חפץ חיים/הלכות לשון הרע/ד ח

<< · חפץ חיים - הלכות לשון הרע ד · ח · >>

כְּשֶׁבֵּית דִּין (לג) אוֹמְרִים לְאָדָם דִּין אֶחָד בְּמַה שֶּׁהוּא (לד) בְּקוּם וַעֲשֵׂה, בֵּין שֶׁהוּא דְּבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם אוֹ דְּבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְאֵינוֹ רוֹצֶּה לְקַיֵּם בְּשׁוּם אֹפֶן, וְאֵין לוֹ תְּשׁוּבָה בְּמַה שֶּׁאֵינוֹ מְקַיֵּם, מֻתָּר לְסַפֵּר גְּנוּתוֹ וְאַף לִרְשֹׁם אֶת גְּנוּתוֹ בְּסֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת לְדוֹר דּוֹרִים. וְאִם הֵשִׁיב תְּשׁוּבָה בַּאֲמַתְלָאוֹת, שֶׁתָּלוּי לְפִי דָּבָר הַמָּסוּר לַלֵּב, דִּינוֹ כָּךְ, אִם אָנוּ מְבִינִים שֶׁהַתְּשׁוּבָה זוֹ אֵינֶנָּה אֱמֶת רַק לְהוֹצִיא מִדַּעְתֵּנוּ, אֵין אָנוּ צְּרִיכִין לְהַאֲמִינוֹ (לה) וּמֻתָּר לְסַפֵּר בִּגְנוּתוֹ וְאַף לִרְשֹׁם כַּנַּ"ל, אֲבָל אִם הַדָּבָר סָפֵק, אָסוּר לְסַפֵּר בִּגְנוּתוֹ.

(לג) אומרים לאדם. משום דלכאורה קשה מאד על מה שהשרשנו בכמה מקומות בשם הראשונים דלשון הרע שבין אדם למקום אסור אפילו על אמת, ממה שאמרו ביומא (ל"ח ע"א) במשנה ואלו לגנאי וכו' על הראשונים נאמר זצ"ל ועל אלו אמר ושם רשעים ירקב הרי דמצוה לגנות הרשעים עבור פעולותיהן הרעות ושם לא היה לאו גמור או עשה גמורה וכל שכן בהנ"ל סעיף ב' ג' וד' דמותר. על זה נשיב, באמת דזה אינו דומה כלל לענינינו. דטעם האיסור הוא משום שני דברים. א. אפשר דלא ידע את חומר איסורו של דבר זה שעשה. ב. אפילו אם אנו יודעים שידע שהוא אסור מן התורה אולי גבר יצרו עליו בשעת מעשה ועתה אפשר לבו מר לו על זה. לא כן הוא בדבר הנ"ל כי בודאי היו מודיעים להם חכמים שהיא עבירה במה שלא רצו ללמד לאחרים שממעטים על ידי זה כבוד שמים וכמו דאיתא בגמרא שם, וגבר יצרו עליו גם כן אין שייך רק במה שעשה עולה בבת אחת על ידי תגבורת היצר ואחר כך מתנחם על זה ועושה תשובה לא כן בדבר שנמשך, שאינו רוצה לקיים דברי התורה, תשובתו הוא שיקיים. והרי שם אפילו לאחר שלא יכלו האומנים מאלכסנדריא של מצרים גם כן לא חזרו מדרכם הרעה, והרי זה דומה למה שאמרו בברכות (י"ט ע"א) והני מילי וכו' אבל בממונא עד דמהדר למריה, ועל כן בודאי מצוה לגנותם ולגלות את חטאם בעיני הכל כדי להבאיש בעלי עבירות בעיני בני אדם וכעין זה כתב ר' יונה במאמר רי"ח. ובלאו הכי הלא כתבו התוספות בבא מציעא (ס"ב ע"א) ד"ה אי עשה תשובה וכו' דכיון שגילה דעתו שאינו חושש ללעז הבריות שוב אין אנו צריכין כלל לחוש לזה. אך זה יש לדחות דהכא כיון שאנו עושין מעשה בידים לספר גנותו ולרשום כנ"ל אפשר דאסור. אך הסברות הראשונות עיקר ועל פי אלו הדברים כתבתי כל הסעיף.

(לד) בקום ועשה. דאילו אם צוו אותו שלא לעשות ועבר על זה אפשר מחמת תגבורת היצר וכנ"ל, ויהיה תלוי רק אם מה שעבר היה בסתר או בפרהסיא, דר' יונה קאמר במאמר רט"ו אם עבר על דברי תורה בסתר עי"ש.

(לה) ומותר לספר בגנותו. כל זה הסעיף הוצאתי מסוגיא דיומא הנ"ל שהשיבו תשובה ע"ש ואף על פי כן הזכירו אותם שם לגנאי מפני שהבינו שהתשובה זו איננה אמיתית. וע"ש במהרש"א ובתוי"ט שהירושלמי חולק על זה דכיון שמצאו תשובה שוב לא הזכירום לגנאי דקבלוה לתשובה אמיתית, חוץ מבן קמצר שלא מצא כלל תשובה. על כל פנים לענין דידן נראה פשוט דלא פליגי, דתלוי רק באם מינכר שהחשובה אמיתיח וכמ"ש בפנים, רק דפלוגתתם אי קבלוה לאמיתית. וגם בזה הדין דסעיף ח' צריך הפרטים הנ"ל בס"ק ל"ב עי"ש. (באר מים חיים)