חפץ חיים/הלכות רכילות/ג ג

<< · חפץ חיים - הלכות רכילות ג · ג · >>

וְדַע עוֹד, דִּרְכִילוּת נִקְרָא (ה) אֲפִלּוּ לֹא אָמַר בִּפְנִי הַנּוֹגֵעַ לוֹ, כְּגוֹן, הָאוֹמֵר בִּפְנֵי חֲבֵרוֹ: כָּךְ וְכָךְ שָׁמַעְתִּי עַל רְאוּבֵן, שֶׁהָיָה אוֹמֵר עַל שִׁמְּעוֹן, כִּי דְּבָרִים כָּאֵלּוּ גּוֹרְמִים, אִם נִשְׁמְעוּ אִישׁ מִפִּי אִישׁ, לְעוֹרֵר מְדָנִים בֵּין רְאוּבֵן הָאוֹמֵר וּבֵין פְּלוֹנִי הַנֶּאֱמָר עָלָיו. (וְצָרִיךְ לִזָּהֵר מִלְּסַפֵּר עִנְיָן כָּזֶה, אֲפִלּוּ אִם יִרְצֶּה לְהַזְהִיר לַחֲבֵרוֹ, שֶׁלֹּא לְגַלּוֹת הַסִפּוּר הַזֶּה לְשׁוּם אָדָם, וַאֲפִלּוּ אִם הוּא יוֹדֵעַ בְּבֵרוּר, שֶׁיְּקַיֵּם אֶת דְּבָרוֹ, כִּי (ו) עַל פִּי רֹב נִשְׁמַע מִמֵּילָא בְּעֵת הַסִפּוּר גְּנוּת עַל רְאוּבֵן אוֹ עַל שִׁמְעוֹן, וּמִכְּלַל לָשׁוֹן הָרָע לֹא נָפְקָא).

וְכָל שֶׁכֵּן דְּאָסוּר לְסַפֵּר לוֹ, מַה שֶּׁפְּלוֹנִי דִּבֵּר (ז) עַל בָּנָיו וּקְרוֹבָיו, דְּטֶבַע הָאָדָם לִהְיוֹת מֵצֵר בָּזֶה, וְרָכִיל מִקְרֵי.

"'(ה)"' אפילו לא אמר וכו'. מקורו מהרמב"ם בפרק ז' הנ"ל הלכה ה' במ"ש והמספר דברים שגורמים וכו' או להצר לו וכו' וכן כתב הספר יד הקטנה בפרק ט' מהלכות דעות שלו. ויש ראיה לזה ג"כ משבת (ל"ג ע"ב) במעשה דרבי יהודה בן גרים שספר הדברים ונשמעו וכו' ופירש"י שם שספר הדברים בביתו ולבסוף נתגלגלו הדברים עי"ז, ודבר זה נחשב ללשה"ר מדעשאו לבסוף ר' שמעון בר יוחאי עבור זה גל של עצמות, ולראיה זו רמז הכסף משנה.

ועוד ראיה מסנהדרין (כ"ט) במשנה ומנין כשיצא מבית דין לא יאמר אני מזכה וחברי מחייבין וכו' ומשמע מסתימת לשון המשנה דאפילו לאחר אסור לומר זה פן יודע לבעל דין.

"'(ו)"' ע"פ הרב. כי לפעמים ימצא שע"י דברי המספר לא יהיה שום רמז גנות על אחד מהם, כגון שיש פנים לכל אחד מהם שהדין עמו.

"'(ז)"' על בניו. דבזה בודאי אפילו הזהירו מלגלות זה לבנו רכילות גמורה היא, כי תכף ינקוט בלבו על אותו פלוני, כידוע כי האב שונא למי שמדבר על בנו בכל אפן שידבר עליו, (וכמ"ש רצוץ פה שאמר דילטוריא על בני). והוא הדין לבנו על אביו ואמו, ממ"ש בספרי פ' ראה כי יסיתך אחיך וכו' רעך אשר כנפשך זה אביך והובא ברש"י בחמש. וזוהי כונת הגמרא בסנהדרין (פ"ה ע"ב) לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו, חוץ ממסית, שהרי אמרה תורה לא תחמול ולא תכסה עליו, פרוש דהא קאי על כל מה דכתיב בתחלת קרא כי יסיתך.

ומה שכתבנו לענין שאר קרובים, הוא מצד הסברא, כיון דהוא גואלו וקרובו, אם יספר לו שפלוני דבר עליו, יחרה אפו עליו עבור זה. ואין להשיג על זה ממ"ש בסנהדרין (ע"ב ע"ב) בענינא דאם זרחה השמש, דאם אביו חתר במחתרת אסור להרגו, דמסתמא אביו אוהב לבנו אפילו אם בנו יעמד כנגדו לא יהרגנו, ובשאר קרובים אין הדבר כן. דהתם יש חזקה כנגדו, דאין אדם עומד עצמו על ממונו עי"ש בגמרא, דאם לא כן איך התירה התורה בספק לרצח נפש, אך באמת התורה חשבתו לודאי, דבודאי הסכם בדעתו להרג את חברו כשיעמוד כנגדו. ותדע שהרי בן לאביו בודאי בטבע הוא אוהב נאמן וכדהוכחנו לעיל מספרי פרשת ראה, ואפילו הכי לענין מחתרת התירה התורה את דמו, ועל כרחך משום חזקה.

ואין להקשות למה הוצרכה התורה לפרט במסית רעך אשר כנפשך לרבות אביו, שהרי אפילו בבנך שהוא בטבע אוהבו יותר וכנ"ל הזהירה התורה שלא לחמול ולכסות עליו וכמ"ש או בנך וכו' ק"ו לבן על אביו, תריץ משום שהתורה רצתה לסיים ידך תהיה בו בראשונה, שמצוה תחלה ביד המוסת להרגו, ואי לא דגילתה לנו התורה לא היינו יודעין זה מצד הסברא וכמ"ש לכל אין הבן נעשה שליח וכו' חוץ ממסית וכנ"ל.

וכל זה שהארכנו לענין שאר קרובים, הוא נפקא מינה לענין אפילו אם יזהירן מלגלות לשום אדם, והוא דבר שלא נשמע שום גנות על אחד מהם בעת הסיפור, דאי לאו הכי אין צריך לכל זה וכנ"ל (באר מים חיים)