירשו כולן אין מפקחין כי יש כאן רוב גמור היפך דברי רש"י דבפירשו כולן מפקחין כיון דאתחזק שם בחצר השני ישראל שהביא בכ"מ שחכמי לוני"ל שאלו להרמב"ם על מה דמשמע מדבריו דפסק לפיקוח נפש אין מפקחין ברוב גוים היפוך הגמ' דבפקוח נפש אין הולכים אחר הרוב והשיב שכך הם דברי שמואל דסב' שאפילו רוב העיר גוים מפקחין אבל אנו אדברי ר' יוחנן סמכינן דאמ' ט' גוים וישראל ביניהם באותו חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין ואוקימנ' בשפירשו כולם שהרי לא נשאר שם קבוע ולפיכך אם פירש א' מהם בחצר אין מפקחין דמרובה פריש וה"ה לזה שפירש דרוב' גוים שאין מפקחין עליו גם רב חולק עליו כו' ואת"ל רב אין חולק עליו מ"מ ר' יוחנן חולק ע"ז ואמר בט' גוים וא' ישראל באותו חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין והנ' הולך בפיקוח נפש אחר הרוב וידוע ששמואל ור"י הלכה כר"י עכ"ל ומביא שם שהרמ"ה השיג על הרמב"ם דאטו מי פליגי דר"י אדשמואל והלא רמינן להו אהדדי בגמ' ופרקינ' ל"ק הא דפריש כולה הא דפריש כו' וכתב שם שהשיבו להרמ"ה דהרמב"ם גרס אלא כי אתמרד שמואל כו' והדר בי' מתירוצ' דהא בפירשו כולהו כו' אלא אמרי' דשמואל אפי' ברוב גוים מפקחין ל"ש פירשו כולה או מקצתה כו' מ"כ ותמהתי על תי' זה דהא הרמב"ם בתשו' דלעיל כתב ואוקימנ' כשפרשו כולם כו' משמע שאותו תירוץ נשאר גם במסקנ' ונלע"ד דהרמב"ם ס"ל דע"כ לא מפרש התרצן דשמואל מיירי דוקא בפירשו מקצתייהו אבל בפירשו כולן מודה דאזלי' בתר רוב' ולא מפקחין דא"כ ק' מאי פריך דשמואל אהדדי מהאי דאמר ולפקח עליו הגל דוקא ברוב ישראל אבל לא ברוב גוים דהא התם מיירי באין שם קבוע אלא יש רוב גמור וכמ"ש הרמב"ם בתשו' הנ"ל בהדיא משא"כ דשמואל כאן מיירי דוקא בפירשו מקצתן דיש שם קבוע אע"כ דא"ש כלל למוקמי דברי שמואל דכאן בפירש מקצתן דוקא שהרי אמר אין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב ש"מ דברוב גמור קאמר והיינו בפירשו כולן א"ו דאפי' ברוב גמור אין הולכים בפיקוח נפש אחריו והא דאמר ל"ק הא שפירשו כולן ה"ק אין קושי' על ר' יוחנן מדברי שמואל דר"י שפיר ס"ל להא דשמואל דאין הולכים אחר הרוב בפיקוח נפש ומחלק בין פירשו כולן לפירשו מקצתן אבל שמואל לא ס"ל כהא דר"י אלא בכל גוונא לא אזיל בתר רוב' בפיקוח נפש ואף שהלשון של ל"ק קצת דחוק לפ"ז ע"כ לו' כן מטעמא דפרישי' וע"כ שפיר פסק הרמב"ם כר' יוחנן ויש חילוק בין כולן למקצתן ותו יש קושי' בדברי רמב"ם פט"ו דאיסורי ביא' באסופי שנמצא בעיר כו' כמו שהעתיק כאן בש"ע דקדושי אשה מספק צריכה גט וברמב"ם זכר עוד מי שהרגו אינו נהרג (וכו' צ"ל וכתב) המ"מ הטעם כיון דאיכא מקצת גוים או ישראל קבועים בעיר וכמע"מ דמי וא"כ אמאי פסק אח"ז היה רוב העיר גוים מותר להאכילו נבילות כו' הא אין רוב גוים כיון דקבוע הוא וכמע"מ דמי ופשוט שבעמ"מ אסור להאכילו נבילות ובדרישה טרח לחלק בין חצר שדרו בו תחלה בחצר א' דקבוע מיקרי משא"כ בעיר כשדרין בו רוב כותים ומיעוט ישראל שכ"א בפ"ע כו' וכ"ז גרם לו שאשתמיטתי' דברי תוספות בפ"ק דכתובות דף ט"ו ד"ה דלמא אזלו כו' וז"ל וכן גבי תינוק מושלך בעיר לא חשיב קבוע הואיל ולא נמצא בבית כו' משמע דמיירי שנמצא בשוק דשם אין קביעות והוה רוב גמור ומ"ה מותר להאכילו נבילות וזה לא דמי לרוב גוים לענין אם נפלה מפולת על א' דשם יש חילוק בקבע בגמרא אבל כאן באסופי אין חילוק בגמ' לענין נעקר ופירשו כולם או מקצתם דשם אין חילוק כלל בין קבוע או לא דאין שם קבע כלל בשוק אלא דמ"מ אין מועיל הרוב ליוחסין מטעם שכ' רש"י דתרי רוב' בעינן ובקידוש אשה דצריכה גט מספק דזה הוה כמו יוחסין דראוי להחמיר בו ומי שהרגו אינו נהרג אפי' ברוב ישראל דאע"ג דבפ"ק דחולין אמרינן דאזלינן בתר רוב' דאל"כ איך ממיתין את הרוצח דלמא הנרצח טריפה היה לא דמי לכאן דהתם המועט אינו לפנינו אלא שיש חשש שמא היה טריפה בזה אין הולכים אלא אחר הרוב משא"כ כאן דהמיעוט היא לפנינו ע"כ יש קצת מקום לחוש להמיעוט ע"כ אין הולכים אחר הרוב הזה אלא לענין הנוגע באותו ספק אבל המגיע לישראל חוששין להמיעוט הזה כנלע"ד בזה לדעת הרמב"ם ויליף לה מדאמר רוב גוים גוי למאי הלכתא להאכילו נבילות למה הוצרכו לפרוט דבר זה ולא אמרו דרך כלל שהוא גוי בודאי יש הרבה דברים שגוי וישראל נחלקים אלא ודאי דלאו לכל מילי הוה גוי מחמת רוב זה כמו שזכרנו ול"מ רוב הזה אלא לענין להאכילו נבילות שדבר זה נוגע על הגוי עצמו אם הוא עושה איסור או לא וכן ברוב ישראל בזה ל"מ אלא לענין אבידה דהי' ענין ממון אע"ג שיש איסור אם הוא גוי מ"מ עיקר' דאיסור' שלא להחזיר הממון לגוי ובזה סמכינן ארוב הזה משא"כ לענין הריגת ההורגו ליוחסין ולענין קידושין שהם איסורים שאינם נוגעים בממון לא אזלינן בתר רוב הזה להם אחר זה מצאתי כן במ"מ עצמו בדף ההוא אחר זה וז"ל דלא אמרינן אם רוב ישראל להרוג על קידושי' אלא ודאי כספיקא דיינינן דהשתא לגבי יוחסין אמרינן דלא בתר רוב' דישראל משום מעלה דיוחסין להרוג על קידושי' לא כ"ש כו' ולא מצאנו רוב כה"ג בדיני נפשות כך נ"ל עכ"ל הרי דאפי' ברוב הזה ספק קצת ולא כמ"ש המ"מ כאן דהוא קבוע ודוק:

מחצה על מחצה מצוה להחיותו הרמב"ם מרא דהאי פסק' ס"ל דהא דאמר רב ל"ש אלא להחיותו קאי על מע"מ אבל רש"י ותו' מפרשים דקאי דוקא על רוב ישראל ונראה טעמם דאי קאי גם על מע"מ למה במחצה אמרו דהלכתא לענין ניזקין ולא אמרו שמצוה להחיותו אבל הרמב"ם ס"ל דודאי ה"מ למימר כן אלא דקמ"ל רבות' לענין ניזקין וכעין שפירש"י ותוס' בענין אבידה דקמ"ל רבות' ע"ש דלענין להחיותו אין חידוש כ"כ דמפרנסים עניי גוים ה"נ בזה קמ"ל רבות' דהיינו ע"פ מה שביאר המ"מ בזה דאם נגח שור שלו לשור של ישראל משום פלגא ופלגא א"ל אייתי דאי' דלאו ישראל אנא ואתן לך אבל ברוב גוים חשבינן לי' כגוי ומשלם נזק שלם לפי שאין לו חזקת ממון כיון שהוא עצמו מסופק אם הוא גוי או ישראל ונ"ל דזהו הרבות' דלא תימא כיון שאין לו חזקת ממון א"כ אפי' במע"מ נימא דפלגא ודאי משלם ליה ואידך פלגא ה"ל כממון המוטל בספק ואין שום א' מהן מוחזק (קמ"ל) דאז דין הוא כישראל גמור שפיר מהני לו חזקתו בזה וזה נכון לע"ד. וכתב עוד המ"מ דברוב ישראל אם נגח שור ישראל שורו של זה מסתבר' דפטור ואפי' ברוב ישראל דהא קי"ל דלא אזלינן בממון בתר רוב והיינו דאמרינן דוקא להחזיר לו אבידותיו לפי שאין להמוצ' חזקת ממון בה כלל אבל לשלומי ניזק' אפי' ברוב ישראל לא מפקינן מישראל לזה דאל"כ לאשמועינן רבות' דאפי' ברוב ישראל לניזקין כ"ש לענין אבידה עכ"ל ובטור כתב בזה וז"ל ואם נגח תורא דידיה לתורא ידישראל פלגא משלם ליה ואידך פלגא א"ל אייתי ראיה דלאו ישראל אנא ואתן לך אפי' במע"מ עכ"ל והאי אפי' פירשו וכ"ש ברוב ישראל אבל ברוב גוים פשיטא דמשלם הכל דחשבינן לי' כגוי וכמ"ש בסמוך בשם המ"מ ואין בזה מחלוקת בין הרמב"ם להטור והב"י הבין דמ"ש הטור אפי' במע"מ היינו דכ"ש ברוב גוים ואגב שיטפי' לא דק בזה ובדרישה העיד דברוב ספרים נשמט דבר זה מספר ב"י (ובמר שביאתו א"ה לא ידעתי מה זה) כי לסלק המבוכים שנזכרו ב"י ובדברי מו"ח ז"ל ובדרישה בזה:

וי"א דאפי' ברוב גוים כו' זה דעת הטור דפסק כשמואל דבפקוח נפש לא הלכו בתר רוב ולענין מצוה להחיותו פסק הוא כדעת רש"י ותו' שזכרנו בסמוך:

נאמנת החי' לומר כו' נראה דהך נאמנות הוא לעולם וראי' מדאיתא שם בפ' י' יוחסין דף ע"ג א"ר חסדא ג' נאמנות לומר לאלתר ולא לאחר זמן פרש"י אבל כל שאר הנאמנים נאמנים נמי לאחר זמן עכ"ל והשיב שם חיה דת"ר נאמנת חיה לומר זה יצא ראשונה וזה יצא שניה בד"א שלא יצתה וחזרה כו' ואח"כ איתא שם ברייתא אחריתא ת"ר נאמנת היה לומר זה כהן כו' והיינו דין זה שנזכר כאן ואח"כ נזכר שם א"ר נחמן ג' נאמנים על הבכור היה אביו ואמו חיה ללאלתר אמו כל ז' אביו לעולם כדתניא יכיר יכירנו לאחרים ופירש"י הטעם לשיעור שעדיין אין אביו מכיר אותו שלא יצא מתחת יד אמו לכנוס לברית מכאן ואילך מוטל על אביו להכירו עכ"ל וא"כ הך נאמנות דחי' לענין זה כהן כו' שלא הוזכרו שם לאלתר ודאי אין חילוק בזה ובפרישה הקשה על מה שאין מחלק כאן ובח"מ סי' רע"ז מחלק הטור בין לאלתר או אח"כ לענין זה בכור ותירץ דכאן מיירי שאין אב ואם מכחיש' ושם בח"מ מיירי שנאמנות אפי' אב ואם מכחישם וכן בנאמנות כל ז' עכ"ל משמע שהוא ז"ל מפרש הך דהכא באם אב או אם מכחישין שיעור הנאמנות שלה דוקא לאלתר ובח"מ אם הם אינן מכחישין אות' נאמנת החיה אפי' לאחר זמן ולאלתר דהתם היינו אם הם מכחישין אותה אזי אין אנו משגיחין להם אלא לחיה וכן תוך ז' אין אנו מאמינים (אלא לה לא להאם) [צ"ל להאם ולא לה] ולא להאב ודרך זה אינו נכון לע"ד לא הכא ולא התם דאלו הכא אם מכחישין אות' ודאי אינ' נאמנת אפי' לאלתר דהא אמרינן כאן בגמרא כיון דלית להולד חזקת כשרות אפי' חד יכול לערער וזה פשוט כיון דחד יכול לערער ה"ה אביו דיכון דלא בעינן עדות כשרים שהם שנים ממילא אפי' קרוב יכול לערער כמו שיתבאר אי"ה בסי' י"ז לקמן לענן עדות אשה ע"ש (וכן מבואר סי' קנ"ה דכל היכא דא"צ עדים כשרים אף קרובים ע"ש בב"י בשם) וא"כ כאן אין החי' האמנת כלל נגד ערעור אב ואם והוא ק"U דהא התורה האמינה לאב לענין הבכורה דכתיב יכיר ובח"מ נמי א"א לומר דמיירי בהכחשת אב ואם דהא ע"כ אם ב' עדים יעידו שלא כדבריה ודאי נאמנים אע"פ שאין דרכם של עדים להכיר בענין ולד הנולד מ"מ אם אירע שאומרים שדקדקו ויודעים שפיר ודאי אין אחר ב' עדים כלום וא"כ ה"ה האב שהרי נתנה לו התורה נאמנות דכתיב יכיר ודאי אם הו' אומר שהוא מכיר בטוב לא הפסיד הכרתו שהרי אמרה תורה סתם יכיר ולא דוקא אחר ז' ימים אלא שאין דרכו להכיר קודם הברית ותו קשה ודאי אם אמו מכרת אותו בבירור למה תהא חיה נאמנת יותר ממנה ע"ז ודאי אמרינן יציב' בארעא כו' ותו דא"כ ה"ל לומר דהי' לאלתר מכאן ואילך נאמנת אמו עד ז' מכאן ואילך נאמן אביו לעולם ותו דלשון ג' נאמנים משמע בפעם א' נאמן כ"א אלא שיש חילוק עד אימת יש להם נאמנות ותו מלשון רש"י שכתב כל ז' שעדיין אין אביו מכיר בו שלא יצא מתחת יד אמו משמע דאם אירע שיצאה מתחת ידה ודאי מתחל' הכרתו תיכף וע"כ סיים רש"י מכאן ואילך מוטל על אביו להכירו משמע דאפשר לו להכיר אפי' תוך ז' אלא שאין מוטל עליו אלא הדבר ברור דלא מיירי בהכחש' כלל לא הכא ולא התם דאלו בהכחש' אין לחי' נאמנות כלל אלא דהענין בזה דהנאמנות הוא מדרבנן כמ"ש ב"י בשם הר"ן דנאמנות החי' לאו מדינ' אלא מדרבנן דהמניח לפי שעל הרוב א"א בענין אחר עכ"ל (ביאור) דבריו דודאי בכל דבר בעינן ב' עדות כשרים ואין להחי' ולא להאשה נאמנות אלא דעקרוה לדינא ונתנוה להחי' לפי שא"א בענין אחר על הרוב ובזה שיערו חז"ל להחי' דוקא לאלתר דאח"כ יש הכר' אחרת דהיינו האם ותו דאפשר שהיה טועה בהכרתו ולהאם עד ז' כיון שאח"כ יש הכר' אחרת דהיינו אביו ע"כ שבקוה אח"כ אדין תורה וגם האם אינ' נאמנת אחר ז' וזהו שכתב דתוך ז' אינו מוטל על האב להכירו ע"כ יש לתת נאמנות להאם ולא אחר ז' ימים דאז אזלינן בתר עיקר הדין אעפ"י שאין שם הכחשה מהאב וכאן נמי איירי שאין שום מכחיש וע"כ נתנו להחי' נאמנות והיינו שכ' הטור שנתערבו ולדותיהם דמשמע שאין שום מכיר אותם דאל"כ אין כאן שום תערובות אלא הכחשה בין העדות ונתנו חכמים (נאמנות) להחי' והיינו עד עולם כ"ז שלא בא שום עירעור ונ"ל לתת טעם לדבריהם דלענין בכור' בח"מ דאשה א' ילדה תאומים ורגיל להיות להם דמיון בצורתם וצריך הבחנה גדולה להבדיל ביניהם ע"כ לא האמינו להחי' אלא לאלתר אבל אחר כך לא דאפשר לטעות בקל משא"כ כאן בתערובות ולד משתי נשים בודאי במעט הבחנה יש היכר ע"כ האמינו לחיה על עולם כ"ז שאין ערעור כנלע"ד נכון בזה:

הולד שתוקי או אסופי בטור סיים בזה וממזרים ונתינים ודאי מותרים זה בזה והוא מדברי רמב"ם פט"ו דא"ב ושם סיים דהולד ממזר והטור לא הוצרך לכתוב האי דהולד ממזר דכתב קודם זה דספק ממזר או אסופי ושתוק יישאו מהגרים והולד הולך אחר הפגום א"כ מכ"ש שממזר ונתינה הולד ממזר ובחנם טרח מו"ח ז"ל לתרץ זה שלא הזכיר הטור שהולד ממזר ובב"י כתב והטעם שהולד ממזר מדתנן כל מקום שיש קידושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום שבשניהם ואין לזה פי' שהרי כאן עבירה בנישואין אלא המקור לזה מדאמרי' שם גר שנשא ממזרת דייש קדושין ואין עבירה דהולד הולך אחר הפגום וה"ה בזה דממזר ונתינה והטעם דממזר מותר בנתינ' משום דקהל נתתינים לא אקרי קהל ה':

ה"ז ספק א"א פי' זון הגיו' שנשאה אסופי זה והטעם דאם לא היתה שם שפחה הראוי' לילד אלא הכל ישראל ממילא זה האסופי ודאי מישראל ויש לו קידושין ואשתו הגיורת א"א ודאי אבל השתא חיישינן שמא זה האסופי בא מאותה שפחה והוה עבד ואין לו קידושין באשתו הגיורת וכבר נתבאר בסימן זה דאסופי מעיר שרוב ישראל לא מהני ליה רובא לענין קידושין ולהוי כקדושי ישראל ודאי אלא לא הוה אלא קידושי ספק:

שמא היא אשת אביו פי' שמא אמו נתעברה מאביה של זו ונמצ' שאשתו הוא אחותו וכן באשת אחי אביו שמא נתעברה אמו מאחיה של זו ונמצא זו היא אחות אביו (דברי המגיה נראה שהוא טעות וצ"ל כל אשה שאביה פי' כו' מאביה של אשה זו כו' וכן באחיה קיים כו' שמא מאחי' של זו כו' עכד"ה):

ספק ממזרים לפי שיש להם קידושין ומגרשים שלא כדת תורתינו ונמצאו בניהם ממזרים:

אבל האוסים הטעם דאלו אין נוהגין לא קידושין ולא גיטין ולפ"ז אותם האנוסים בין העכו"ם היה לחוש לבניהם דהם נוהגים להתיר נושתיהם עפ"י דת שביניהם ממילא שמא גם אלו אנוסים עשו כן ונשותיהם נתקדשו לאחר אלא דאין לחוש גם לזה דאין להם קידושין בגיותם דהא אין להם עדים ישראל ע"ז ואין חוששין לקדושין בלא עדים כשרים כנ"ל: