חפץ חיים/הלכות לשון הרע/ג ז
<< · חפץ חיים - הלכות לשון הרע ג · ז · >>
לוח יומי: שנה פשוטה - י' חשון, ט' אדר, ט' תמוז. שנה מעוברת - י' חשון, י"ט אדר א', כ"ט סיון.
וְדַע עוֹד כְּלָל גָּדוֹל וְעִקָּר בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ, (ח) אִם הוּא רוֹאֶה אָדָם, שֶׁדִּבֵּר דָּבָר אוֹ עָשָׂה מַעֲשֶׂה, בֵּין מִמַּה שֶּׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם אוֹ מִמַּה שֶּׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְיֵשׁ לִשְׁפֹּט דְּבָרוֹ וּמַעֲשֵׂהוּ לַצַּד הַטּוֹב וּלְצַּד הַזְּכוּת, אִם הָאִישׁ הַהוּא יְרֵא אֱלֹהִים, נִתְחַיֵּב לָדוּן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, אֲפִלּוּ אִם הַדָּבָר קָרוֹב וְנוֹטֶה אֵצֶּל הַדַּעַת יוֹתֵר לְכף חוֹבָה. וְאִם הוּא מִן הַבֵּינוֹנִים, אֲשֶׁר יִזָּהֲרוּ מִן הַחֵטְא וּפְעָמִים יִכָּשְׁלוּ בּוֹ, אִם הַסָפֵק שָקוּל, צָּרִיךְ לְהַטּוֹת הַסָפֵק וּלְהכְרִיעוֹ לְכַף זְכוּת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַזַ"ל: הַדָּן אֶת חֲבֵרוֹ לְכַף זְכוּת, הַמָּקוֹם יְדִינֵהוּ לְכַף זְכוּת, (ט) וְהוּא נִכְנָס בִּכְלַל מַאֲמָרוֹ יִתְבָּרַךְ: "בְּצֶּדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ". וַאֲפִלּוּ אִם הַדָּבָר נוֹטֶה יוֹתֵר לְכַף חוֹבָה, (י) נָכוֹן מְּאֹד שֶׁיִּהְיֶה הַדָּבָר אֶצְּלוֹ כְּמוֹ סָפֵק וְאַל יַכְרִיעֵהוּ לְכַף חוֹבָה. וּבְמָקוֹם שֶׁהַדָּבָר נוֹטֶה לְכַף זְכוּת, דִּבְוַדַּאי אָסוּר עַל פִּי הַדִּין לְדוּנוֹ לְכַף חוֹבָה, וְהוּא דָּן אוֹתוֹ לְכַף חוֹבָה, וּבִשְׁבִיל זֶה הָלַךְ וְגִנָּהוּ, לְבַד שֶׁעָבַר בָּזֶה עַל "בְּצֶּדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ", (יא) עוֹד עָבַר בָּזֶה עַל אִסוּר סִפּוּר לָשׁוֹן הָרָע.(ח) אם הוא רואה אדם. רבינו יונה בשערי תשובה במאמר רי"ח ומ"ש אם האיש ההוא ירא אלהים וכו' פשוט דמקורו הוא מברכות (י"ט ע"א) אם ראית וכו'.
(ט) והוא נכנס בכלל מאמרו יתברך. ר' יונה בשערי תשובה כתב וזה לשונו והוא מצות עשה מן התורה שנאמר בצדק תשפוט עמיתך. ודברינו הם מהסמ"ג והסמ"ק שכתבו שדבר זה נכלל במצות עשה דבצדק תשפוט עמיתך. וכן כתב הרמב"ם בס' המצות מצות עשה קע"ז וזה לשונו ובכללה גם כן שיתחייב שידין את חבירו לכף זכות לא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב. ועל כל פנים לכולי עלמא חיוב גמור הוא ולא מדה בעלמא.
(י) נכון מאד. ז"ל רבינו יונה, יהיה הדבר אצלך כמו ספק ואל תכריעהו לכף חוב. ונראה לי שכוונתו למדה טובה בעלמא ולא מצד הדין, ובזה יתורצו כמה ענינים.
א. בבבא מציעא (דף ע"ה ע"ב) המלוה לחבירו שלא בעדים וכו' וריש לקיש אמר גורם קללה לעצמו שנאמר תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק ופירש"י כשתובעו וזה כופר הכל מקללין אותו ואומרים שהוא דובר על צדיק עתק וכו' ואחר כך מייתי הגמרא גם כן דרבינא לא רצה להלוות לרב אשי משום האי טעמא דגורם קללה לעצמו, ולכאורה יפלא מאד דלמה יהיה מותר לאנשים דעלמא לקלל מטעם ספק את המלוה, פן האמת אתו והלוה הוא הרשע שכופר בחנם ואין לומר דבאמת הקללה היא שלא מן הדין אם כן לא היה ליה לרבינא לחוש לזה כלל דקללת חנם לא תבא, ועוד אטו ברשיעי עסקינן אבל לפי דברינו הנ"ל ניחא דמצד הדין היכא דכף חוב מכריע יותר אין חיוב לדונו לכף זכות, ובזמנם לא היה הדבר מצוי כלל שאחד ילוה לחבירו שלא בעדים כדמשמע ביומא (ט':) דר' אלעזר לא הוי משתעי ריש לקיש בהדיה דמאן דמישתעי ריש לקיש בהדיה בשוק יהבין ליה עיסקא בלא סהדי ואמרינן בבבא מציעא שלשה צועקין ואינם נענין ואחד מהם המלוה לחבירו שלא בעדים, ואם כן אם בא אחד ותובע לחבירו שהלוהו מעות בלא סהדי והוא משיבו לא היו דברים מעולם הדעת נוטה מאד שהאמת והצדק הוא עם הנתבע וזה מוציא עליו לעז בחנם ולכן הכל מקללין אותו *.
ב. וניחא נמי בזה הא דאמרינן בסנהדרין (כ"ו ע"א) ר' חייא בר זרנוקי ור' שמעון בן יהוצדק הוו קאזלי לעבר שנה בעסיא פגע בהו ריש לקיש וכו' אמר להו כהן וחורש אמרו לו יכול לומר אגיסטון אני בתוכו תו חזייה וכו' א"ל יכול לומר וכו' אתא לקמיה דר' יוחנן א"ל בני אדם החשודין על השביעית וכו' ולכאורה לא די שלא דן לכתחלה לכף זכות את האנשים כמו ר' חייא בן זרנוקי ור' שמעון בן יהוצדק שאמרו יכול לומר וכו' אבל גם קרא את האמוראים האלו בשם חשודין על השביעית, ולפי הנ"ל ניחא, דדעת ריש לקיש היה שבענין זה היה הכף חוב הרבה מכריעה יותר משום דהוא דבר שאינו מצוי וכיוצא בזה ולכך היה מחזיקם שהם מתרשלים מלמחות בעושי מלאכתן בשביעית ולא עוד אלא שאומרים עליו עבור זה טרודא הוא דין עי"ש בגמרא.
וכל זה שכתבנו הוא מצד הדין אבל מצד מדה טובה אפילו הכף חוב הוא הרבה יותר מכף זכות צריך לדון לכף זכות, וראיה משבת (קכ"ז ע"ב) בכל המעשיות שהביא שם הגמרא היה הכף חוב הרבה והרבה יותר מהכף זכות ואפילו הכי צריך לדונו לכף זכות כמו שאמר שם העבודה כך היה וכשם וכו'. (באר מים חיים)
- הגה"ה: עוד יש לומר דהטעם משום דצריך להעמידו להנתבע בחזקת כשרותו וממילא הוא שמוציא לעז עליו ונכון יותר כתירוץ הראשון עד כאן. (הגהה)
(יא) עוד עבר בזה וכו'. אפילו אם כוונתו רק לקנא לאמת, וראיה לזה ממרים דעל ידי שלא דנתה למשה רבינו ע"ה לכף זכות לומר דמסתמא כדין עשה מה שפירש מאשתו חשבה הכתוב למדברת לשון הרע ממש ונענשה על זה בצרעת, דבודאי אצל מרים זה היתה עליה עיקר העולה, ולכך השיב הקב"ה ומדוע לא יראתם לדבר וכו'. דאלו לא היה משה זכאי בזה בודאי היה מותר למרים לדבר בענין זה, דהא כוונה רק לקנא לאמת ולא ח"ו לגנותו של משה רבינו ע"ה ורק לבנינו של עולם כדאיתא בספרי פרשת בהעלותך, ודבר זה איננו לשון הרע מצד הדין וכמו שמבואר בשערי תשובה לרבינו יונה במאמר רכ"א ורכ"ח, אם לא מצד מצות הוכחה שיש לו להוכיח תחלה לפלוני על זה וכמו שיבואר לקמן בכלל י' בבאר מים חיים סק"ז, ובודאי לא היתה נענשת בצרעת עבור זה, אלא ודאי כמו שכתבנו. וידוע דכל מה שנאמר במרים ילפינן מינה כדכתיב זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים וכו' ועיין לקמן בכלל ו' בבאר מים חיים ס"ק כ' שהבאנו עוד ראיה ברורה לזה מענין דואג. וכאשר תדייק תמצא כמעט כל הסיפורים שנאמרו בתורה כגון דמרגלים עי"ש ברמב"ן בחומש ועוד דיוסף עיין בשל"ה פרשת וישב הוא הכל מענין זה. ועיין מה שכתבנו לקמן בחלק ב' בכלל ה' בבאר מים חיים סק"ח ובזה תבין מה שכתבנו בפנים שהדבר נוטה לכף זכות. (באר מים חיים)