לדלג לתוכן

חפץ חיים/הלכות רכילות/ה ד

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

וְדַע עוֹד, דְּכָל הַכְּלָלִים, שֶׁכָּתַבְנוּ לְעֵיל בְּחֵלֶק א' בִּכְלָל ו' אֵצֶל קַבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע לְעִנְיַן לָחוּשׁ, (ו) כֵּן הוּא הַדִּין בְּעִנְיַן לָחוּשׁ אֵצֶל רְכִילוּת. וְלָכֵן צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד, כְּשֶׁשָּׁמַע שֶׁאֶחָד דִּבֵּר עָלָיו, אוֹ עָשָׂה לוֹ כָּךְ וְכָךְ, אוֹ רוֹצֶּה לַעֲשׂוֹת לוֹ כָּךְ וְכָךְ, שֶׁלֹּא לְהַאֲמִין בַּדָּבָר, רַק בְּדֶרֶךְ חֲשָׁשׁ בְּעָלְמָא, דְּהַיְנוּ לִשְׁמֹר אֶת עַצְּמוֹ מִמֶּנּוּ, וְלֹא בְּגֶדֶר סָפֵק, דְּמַעֲמִידִין לְאָדָם בְּחֶזְקַת כַּשְׁרוּת, וּמִסְתָמָא לֹא עָשָׂה לוֹ רָעָה וְלֹא גִּנָּהוּ. וְעַל כֵּן אָסוּר לַעֲשׂוֹת לוֹ שׁוּם מַעֲשֶׂה אוֹ לִגְרֹם לוֹ שׁוּם הֶזֵּק אוֹ בִּיּוּשׁ עֲבוּר זֶה, לֹא גָּדוֹל וְלֹא קָטָן, וַאֲפִלּוּ רַק לִשְׂנֹא אוֹתוֹ בַּלֵּב, אָסוּר גַּם כֵּן מִן הַתּוֹרָה, וְכָל שֶׁכֵּן (ז) שֶׁלֹּא לִפְטֹר אֶת עַצְּמוֹ עַל יְדֵי הָרְכִילוּת, מִמַּה שֶּׁהוּא מְחֻיָּב לְהַנִּדּוֹן. וּמְחֻיָּב הוּא גַּם כֵּן עֲדַיִן לְהֵיטִיב עִמּוֹ בְּכָל הַטּוֹבוֹת, שֶׁצִּוְּתָה התּוֹרָה לִשְׁאָר אֲנָשִׁים מִיִּשְׂרָאֵל, כִּי לֹא נִגְרָע עֶרְכּוֹ בְּעֵינֵינוּ עַל יְדֵי זֶה לְשׁוּם דָּבָר. וּכְלָל כָּתְבוּ הַפּוֹסְקִים, דְּאֵין מֻתָּר לָחוּשׁ, רַק לְעִנְיַן לִשְׁמֹר אֶת עַצְּמוֹ עַל לְהַבָּא, שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי הֶזֵּק מִמֶּנּוּ, אֲבָל בְּעִנְיָן אַחֵר אָסוּר לָחוּשׁ כְּלָל.

(ו) כן הה. עיין בחלק א' שכל הסברות והראיות שנזכרים שם לענין לשהר שייך כאן ברכילות.

(ז) שלא לפטור. פירוש, אפילו היה לו היזק בענין ממון, וסיפרו לו שהוא עשה לו ההיזק הזה, אין לו לפטור את עצמו משום זה מהממון שהוא מחוייב להנידון.

ומה שכתבנו להיטיב עמו, היינו אפילו היה לו היזק ממלשינות, וסיפרו לו על אחד שהוא עשה לו את הדבר הזה. דאם היה מותר להאמין שדבר הזה הוא אמת, לכאורה יראה דהיה פטור עוד מלעשות לו שום טובה, ועיין ביוד בסימן קנח ובסימן רנא ובאחרונים שם ובחמ בסימן שפח בשך סקנה [נראה שצל סקסב].

ולכך ציירתי לענין מלשינות, דאם רק גינה אותו שלא בפניו, נל דאפילו אם היה נתברר לו שהדבר אמת, גכ מחוייב עדיין להיטיב עמו בכל הטובות, כגון להלוות לו מעות וכיוב כמו לשאר ישראל, דאלה יעבור בלא תקום ולא תטור, דלא שרינן ביומא (דף כג) רק בצערא דגופא, וגנות שלא בפניו לכאורה לא מיקרי צערא דגופא, (אם לא שהוא איש אשר יהיה קשה אחכ להוציא ההלואה מתחת ידו מחמת טבעו הרע וצריך למיקם עמו בדינא ודיינא דפטור מלהלוות לו). וכל שכן אם התרעומות שיש לו עליו הוא מחמת שלא רצה להיטיב עמו בענין ממון, בודאי עובר על לא תקום ולא תטור כשהוא נוקם אחכ ממנו ואינו עושה לו טובה, וכמש לעיל בפתיחה בלאו הזה בשם הספר יראים דמממון לממון שייך נקימה ונטירה. (באר מים חיים)