חפץ חיים - הלכות לשון הרע ז ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · חפץ חיים - הלכות לשון הרע ז · ז · >>

וְעַתָּה נַתְחִיל לְבָאֵר בְּעֶזְרַת ה' דִּין קַבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע מֵאִישׁ, שֶׁהוּא מְהֵימָן כְּבֵי תְּרֵי {כשני עדים}, אוֹ מִמֵּסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ, אוֹ אִם יֵשׁ לוֹ עַל הַסִפּוּר הַהוּא דְּבָרִים הַנִּכָּרִים שֶׁהוּא אֱמֶת, וְאַף שֶׁבְּרֹב הַדִּינִים הֵם שָׁוִין, אַף עַל פִּי כֵן חִלַּקְּתִּי אוֹתָם כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּסְעִיפִין בִּפְנִי עַצְּמָן, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ פְּרָטִים אֲחָדִים, שֶׁמִּשְׁתַּנְּה כָּל אֶחָד בְּדִינוֹ מֵחֲבֵרוֹ, וְגַם שֶׁלֹּא יִתְעַרְבְּבוּ עֵינִי הַקּוֹרֵא מִפְּנִי רֻבֵּי הָעֲנָפִים, שֶׁמִּתְפַּשְּׁטִים מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד. וְזֶה הֵחֵלִי בְּעֶזְרַת החוֹנִן לְאָדָם דַּעַת.

אִסּוּר קַבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע הוּא אֲפִלּוּ אִם שָׁמַע מֵאִישׁ, שֶׁהוּא מְהֵימָן לֵה כְּדִבְרֵי שְׁנֵי עֵדִים, וּמַה שֶּׁכָּתַבְנוּ לְעֵיל בִּכְלָל ד' סָעִיף ה', דְּמֻתָּר לְגַלּוֹת הָעִנְיָן בְּהַצְּנִעַ לְרבּוֹ וּלְאִישׁ סוֹדוֹ, אִם יֵדַע, אֲשֶׁר יאֲמִין דְּבָרָיו כְּדִבְרֵי שְׁנִי עֵדִים, וּמֻתָּר לְרַבּוֹ לְקַבֵּל דָּבָר זֶה וְלִשְׂנֹא אוֹתוֹ וּלְהִתְרַחֵק מֵחֶבְרָתוֹ, עַד אֲשֶׁר יִוָּדַע לוֹ, שֶׁשָּׁב מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה, הַיְנוּ שָׁם, שֶׁהוּא דָּבָר אֲשֶׁר לְפִי הָאֱמֶת מֻתָּר לְסַפֵּר בִּגְנוּתוֹ עֲבוּר זֶה, אִם לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה, כֵּיוָן שֶׁעָבַר בְּמֵזִיד עַל עֲוֹן דָּבָר הַמְפֻרְסָם בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁהוּא אָסוּר, שֶׁאֵין לִתְלוֹת עָלָיו עוֹד שׁוּם זְכוּת, (כְּגוֹן, (יב) בְּמַעֲשֵׂה דְּטוּבִיָּה בִּפְסָחִים, {קי"ג} שֶׁהוּא עִנְיַן נֵאוּף וְכַיּוֹצֵּא בָּזֶה), לֹא כֵן (יג) בְּדָבָר, שֶׁיֵּשׁ לִתְלוֹת עָלָיו זְכוּת, כְּגוֹן בְּחֶסְרוֹן יְדִיעַת אִסוּר הַמַּעֲשֶׂה, אוֹ אוּלַי בִּשְׁגָגָה בָּא לְיָדוֹ, אוֹ לְספֵּר עָלָיו דִּבְרֵי דֹּפִי וּגְנַאי בְּעָלְמָא, אוֹ בְּעִנְיַן שְׁלִילַת הַמַּעֲלוֹת, וְכַנּ"ל בִּכְלָל ה' סָעִיף ב', אוֹ לִזְכֹּר עָלָיו מַּעֲשֵׂי אֲבוֹתָיו וּקְרוֹבָיו, אוֹ מַעֲשָׂיו הָרִאשׁוֹנִים, בְּוַדַּאי לֹא שַׁיָּךְ בָּזֶה מְהֵימָן כְּבֵי תְּרֵי {נאמן כשני עדים}, דְּמַאי הֱוֵי {שֶׁמּה יִּהיִה}, אִם הַדָּבָר הַזֶּה אֵינוֹ שֶׁקֶּר מֵעִקָּרוֹ, אַף עַל פִּי כֵן אָסְרָה הַתּוֹרָה לְהַמְסַפֵּר לְסַפֵּר בִּגְנוּתוֹ עֲבוּר זֶה, רַק לְדוּנוֹ לְצֶּדֶק בָּעִנְיָן הַזֶּה וְכַנַּ"ל בִּכְלָל ד' סָעִיף ג'.

וּלְהַמְקַבֵּל גַּם כֵּן אָסוּר לְהַחְלִיט בְּלִבּוֹ אֶת חֲבֵרוֹ לִגְנוּת עֲבוּר זֶה, וְכַנַּ"ל בִּכְלָל ו' סָעִיף ז', (וּמִלְּבַד אִסוּר הַקַּבָּלָה עוֹבֵר עַל לָאו דְּ"לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל" עִם כַּמָּה עֲשִׂין וְלָאוִין הַמְבֹאָרִין לְעֵיל בַּפְּתִיחָה, כֵּיוָן שֶׁהַמְסַפֵּר בְּוַדַּאי עוֹבֵר עַל אִסוּר לָשׁוֹן הָרָע, כַּמְבֹאָר בְּכָל הַפּוֹסְקִים, דְּלָשׁוֹן הָרָע הוּא אֲפִלּוּ עַל אֱמֶת, וְהוּא בִּשְׁמִיעָתוֹ הֱבִיאוֹ לְאִסוּר זֶה, דְּאִלּוּ לֹא הָיָה רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ מֵאִתּוֹ, לֹא הָיָה חֲבֵרוֹ בָּא לִכְלַל אִסוּר, וְכָל שֶׁיִּתְקַבֵּל יוֹתֵר לְפָנָיו דִּבְרֵי הַמְסַפֵּר וְיִהְיֶה אֲהַנּוּ מַעֲשָׂיו, יִהְיֶה יוֹתֵר גָּרוּעַ לְהַמְקַבֵּל גַּם כֵּן, שֶׁעַל יָדוֹ בָּא חֲבֵרוֹ לְאִסוּר גָּדוֹל כָּזֶה).

(יב) במעשה דטוביה. עיין לעיל בכלל זה בבאר מים חיים ס"ק ז' ובפסחים קי"ג ע"ב בגמרא. ומש"כ וכיוצא בזה פי' גם בבין אדם לחבירו בדבר המפורסם לכל.

ואם הוא דבר שאין מפורסם איסורו בישראל רק שבאמת על פי התורה עשה עולה בזה לחבירו, וכונת המספר הוא רק כדי לקנא לאמת ולעזור לאשר אשם לו, אף דאין בזה משום לשון הרע להמספר כמו שכתב ר' יונה בשערי תשובה במאמר רכ"א ועל פי הפרטים שנבאר לקמן בכלל י', וגם השומע מותר להאמינו בעצם המעשה כיון דהמספר לו מהימן ליה כבי תרי, מכל מקום כיון דאפשר ליה להשומע לדון אותו לכף זכות שלא ידע את איסורו וכיוצא בזה אסור לו להחליטו לגנאי עבור זה כי צריך לדונו לכף זכות. ומה נקרא מהימן כבי תרי עיין בח"ב בכלל ו' ס"ו ובבאר מים חיים שם, ולפי המבואר שם דהדעת נוטה דלא שייך השתא כלל האי דינא דמהימן ליה כבי תרי, בכל גווני אסור לקבל ורק לחוש בעלמא מותר.

(יג) בדבר שיש לתלות. עיין לקמן בח"ב בכלל ה' ס"ו ובבאר מים חיים שם ובחלק זה בכלל ו' בסק"כ בבאר מים חיים. ושאר דברים שכתבתי כאן היינו דברי דופי ושלילת המעלות ומעשה אבותיו ומעשיו הראשונים הם בודאי לשון הרע גמורה דאורייתא כמבואר להמעיין בהלכה זו. (באר מים חיים)