חת"ס על בבא קמא ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף ב ע"א[עריכה]

ארבעה אבות. כתב רשב"א: הא דלא תני הן לרמוז דאיכא עוד ואתי למעוטי אינך, אלא דקשה לי - ד' מחוסרי כפרה דליכא תו, ואמאי לא תני הן, ע"ש; ומהתימה דנעלמה ממנו סוגיא דריש מסכת כריתות, דשם מבואר דד' מחוסרי כפרה למעוטי גר ונזיר, ע"ש, ומבואר שם דלא פליג ת"ק אהא דגר בעיקור הדין, ע"ש:

לא הרי השור כהרי המבעה. יראה משום דכל אינך "לא הרי", הוא רק משום יגדיל תורה, דהרי בלאו הכי דלא שוו בסברותיהן נמי לא שוו בהלכותיהן לבר משור ומבעה, דהיינו רגל ושן לשמואל דקי"ל כוותיה בדיני שהם שוו ממש לכל הלכותיהם, ושפיר הוה אתי חד מחבריה, לולי שלא שוו בסברותיהן - שזו הזיקו מצוי, וזו יש הנאה להזיקה. ואם כן הך "לא הרי" הוא דוקא, ולא משום יגדיל תורה, על כן הקדימו תחלה, ואיידי דהך - תני אינך, משום יגדיל תורה. וא"ש דמפורש לאינך משום דהוא אמינא דבסברא אין לחלק, ו"לא הרי" דקאמר משום הלכותיה שזה פטור ברשות הרבים, וזה פטר בו כלים, וזה פוטר בו טמון, ולא הוה ידעינן להגדיל תורה, לכן הוצרך לפרש שגם בסברותיהם חלוקים, משא"כ בשור ומבעה ששוו בכל דיניהם, וע"כ נדע ד"לא הרי זה כזה", בסברא קאמר, וקל למצוא הסברא המחלקת ביניהם, ומשום הכי לא הוצרך לפרש כנלע"ד:

ולא זו"ז שיש בהן רו"ח. כתבו תוס' (ד"ה "ולא זה וזה") הא אין עונשין מן הדין, כמבואר במכילתא. ותירצו דתנא דידן ס"ל עונשין ממון מה"ד, ועמ"ש תוס' לקמן ד' ב' ד"ה עדים זוממין ומ"ט ע"ב ד"ה על כו'. וצריך עיון גדול דבמכילתא פ' משפטים ריש פ' בור הקשו: לילף בור משור שזה ממונו וזה ממונו, ותירצו שזה דרכו לילך ולהזיק. ושוב אח"ז הקשו למה כי יפתח וכי יכרה? לומר שאין עונשין ממון מה"ד, וראיתי לרשב"א לקמן בשמעתין שכתב לחלק דאפילו אי בעלמא עונשין מה"ד, מ"מ בבור דחדוש הוא שאינו ברשותו ועשאו כאלו הוא ברשותו - אין לענוש מן הדין דאין לך בו אלא חדושו. והנה תימה לי אי ס"ל למכילתא הכי דבור חדוש, א"כ מאי מתחיל לילף בור משור, וכי נוכל לילף שיהיה מה שאינו ברשותו כאלו הוא ברשותו, אע"כ לי"י למכילתא הך. והנראה לעניות דעתי מזה ראיה להסוברים דבבנין אב ומה מצינו עונשין מה"ד, דכיון שהם שוים בכל הצדדים שוים אפילו שהוא חמור מחברו, מ"מ כיון שלא נוכל לומר היינו הך ה"ל דין ואין עונשין. ועיין מזה בספר באר יעקב כלל ט"ו, ועיין עוד שם כלל י"ט, וא"כ א"ש דבתחלה כשבא למילף משור והוה ס"ד דאין שום צד לחלק ביניהם, ה"ל בנין אב דאדם חייב על נזקי ממונו הוה שפיר עונשין מזה הדין, משום הכי הוצרך לחדש דיש שום פירכא; אבל כשבא למילף כר"י מק"ו דפתיחה אמר אין עונשין מן הדין. וראיתי בירושלמי מפרש שור לקרנו ומבעה לשנו ורגלו, דכמו שכתובים שן ורגל בפסוק אחד - כן קבע במשנה בתיבה אחת, ע"ש, ולפי זה לא הרי מבעה כהרי השור ר"ל - לא הרי שן ורגל כהרי קרן שהשן יש לו הנאה ורגל הזיקו מצוי משא"כ קרן. ולפ"ז מ"ט תני לא הרי שור ומבעה ולא פירש בהם החלוק שביניהם? ולא שייך תירוץ תוס' (ד"ה "ולא זה וזה") דבחד מחד קל למצוא החלוק שביניהם, דהרי השתא בא ללמוד קרן משניהם, משן ורגל, וגם תירוץ שלנו דלעיל לא שייך דהרי קרן חלוק בהלכותיו משן ורגל כמבואר, ובפני משה לא הרגיש בזה, וצע"ק:

או לאו כיוצא בהן. מיז"ה במהרשש"ך הקשה: תפשוט דכיוצא בהן דאי לאו הכי מאי קאמר לא הרי כו'. פירושו: לכתוב חדא וליתא אידך מיניה, ז"א דאי לא היה כתיב בהדיא אז הוה תולדה ולא הוה כיוצא באבות אלא עם כן פשיטא למתני' דתולדותיהן כיוצא בהן. וי"ל לפי מה שכתב הרי"ף והרא"ש דאין הכונה שלא יהיה תולדותיהן כיוצא בהן שלא להתחייב כלל, אלא שיהיה חלוק מהאבות בפרטי הלכותיהן, ע"ש, לא קשה מידי דהרי כשאמר לא הרי במתני' הומ"ל משום חלוק הלכותיהן הצריך לכתוב אצל כל אחד, אלא משום יגדיל תורה האריך לבאר סברת כל אחד, א"כ איך נפשוט האיבעי דכיוצא דאי לאו כיוצא בהם הול"ל משום הכי הוצרך למיכתב בכל אחד שלא יהיה נחשב לתולדה ולא יהיה כיוצא בהם בהלכותיו דברי גם עתה אינם שוים אעפ"י שהם אבות אמנם בשור ומבעה למ"ד שור לרגלו ומבעה לשינו דאינם חלוקין בהלכותיהן הומ"ל כנ"ל וק"ל:

הך דהוה במשכן חשיבא. יש לדקדק במ"ש תוס' ד"ה ולר"א כו' - לתירוץ הראשון אכתי הומ"ל דאלו מתרה על התולדה משום אב חייב ואלו מתרה לאב משום תולדה פטור, ויבואר במס' שבת אי"ה כי שם מקומו:

דף ב ע"ב[עריכה]

ויעש לו צדקיה בן כנענה. יל"ד מ"ט הקדים להביא מקרא דדברי קבלה קודם לד"ת? וי"ל לפי מה שכתב רש"י בחומש דשור כחו בקרניו מה שאין כן ראם, ע"ש, וא"כ י"ל בראם הא דקרי ליה נגיחה - לקרניו דוקא, ומינה בשור אפילו בגופו נמי נקרא נגיחה, משום הכי מייתי מצדקיה דכתיב באלה תנגח ולא בדבר אחר, שמע מינה דליכא שום נגיחה בעולם כי אם בקרנים, ומ"מ כשבא לומר דקרנים מחוברים משלמים נזק שלם מייתי שפיר מקרני ראם דעכ"פ מוכח דשל ראם מחוברים נקראים נגיחה, וקרא דכי יגח כולל כל בעלי חיים כמבואר ברמב"ם פ"א מנזקי ממון מש"ס לקמן נ"ד ב', וכי היכי דלענין ראם הוה מחובר הוא הדין לשור ולכל בע"ח: