ט"ז על אבן העזר א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ט"ז על שולחן ערוך אבן העזר א |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

חייב כל אדם לישא אשה וכתב הרמב"ם פט"ו ה' אישות אשה שהרשה את בעלה שימנע עונתה הרי זה מותר בד"א כשהיו לו בנים שכבר קיים פו"ר אבל אין לו בנים חייב לבעול בכל עונה עד שיקיים מצות פו"ר וכן איתא לקמן סימן ע"ו סעיף ו' וכתב ב"ש וא"י מנ"ל לרמב"ם חילוק זה דמהני מחילה שלה אחר הקיום פו"ר ולא קודם דהא אפילו אחר הקיום פו"ר חייב לקיים לערב אל תנח ידך ואף דמצות לערב אינו אלא מדרבנן מ"מ מנ"ל דמהני מחילה שלה והאריך קצת בדבר ע"ש ונעלם ממנו דברי הרב המגיד מפ"ז שכתב שם הרמב"ם בפרק זה לא ישא אדם עקרה ואיילונית וקטנה שאינה ראויה לילד אלא אם כן קיים פו"ר או יש לו אשה אחרת לפרות ולרבות ממנה וכתב המ"מ והשיגו עליו הרב ר' משה הכהן ואמר אפילו קיים מצות פו"ר אסור לו ליקח אשה דלאו בת בנים דהלכה כר' יהושע דאמר יה לו בנים בילדותו יהיה לו בזקנתו עכ"ל ואין זו קושיא לפי שדברי ר"י הם מדברי סופרים ודברי רבינו בכאן הם בדין תורה וכבר הזכיר רבינו סברת ר"י בפרק זה למטה וכתב שמצוה מד"ס שלא לבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח וזה מבואר ופכ"א מח' א"ב כתב סתם שלא ישא שאינה בת בנים והוא מדבריהם עכ"ל ואם כן גם זה מבואר מה שכתב באם קיים פו"ר מהני רשות שלא לבטל עונתה היינו מדברי תורה אבל ממה שכתב למטה דמדבריהם חייב משום לערב אל תנח ממילא נשמע דאסור מד"ס אבל על הש"ע ודאי קשה דמביא לפסק הלכה כן בסי' ע"ו ס"ו וז"א דמחויב עכ"פ משום לערב אל תנח כולי אבל נראה אפילו אם נאמר דהרמב"ם מיירי גם מדברי סופרים לק"מ דהרי הרמב"ם כתב למטה שלא ישא אשה שאינה ב"ב אלא אם כן יש לו בנים או אשה אחרת לפו"ר וי"ל למה לא כתב גם כן כאן באשה שהרשת בעלה או שיש לו אשה אחרת לפו"ר מהני רשות שלה א"ו דבאשה שמחלה עונתה אפילו אם יש לו אשה אחרת ל"מ מחילתה אלא אם כן היו לו בנים וכבר קיים פו"ר דדוקא למטה אמר שלא ישא אשה שאינה בת בנים כי אם שיש לו אשה אחרת דכיון שיש לו אשה אינו מחוייב לישא עוד אחרת אפילו אין לו בנים ממנה כ"א עד אחר עשר שנים אם כן מה לי אם לא לקח כלל עוד אשה אחרת או ישא אשה שאינה בת בנים אבל כאן שכבר יש לו שתי נשים ודאי מחויב לקיים עונה עם שתיהם כל זמן שאין לו בנים דשמא לא יוליד א' ויוליד עם שניה ועוד כל כמה דאפשר לתיקוני המצוה מקודם עליו החיוב לתקן כמ"ש הרמב"ם שזכרנו שלא ישא קטנה וכ' המ"מ אף על פי שהיא באה לכלל בנים השתא הוא מחויב והיא לאו בת בנים עד כאן לשונו ואף על פי שאם נשא אשה כבר ולא ילדה אינו מחויב לגרשה כי אם אחר עשר שנים וקטנה תבא לכלל בנים קודם עשר שנים אף על פי כן אסור לכתחילה דכל מה שיכול להקדים לקיים המצוה מחויב הוא להקדים וה"ה כאן ביש לו ב' נשים החיוב עליו לתקן המצוה מקודם בכל מה דאפשר ודוחק לומר דמש"ה אסור לו לישא קטנה דשמא אחר שתבא לכלל בנים לא תלד ג"כ ויצטרך להשהות עוד עשר שנים דודאי משום הא לא אסרינן דאזלינן בתר רובא דראוי להוליד אלא משום דהחיוב עליו תיכף לקיים וה"ה כאן ביש לו שתי נשים החיוב עליו תיכף לתקן עם שניהם א"ל משום לערב אל תנח ידך הושוו כל הפוסקים אפילו לר"י אפילו שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה אינו מחויב לגרשה ור"י לא אמר אלא לכתחילה מחויב לישא בת בנים ואפילו לכתחילה כ' הרמב"ן דאין כופין אותו על זה ואפילו אם מתיירא בשביל קטטות ומריבות בין הבנים מותר לישא אפילו לכתחילה שאינה בת בנים וכן כמה קולות שכתבו הפוסקים ואם כן כ"ש בזה שיש אשה אחרת לפו"ר דודאי יוצא אפילו לר"י ואינן מחוייב לקיים עוד עם שניה בשמחלה לו עונתה כן נראה ליישב הרמב"ם וגם השלחן ערוך בסימן ע"ו איירי בזה שיש לו אשה אחרת והא דלא כתב הש"ע בפירוש כן דבשלמא ברמב"ם מוכח מדלא כתב או שיש לו אשה אחרת כמו למטה בפ"ז כמ"ש אבל הש"ע למה לא כתב בפי' הדין י"ל דהשלחן ערוך סמך עצמו ג"כ על מה שכתוב בסימן א' סק"מ אף על פי שקיים פו"ר צריך שישא אשה בת בנים וכ"ש שאסור לעמוד בלא אשה כלל דליכא מאן דפליג בגמרא דאסור ואם כן אם מחלה לו האשה אף שלא יוכל עוד להוליד גם כן אסור להעמיד לו בלא אשה ולמה יהא מהני מחילתה א"ו דמיירי ביש לו אשה אחרת וממילא יובן וא"צ לכותבה בפי':

אין מוכרין ספר תורה בכלל ללמוד תורה איתא הספקות התלמידים ובכלל לישא אשה להשי' יתומים ויתומות משום דאשה מצווה נמי לקיים שבת יצרה כ"כ מ"א בא"ח סימן קנ"ו סק"ג ודלא כחמ"ח ושאר ספרים אסור נמי למכור כמ"ש בי"ד סימן ע"ד וכ' ב"ש מיהו מ"ש סס"ז בהגה"ה בשם הג"א אשה לא תשב בלא איש משום חשד משמע דאינה מצווה על שבת וכן משמע בתו' ריש חגיגה גם בתו' דגיטין דמ"א ובתו' ב"ב דף י"ג לא כתבו זאת דאש' מצווה על שבת אלא לחד תירץ עכ"ל ולא מפיו אנו חיין שקיצר במקום שהיה לו להאריך איך משמע כן בתו' שזכר וכאשר נפרש פי' התוס' לא יהיה כדבריו דגם לשאר תירוצי התו' לא יהיה משמע כלל דאשה אינה מצווה על שבת וז"ל התוס' דגיטין שם ע"ב בד"ה לא תוהו בראה אלא לשבת יצרה הא דלא נקט קרא דפרו ורבו משום דאי הוי יכול לקיים שבת כל דהוא לא הוה כייפינן ליה משום פרו ורבו והכא כייפינן ליה כדפרישנא לפום רהטא פרושא הוא כך דבדף הנ"ל ע"א הקשו התו' בד"ה לישא שפחה א"י וא"ת אפילו יכול לישא שפחה הא אינו מקיים פו"ר כדמוכח ביבמות דף ס"ב דעבד אין לו חיים וי"ל דאם היה יכול לקיים שבת כל דהו משום מצות פרו ורבו להודיה לא הוה כפינן לרבו דלא מחוייב בה כיון דאנוס הוא עכ"ל לכאורה כך הוא פירושו דדוקא מפני שאינו יכול לקיים שתיהן שבת ופו"ר ומצד החירות שבו מחוייב בשתיהן משום הכי כפינן לרבו אבל אם היה יכול לקיים שבת לא כפינן ליה משום פו"ר כיון שהוא אנוס ולא מחויב בה וכן תרצו כאן ע"ב דמש"ה נקט קרא דפרו ורבו דלא כפינן לרבו בשביל זה להודיה אבל מצד עבדות פטור משתיהן וכן לתירוצם בא"ד א"נ נקט האי קרא דמצוה רבה היא וכן בפ"ב דמגילה גבי מוכר ס"ת כולי פירושו גם כן היינו ממה שמחיוב מצד החירות שבו אבל מצד עבדות פטור גם משבת וכן הבין מהר"מ מלובלין במס' גיטין בד"ה לא תהו בראה ע"ש וכיון דעבד פטור גם משבת אשה נמי פטורה דכל מצוה שאשה חייבת גם העבד חייב בהן וע"ז סמך עצמו גם כן הב"ש וכ' לב"ת התוס' אשה אינה מצווה על שבת אבל לפ"ז יהיה דברי התוס' כאן סותרים התו' דריש חגיגה דשם כתבו התוס' דעבד מצוה גם על פו"ר אלא שאינו מקיים פו"ר משום שאין לו חיים ע"ש וכאן משמע דאפילו אשבת לא מחוייב גם מהרש"א הרגיש בזה אלא שלא הקשה רק דמהאי ירושלמי דקדקו התוס' כאן דעבד מפקד גם אפו"ר ובפרק השולח דקדקו מהך ירושלמי דלא שייך בעבד אלא לשבת יצרה ולפ"מ שפרשנו יקשה למה לא הקה קושיא עצומה מזה דבס' השולח משמע דאפילו אשבת לא מפקד ועוד אי לא כפינן לרבו בשביל פו"ר לחודה משום דאינו מחויב כיון דאנוס הוא גם אשבת לא נכוף אותו כיון דאנוס הוא אלא נראה דפרושו כך הוא דעבד מצווה גם אפו"ר אלא שאם היה יכול לקיים שבת לא הוה כפינן לרבו משום פו"ר כיון שאנוס הוא והאונס לא בא עתה מצד חצי החירות שהרי גם מקודם לא היה יכול לקיים פו"ר שאין לו חיים ואם נאמר כאן דכפינן לרבו כדי שיקיים העבד פו"ר אם כן נכוף על כל עבדים שיקיים כל המצות כמ"ש התוס' בב"ב דף י"ג אבל שבת הוה יכול לקיים מקודם כשהיה עבד ואתה מכח חצי החירות אינו יכול לקיים גם שבת לכן כפינן לרבו ולהכי לא נקט נמי קרא דפרו ורבו משום דלא כפינן לרבו משום פו"ר כמ"ש וגם לתי' הב' דנקט האי קרא דהמצוה רבה היא גם כן ס"ל דעבד מצווה גם על פו"ר ולא נקט קרא דשבת אלא משום דמצוה רבה היא ולתי' ריב"ם שהביאו התוס' שם אינו מצווה כ"א על שבת והא דכתבו התוס' וכן משמע קצת בירושלמי משמע דרוצים לדייק מהירושלמי כפי' ריב"ם דוקא ולא כתירוצם הקודמים ובריש חגיגה דייקי להיפך מהירושלמי זה דמחויב גם אפו"ר היינו לאו ממאי דא פשו' הבעי' דיוקו אלא מן הבעי' עצמו דבעיא העב' מה שישא במועד משמע דקים ליה דעבד איני מצווה על פו"ר ולהכי מבעיא ליה מה שיש כו' ולפי הב' תירוצים הנ"ל דגם העבד מצוה על פו"ר לא הוה מבעיא כלום ולהכי דחקו עצמם גם בתר דאי פשטה הבעיא לומר הא דאמר כ"ש מצווה על פו"ר היינו משום לבת יצרה ולכן כתבו וכן משמע קצת ר"ל דקצת משמע כן דהיינו לפי האבעיא ולא לפי מה דאפש' האבעיא דלפי מה דאיפשטה משמע דגם אפו"ר מצווה רק שהוצרכו לדחוק דקאי אשבת מכח תי' ריב"ם אבל לפי התרוצים הקודמים מיירי אפילו בפו"ר גופה חייב העבד בלי דוחק כלל וכמו כן דקדקו התוס' גם בריש חגיגה ובזה מיושב קושית מהרש"א גם מה שהקשה שם מהרש"א על מה שכתבו התוס' ועוד פרו ורבו אכולהו בני נח כתיבו אף לכנען אף היא דבר תמוה דהא מצות פו"ר לישראל נאמרה ולא לבני נח כדאיתא בפ' ארבע מיתות והניח בצ"ע נראה דלק"מ דקאמר שם כל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נישנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח ופירוש רש"י דעד סיני נצטוו עליה ומדלא הדר תניא ש"מ ישראל שיצאו לקדושה עמדו באסורן אבל גוים נטלו מהם א"כ עבד דנכנס לקדושה כמו אשה ישראלית דכל שאשה חייבת גם העבד חייב בהן א"כ עכ"פ מה שנצטוו קודם מ"ת יותר מאשה בודאי לא נטלו מהם כיון שיצאו ג"כ לקדושה ולכן חייבים העבדים בפו"ר אף שאשה פטורה ולפ"ז גם לפי הב' תירוצים הנ"ל נוכל לומר דאשה מצווה על שבת כמו שמוכיח המ"א בסי' קנ"ג ונראה שהיא מגמ' דמגילה דאמרינן שם דמוכרין ס"ת להשיא אשה משום דכתיב לא תוהו בראה כו' אמאי לא מייתי קרא דפרו ורבו אלא ודאי דאף בשביל האשה מוכרין ס"ת לקיים לשבת יצרה והא דלא כתבו התוס' גם לפי הב' תירוצים הטעם דלא כפינן לרבו בחצי שפחה דגם היא מצווה על שבת משום דלא מפקד' אפו"ר כו' משום דלא היו מוכרחין לטעם זה כי נוכל לומר דאינה מצווה כלל אשבת אף שעבד חייב גם אפו"ר כמ"ש והא דלא מייתי במגילה קרא דפרו ורבו משום דשבת מצוה רבה אבל לתי' ריב"ם מוכח דבודאי גם השפחה חייבת בשבת דלסברתו פטור העבד מפו"ר וחייב בשבת ולפ"ז גם האשה כן ומוכרחים לומר דלא כפינן מטעם דלא מפקדא אפו"ר כו' אבל באמת גם להב' תרוצים נוכל לומר דאשה מצווה על שבת א"כ גם בשביל להשיא יתומה מוכרין ס"ת והא דכתב בהג"ה האשה אל תשב בלא בעל משום חשד ולא אמר משום דמצווה על שבת י"ל דמיירי אפי' כשהיה לה בן או בת דבזה יוצא משום שבת כדאיתא בגמרא יבמות דף ס"ב ע"א אמר רבא מ"ט דר"נ אליבא דב"ח שנאמר לא תוהו בראה כו' אעפ"כ לא תשב בלא בעל משום חשד ועיין שם בגיטין במהר"מ כי לא כיון יפה בפ' התוס' בד"ה לישא שפחה א"י כו' ועיין במהרש"א דריש חגיגה שמגיה יפה בתוס' הנ"ל ועיין בא"ח סימן קנ"ג סק"י יחיד שיש לו ספר תורה ורוצה למכור מה דינו:

מצוה על כל אדם שישא בן י"ח וכתב המגיד בפט"ו ח"א דמצוה היא שישאב תחלת שנת י"ח והב"ח כתב בן י"ח שלימות והמקדים לישא בן י"ג היינו י"ג שלימות כן כתב הב"י וכ"כ הב"ח וכ' הב"ח אם האב משי' לבנו איכא מצוה וקידושין תופסי' מדרבנן וצריכה גט מדרבנן וכ' הב"ש ועיקר ראי' שלו מסי' קמ"א ויש לדחות כמ"ש שם גם בתו' פ' הנשרפין דף ע"ו מוכח דליתה חילוק זה דהא הקשו שם על הא דאמר סמוך לפרקן מצוה שישי' אב את בנו מש"ס דיבמות דאיתא שם קטן לא תקינו ליה רבנן נשואין ולפי חילוק שלו לא ק"מ כי דוקא כשהשיאו אביו איכא מצוה עכ"ל ותמהני מאד שעשה הטפל לעיקר ראייתו דהב"ח מחלק בין השיאו אביו ובין נשא בעצמו מכח קושי' דאם סמוך לפרקן היינו בן י"ג שלימות לא הוה פריך מידי בפ' הנשרפין מחך דסמוך לפרקן אהא שהמשיא אשה לבנו קטן אע"ה למען ספות הרוה וגו' ועוד דא"כ יפסוק הטור נגד רש"י ותו' ותשובות ר"ש ומרדכי ועוד אוסיף מדעתי א' מה שמקשה הר"מ על ב"י מנין לו דדעת רמב"ם אינו כדעת תו' ורש"י הרי לא כ' הרמב"ם רק לשון הגמרא פרק הנשרפין וז"ל מצות חכמים שישיא אדם בנו ובנותיו סמוך לפרקן ואסור להשיא אשה לקטן וכמו זנות היא עכ"ל וכן היא בגמרא פרק הנשרפין ע"ש וכמו שפירש רש"י שם נוכל לומר דדעת הרמב"ם כן וא"כ יהיו דברי הטור ג"כ דלא כרמב"ם ולכך מחלק הב"ח בין כשנשא אשה לדעתו ובין כשאביו משיאו אשה דכל שהוא נושא אשה לדעתו קודם י"ג שנים נראה כשעושה לשם זנות ולא תיקנו ליה רבנן נשואין אבל כשאב משיאו מצוה קעביד דאביו מלמדו שלא יעשה לשם זנות וכמו שמסדר שם דברי הטור ע"ש ומה שכתב הטור אבל קודם י"ג לא ישיאם דהוה כזנות לאו בעילות זנות ממש קאמר אלא דנראה כעושה לשם זנות כמ"ש האשר"י בפרק האיש מקדש אע"ג דלא תקינו ליה רבנן נשואין לא הוה זנות כיון דדרך קידושין נשואין היא אצלו וא"כ אף בשנת י"ג בנושא אשה בעצמו דנרא שעושה לשם זנות אסור לישא אבל כשאביו משיאו דאין שייך זה הטעם כמ"ש הב"ח מצוה נמי איכא דוודאי אם היה נחשב נשואי קטן בעילת זנות ממש מכח דלא תקינו ליה רבנן נשואין הי' איסור גם במשיאו אביו דמאי שנא במשיאו אביו דלא לחשוב ביאתו זנות דדוקא אם אמרינן דנראה כעושה לשם זנות איכא חילוק בין נושא בעצמו למשיאו אביו כמה שכתב אבל אי היה זנות ממש אין טעם לחלק וא"כ יהיה גם פי' התוספות בפרק הבע"י בד"ה סמוך לפרקן כך אע"ג דקטן לא תקינו ליה נשואין מ"מ לא הוי בעילת זנות ופרושו כיון דלא הוה בעילת זנות לכן איכ' מצוה במשיאו אביו סמוך לפרקן דהטעם הוא דבעצמו אסור משום דנראה כזנות ובאביו אין שייך זה אבל אם היה בעילת זנות היה אסור גם במשיאו אביו כמ"ש וכן בס"פ האשה רבה בתוס' בד"ה נשא אשה ומת אע"ג דלא תקינו ליה רבנן נשואין לקטן מ"מ אומר ר"י דלא חשיבא ביאת זנות ומצוה נמי איכא להשיאה אשה לבנו קטן כדאמרינן בהנשרפין והיינו סמוך לפרקן כדאמר שם בגמרא דסמוך לפרקן הוא מצוה דוקא ופירושו כמ"ש כיון דלא חשיב' ביאת זנות איכא נמי מצוה לאביו להשיא את בנו סמוך לפרקו דוקא אבל לישא בעצמו איכא איסור ובזה מיושב קושיות הב"ש מתו' הפרק הנשרפין דגם שם הקה התו' כן דהכא משמע דמצוה לאביו להשיאו לבנו סמוך לפרקן וביבמות אמרינן דלא תקונו רבנן נישואין לקטן אלמא בעילת זנות היא וכיון דבעילת זנות היא גם במשיאו אביו איכא איסור כמ"ש ולכך האריכו התוספות בדבריהם אלמא בע"ז הוא לומר משום בע"ז איכא איסור גם במשיאו אביו ותירצו דלא הוה בעילת זנות וא"כ אין איסור רק בנושא עצמו אבל משיאו אביו איכא נמי מצוה ובזה מתרץ הב"ח ג"כ קושיא בסי' קמ"א אבל אין זה ראייתו ודבריו ברורים הם ובנושא אשה בעצמו הוה כזנות קודם י"ג שנה שלימות ובמשיאו בשנת י"ג מצוה נמי איכא וצריכא גט מדרבנן וקודם שנת י"ג גם במשיאו אביו מחשב נמי כזנות ויבם קטן שבא על יבמתו אינו קונה אותה אלא מדרבנן כ"כ תוס' קידושין דף י"ח וביבמות ס"ח ודף ל"ו משמע נמי כן דביאת קטן הוא כמאמר בגדול:

מותר להתאחד. כ"ז שאין יצרו מתגבר כ"כ ב"י:

אפי' בנשא אשה ושהה י"ש. כ' ב"ש אם רצה לגרש בע"כ בזה"ז אחר ששהה י"ש נראה בכה"ג לא כגזר ר"נ ועי' סי' קנ"ד עכ"ל וכן משמע בריב"ש סי' ט"ו שכתב ולזה העלימו חכמי הדורות עיניהם בענין הזיווגי' שלא למונעם ואצ"ל שלא להפרידם כל ששניהם רוצים משמע באם אין שניהם רוצים לא העלימו עיניהם מלמנעם אם כן גם בזה כן הוא:

אין בידו עון. פ' מ"מ לכתחלה לא יעשה כן:

בד"א כשהיו בני הבנים זכר ונקבה. ב"י וב"ח ושאר פוסקים הטילו מחלוקת בין התוס' והפוסקים ורמב"ם וטור ונראה דאין כאן מחלוקת כלל דהכי איתא בגמרא דיבמות דף ס"ב אתמר היו לו בנים ומתו רב הונא אמר קיים פו"ר ר' יוחנן אמר לא קיים פו"ר לשבת יצרה בעינן וליכא וי"ל הא בשביל לשבת יצרה יוצא בבן א' או בבת אחת וכמ"ש בסמוך בגמרא הנ"ל דר"נ ס"ל לב"ח דסגי בזכר או נקבה משום לשבת יצרה ואמאי אמרינן שם בגמ' היו לו בנים ומת א' מהם או שנמצא סריס לא קיים פו"ר הא משום לשבת יצרה די בא' מהם א"ו כיון דפסקינן הלכה לענין פו"ר בעינן זכר ונקבה כברייתו של עולם גם בשבת הדין כן דבעינן לשבת כברייתו של עולם ולכך באם מת אחד מהם לא קיים פו"ר א"כ ק' איך כתבו התוספות בד"ה וכ"ש ברא לברת' כו' והכא שבא מכח מי שפטרתו מפו"ר פשיטא דקאי הבן במקום הבת מאי פשיטא היא הא בעינן לשבת יצרה כברייתו ש"ע אלא נראה דפירושו כך היא דאבי יהוה סבר דלא כגוונ' דבעינן בפו"ר בעינן נמי בשבת דהיינו גם בשבת יהיה בעינן דוקא כברייתו ש"ע אלא כיון דפטרוה מפו"ר הבא מכחו אפילו ב' זכרים דהיינו גם מבת זכר קאי הבן במקום הבת רק שלא יהא הבא מכחו גרוע מהוא עצמו דהיינו ברתא לברא אף שיש לבת בן והוי כברייתו ש"ע ל"מ כיון דבת גרוע מבן הבאה מכחו ולא בעינן כברייתו ש"ע רק שכל א' יקיים דוגמתו לשבת יצרה וכ"ש אי מקיים עדיף ממנו דהיינו ברא לברתא ורבא השיב לו דבעינן לשבת יצרה דוגמא דפו"ר ובאותו ענין דהיינו כברייתו ש"ע ולפ"ז הא דכתבו התו' בשבת מכח מי שפטרתו מפו"ר קאי הבן במקום הבת ומהני בב"ז היינו לסברת אביי דאדברי אביי קאי התו' אבל לפי מה שהשיב רבא לא מהני ב"ז וכ"ש ב"נ כ"א כברייתו ש"ט וגי' הטו"ר כאן הוא וכמו בי"ד סימן שצ"ב וא"צ לדחוק וגם אין כאן מחלוקת בין התו' והפוסקים כלל אחר זה ראיתי בת"ח וכתב ג"כ דתו' כתבו לפי מה שהיה סבור אביי אבל לפי המסקנא כיון דרבא תלי טעמא הא איכא שבת אלמא בעינן זכר ונקבה ולית ליה כ"ש לאביי ע"ש אלא דלדבריו ק' אדרבה מטעמא דשבת היה די בבן או בבת לחוד ולפי מ"ש ניחא:

והניח א' מהם. כתב ד"מ אם היו לו ב' זכרים והם הניחו זכר ונקבה לא קיים פו"ר ואם אחד מהם קיים ולא הוליד עדיין והשני מת והניח דוגמתו דהיינו אם בן בן או בת בת קיים פו"ר בח"מ כתב יש להסתפק אשה שנתעברה באמבטי אם אב קיים פו"ר ונקרא בנו לכל דבר והביא הב"ש ראי' ממ"ש הב"ח בי"ד סי' קצ"ה אשה תזהר שלא תשכב על סדין ששכב עליו איש אחר פן תתעבר מש"ז של אחר גזרה שמא ישא אחותו מאביו נשמע דהוי בנו לכל דבר עכ"ל ואין זה ראיה דשמא לחומרא אמרי' לקולא לא אמרי' בפרט במידי דתלי בקום ועשה והוא נתעברה מעצמה דאינו יוצא בזה:

ונתגייר הוא והם. כ"כ הרמב"ם פט"ו ה"א והטור ומהרי"ל סי' רכ"ג כתב דאפילו לא נתגיירו בניו עמו קיים פו"ר וכן משמע קצת בגמרא דיבמות דף ס"ב דקאמר התם היו לו בנים בגיותו ונתגייר כו' עכ"ל אבל נראה להוכיח משם דמיירי דוקא שנתגיירו בניו עמו דקאמר שם רי"א קיים פו"ר ר"ל אומר לא קיים ואזדו לטעמייהו דאתמר היו לו בנים בהיותו נכרי ונתגייר רי"א אין לו בכור לנחלה דהא הוי ליה ראשית אונו ור"ל אמר יש לו בכור לנחלה כו' וצריכא דאי אשמעינן בהא הו"א בהא קאמר ר"י משום דמעיקרא בני פו"ר נינהו אבל לענין נחלה דלאו בני נחלה נינהו אימא מודה לר"ל קמל"ן ופירשו רש"י ותו' לאו בני נחלה נינהו נחלת בכורה דבת כבן ובכור כפשוט אבל ירושה נוהג בהו דנכרי יורש אביו דבר תורה כדאי' בקדושין והוא מלתא דתמיה טובא אם ס"ל ר"י דבבנים שהיה לו בגיותו קיים פו"ר דמקרי זרעי למה לא יקרא ליה ראשית אונו ואי משום דאינו בני נחלה לענין דין בכורה סד"א דלהכי אין להם דין בכורה משום דאינם נקראים ראשית אונו א"כ גם הנולד אחר הבת יהיה בכור לנחלה דגם בבנות אין להם דין בכורה א"ו דמיירי בנתגיירו בניו עמו אבל בלא נתגיירו בניו עמו לא קיים פו"ר דמחויב להיות לו בנים ישראלים כמ"ש הח"מ שם א"כ גם ראשית אונו לא מקרי ביש בנים בגיותם וכיון שמצינו חילוק בין פו"ר לענין דין בכורה אחר שנתגיירו בניו עמו דלענין פו"ר יוצא בזה שנתגיירו עמו ולענין בכורה אעפ"כ אין להם דין בכורה ואדרבה גרועי טפי דאין יורשים אביהם לא מד"ת ולא מד"ס כדאיתא בקדושין דף י"ח ע"ב דלא נקרא כלל ראשית אונו אפילו לאחר שנתגיירו בניו כמו קודם שנתגיירו קמל"ן דאין לו בכור לנחלה דנקראים ראשית אונו והכא דל"ש לחלק בין נתגיירו בניו עמו או לא דוקא לענין פו"ר מחויב להעמיד בנים ישראלים איכא חילוק זה ולענין נחלה לא שייך זה:

אשה בת בנים. כתב הרמב"ן דאין כופין אותו לכ"ע ע"ז:

אלא ישא אשה שאינה ב"ב הרמב"ן במלחמות ד' והנימוקי יוסף מחולקים בפ' הע"י בזה אם אינו מוצא שום אשה בלי מכירת ס"ת ס"ל לרמב"ן דמוכרין ואסור לעמוד בלא אשה ונ"י ס"ל דאין מוכרין ובחמ"ה רוצה לפרש דברי הנ"י בע"א באופן שלא יחלוק ע"ז כלל וכ' הב"ש דאין נ"ל וכן הבין הב"ח דהנ"י ס"ל דא"מ עכ"ל ולפי הנראה דגם שניהם לא עיינו כלל בנ"י עצמו רק במה שהעתיק הב"י משמו אבל בנ"י עצמו רק במה שהעתיק הב"י משמו אבל בנ"י עצמו כתב בפי' דר"מ וז"ל אסור לעמוד בלא אשה כדר"נ ואין מוכרין מפני זה ס"ת עכ"ל וכתב ב"ש ומה שהביא ראיה בח"מ מדברי ת"ח שהביא רמ"א בסמוך דגרע טפי לישב בלא אשה משום חשש זו י"ל לענין מכירת ס"ת שאני דצריך לעשות בדמים מצוה ולא הצלת עבירה עכ"ל ודבריו תמוהים דודאי הצלת עבירה חמור טפי כדאי' בי"ד סי' קנ"ו ובא"ח סי' תרנ"ו ואמרי' בגמרא דשבת דף ד' ובתוס' שם ובעירובין דף ל"ב וב"ב דף י"ב בתוספות ובכמה דוכתי דאם עושה עבירה דחמיר אף שעשה עבירה במכירת הס"ת מה בכך דאדם עושה עבירה קלה כו' וגם על הנ"י ק' כן דפסק דמוכירן ס"ת משום דר' יהושע אעג שהוא מדרבנן ובשביל אשה שאינה ב"ב אין מוכרין והדעת נוטה כמ"ש ועוד ק' למה כפל הנ"י דבריו וכתב דלא אפקי מס"ת אלא לענין אשה שאינה ב"ב הא כבר כתב קודם זה דאסור לעמוד בלא אשה ואין מוכרין ס"ת מפני זה אלא נראה דהנ"י ס"ל כהרי"ף דאין מוכרין ס"ת משום דר"י וא"כ גם בשביל אשה שאינה ב"ב א"מ דליתי' להאי ק"ו השתא דגם מה שאסור לעמוד בלא אשה הוא מדרבנן כמ"ש הרמב"ם ה' אישות ס"פ ט"ו וממה שהוא מחויב מדאורייתא לא עדינן ק"ו דרבנן מדאורייתא לא עבדינן ק"ו והא דכתב ומסתברא דכשראוי להוליד מוכר ס"ת משום דר"י ואע"ג דלא הוה אלא מצוה דרבנן זה קאי אמה שכתב תחלה אעפ"י שקיים פו"ר אסור לעמוד בלא אשה ואין מוכרין ס"ת בשביל זה ור"ל דאפי' אם לא יזדמן לו אשה כלל אף שאינה ב"ב אין מוכרין ס"ת מפני זה וישב בלא אש וע"ז כתבו מסתברא דכשראוי להוליד ובמכירות ס"ת יוכל לקיים גם מדר"י מוכר ס"ת משום דר"י אע"ג שהוא מדרבנן כיון דבלא מכירה ישב בלא אשה כלל ובמכירה קיים גם מדר"י וע"ז כתב הטעם דלא אפקי' הכא מס"ת אלא לענין אשה שאינה ב"ב ור"ל דלא אפקי' הכא בגמרא דא"מ ס"ת אלא לענין אשה שאינה ב"ב דהיינו שיוכל ליקח אשה שאינה ב"ב בלא מכירה אינה מוכר בשביל בנים כמו שפי' רש"י ותוס' שם אבל אם אינו מוצא אשה כלל ובמכירת ס"ת יוכל ליקח אשה ב"ב מזה לא מיירי בגמרא כלל ולזה כתב מסתברא דמוכרין ואף שגם באינו מוצא אשה דלאו ב"ב כ"א במכירת ס"ת ג"כ לא מיירי הגמרא מ"מ א"מ בשביל זה כי למה נחמיר בזה לחוד ומדר"י לחוד כמ"ש א"כ נכלל האי דינא בדינים שהביא המחבר באם אמרי' מוכרין ס"ת כדי שישא אשה גם אם אינו מצויה אשה כלל כ"א במכירת ס"ת מוכר ואם א"מ בשבי' כ"ב גם בשביל זה א"מ מש"ה לא הביא המחבר דין זה בש"ע כי ממילא נשמע ודלא כחמ"ח ובזה ליתא ג"כ מה שכת' הב"ש אח"ז וז"ל נראה לדעת המחבר דס"ל עיקר לדעת ראשונה וליתא דהא הרא"ש כ' דמוכרין אע"ג שקיים פו"ר וכן היא דעת המאור והרמב"ן וריטב"א ונ"י ולפי מ"ש ליתא שהרי הנ"י סיים בדבריו וכן הלכה הריטב"א ז"ל עכ"ל והבין דהנ"י ס"ל דמוכרין וא"כ גם הריטב"א ס"ל כן ולפי מ"ש ס"ל להנ"י דא"מ ואם כן גם הריטב"א ס"ל כן וגם מה שכת' דהרא"ש ס"ל דמוכרין כן הוא דעת המאור כבר כ' הב"י שאין בדברי רא"ש שהביא דעת המאור הכרע אלא כדכ' באחרונה ואפשר לומר דשקולים הם בדעתו ומה שכ' דהרא"ש והמאור הבינו כן מדברי הרי"ף ואינו מוכרח כמה שכ' במלחמות ה' הרי כתבו הטעם מפני שלא כ' הרי"ף בני' הגמרא מתניתין דלא כר"י ואי משום שכ' הרמב"ן דלהכי לא הביא הרי"ף כי לא הועיל בו כלום דאע"פ כן צריך להביא המשנה מה שמחיו' מן התורה ור"י שהוא מדרבנן אינו כדאי בה לדחות דברי המאור והרא"ש הלא כ' הרי"ף כמה המימרות מימרא דר"נ אעפ"י שיש לו לאדם כמה בנים אסור כו' ואתמר היו לו בנים בגיותו קיים פו"ר ועוד שם כו' מכולן נשמע דאין החיו' מדאורייתא כשהיו לו בנים ונשאר קושית הרמב"ן במקומו למה כ' הרי"ף אמתני' ומ"ש הרמב"ן דמוכר ס"ת אעפ"י שקיים פ"ו משום לשבת יצרה דהא עביד ליה שבת דעת הגמרא אינו כן ובסי' זה סק"ז הבאתי הגמרא הנ"ל ומ"ש על הב"ח שכ' בשם התוס' דף ס"א דס"ל א"מ וכ' הוא דהתו' כתבו כן אליבא דמתני' אבל לר"י פשיטא דצריך למכור עכ"ל כוונת הב"ח הוא מדכתבו התוס' ועוד אומר ר"י ולא כתבו ור"י אומר אלא ש"מ דגם מה שכתבו תחילה הוא דעת ר"י לפיכך כ' ב"ח בשם ר"י ובסברא ראשונה שכתבו התוס' ס"ל דלר' נחמן אפילו מצוה ליכא לישא אשה ב"ב וא"כ הא דפליג ר"י לא מיירי רק דאיכא מצוה לישא ב"ב אבל אין מוכרין ס"ת בשביל זה דפלוגתא רחוקה לא מוקמינן רק לדעת שניה של תוס' דר"נ ס"ל דמצוה לישא אשה ב"ב ע"כ הא דפליג ר"י ס"ל דמוכרין נמי ס"ת בשביל זה אבל מדכתבו התוס' ועוד אמר ר"י דמצי למימר אפילו יש לו בנים וכו' ולא כתבו ועוד אמר ר"י דמצוה מיהו איכא אלא ש"מ דאין זה מוחלט אצלם דאיכא מצוה אלא דמצי למימר כן ושפי' מביא הב"ח ראיה מדברי התוס' ואפי' אי לא הוי מ"ש התוס' תחלה דעת ר"י מ"מ נשמע ממה דקאמר ועוד אמר ר"י דמצי למימר ולא כ' דהמצו מיהו איכא כמ"ש מזה נשמע דגם לר"י ס"ל דיעה ראשונה של התוס' עיקר:

ומתירא שאם ישא אשה ב"ב יבואו קטטות כו' וכ' המ"ח דראיה שהביא ת"ח מהאי דמשיאין לו עצה ההוגנ' לו ודחינן מצות יבום בשביל קטטה ראיה חלושה היא עכ"ל דבריו אינם ברורים דמ"ש דאיכא למ"ד מצות חליצה קודמת הא גם כאן איכא מתני' דפטור מפו"ר לגמרי בשיש לו בנים ועוד אפי' למ"ד דמצות חליצה קודמת הוא מטעם שמא ישא שלא לשם מצוה אבל בלא"ה ס"ל ג"כ דמצות יבום קודמת ומ"ש דיבום וחליצה בדידיה תליא רחמנא זהו ג"כ אינו דראיות ת"ח ממה דמשיאין לו עצה בשביל קטטה דאף אם התורה נתנה לו רשות במה שירצה מ"מ אין משיאין לו עצה לעבור על מצת הקודמת ובודאי לא ברשיעי איירי דנימא דבשביל זה נותנין לו עצה שמא לא יתכוין לשם מצוה דיליף ליה ביבמות דף מ"ד מקרא וקראו לו זקני עירו כו' א"ו משום קטטא מותר וה"ה כאן:

והוא דאפשר למיקם בספוקייהו. וכ' המ"ח וה"ה באם היא רוצה לספק במועט ומוחלת לו וכ' ב"ש ביבמות אף במוחלת מוטל על הב"ד ליתן לה עצה הגונה שלא תנשא לו וכן מוכח בגמרא דף מ"ד עכ"ל זה לא נמצא בגמרא ובפוסקים דנותנין לה עצה באם רצתה היא רק לו אמרינן שם דנותנין עצה ולא לה וכן כ' בטור סימן קס"ה באם לא רצתה בטענה שהוא בער ונער ואין לו במה לפרנס' מטעין אותו כו' אבל אינה חוב על הב"ד ליתן לו עצה ע"ז:

ובמקום שנהגו שלא כו'. כ' ד"מ דרצוי שלח מהני לישא אחרת ובמקום שנוהג הר"נ ל"מ רצוי שלח:

וכן בארוסה. נראה לפרש דגם אם אירס אשה ואין רוצה לכנוס אלא לפוטרה מותר ליקח אשה אחרת קודם הגט מדכ' מהרי"ק שם בחרם ר"נ לא הוה כ"א שלא לישא אשה על אשתו הנשואה אבל אם לא נשאה מי יכריחנו לכתו' לה כתובה ולהתחייב בשאר כ"ו אם לא תמצא חן בעיניו דבר פשוט הוא דלא כפינן כו' מוכח מזה דלא הוה אשתו מכח האירוס הזה א"כ לא גזר ר"נ ע"ז דלא גזר אלא על הנשואה אלא אח"כ כופין אותו לפטור ארוסה דהיא קשורה בו עכ"פ מכח האירוסין ודלא כב"ש שנכנס בדוחק לפרש בע"א:

אמנם י"ח וכו'. וכ' ד"מ במקום דאיכא פלוגתא בתקנת המיקל ל"ח שהרי כתבתי לעיל שלא גזר משום חשש איסור דאורייתא ואינה אלא תקנה בעלמא כו':

ובמקום שאין הראשונה בת גירושין כו'. כ' הב"ח ראיתי מרבותי שקבלו גם הם מגדולי עולם שיציעו הענין לפני הגדולים שבדור ויסכימו בהיתר זה ויחתמו מאה רבנים על אותה הסכמה וגם ישליש כתובתה ונדוניתה ותוספת' שכ' לה ביד ב"ד ואח"כ ישא אחרת אבל נרשה בע"כ לא שרינן ליה ובסימן קי"ט כ' עוד שיתן גט ליד שליח להולכה ויהא בידו עד שנשתפה וכ"ז שלא נשתפה חיי' ליחד לה בית בפ"ע שישמרוה ממנהג הפקר וליתן לה מזונות וחייב בתנאי כתובה:

לגרש אחת מהם. פי' השניה אם לא שראשונה מקבלת גט ברצון תשובת רש"ל:

ובמקום שאין מנהג אין להחמיר. מדהאריך רמ"א וכ' ומותר לישא אחרת דהא ממילא נשמע נראה דרמ"א רוצה להורות דדוקא מטעם הר"ג מותר לישא אחרת במקם שאין מנהג אבל מטעם אחר שכ' רמ"א בד"מ דבמקום שנוהגין ביבום יש לחוש שמא ימות הבעל בלא בנים ותתיבם אשתו והיא אסורה להתייבם משום צרת הומרת לפ"ז אפי' במקום שאין מנהג יש להחמיר אם הם נוהגין ביבום: