חפץ חיים/הלכות לשון הרע/ב ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

וּמַה שֶּׁנִּמְצָא הֶתֵּר בְּדִבְרֵי חֲזַ"ל לוֹמַר בִּפְנֵי שְׁלֹשָה, הַיְנוּ (ב) בְּדָבָר שֶׁאֵינֶנּוּ גְּנַאי גָּמוּר וְהַדִּבּוּר שֶׁלּוֹ יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי פָּנִים. וְעִנְיָן כָּזֶה יָדוּעַ שֶׁתָּלוּי לְפִי הַדִּבּוּר, שֶׁאוֹמֵר אוֹתוֹ הַמְסַפֵּר בְּעֵת סִפּוּרוֹ, בָּזֶה הִתִּירוּהוּ חֲזַ"ל לוֹמַר בִּפְנֵי שְׁלֹשָה וְתָלוּהוּ, כֵּיוָן שֶׁאוֹמֵר הַדְּבָרִים בִּפְנֵי שְׁלֹשָה, יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁיָּבוֹאוּ הַדְּבָרִים לְאָזְנָיו, דְּחַבְרָךְ חַבְרָא אִית לֵהּ {שחברך חבר יש לו}, וְעַל כֵּן הוּא שׁוֹמֵר אֶת עַצְמוֹ בְּעֵת אֲמִירָה לוֹמַר, בְּאֹפֶן שֶׁלֹּא יִהְיֶה מִנְכָּר מִלְּשׁוֹנוֹ לְשׁוֹן גְּנַאי.


(ב) ומצאתי בעזה"י בערכין (ט"ו ע"ב) בתוספות ד"ה כל מילתא וכו' שפירשו דבריהם דאיירי שדיבר עליו דבר דאיכא למשמע דלא אמרה משום לשון הרע, כגון נורא בי פלניא וכיוצא בו, אבל אם הוא אומר דבר קינטור על חבירו אפילו היה אומרה בפניו אית ביה משום לישנא בישא עכ"ד. הרי מלשון שסיימו מוכח בהדיא דפירושם בדברי רבה בר רב הונא הוא לענין לכתחילה מטעם דהיה אומרה בפניו כפירושם בבבא בתרא הנ"ל, ואף על פי כן כתבו דסתם לשון הרע בודאי אסור אפילו אומרה בפניו ובאפי תלתא, וכן משמע במגן אברהם בסי' קנ"ו במוסריו שם דכוונת התוספות דבבא בתרא הוא כמו שפירשו בערכין.

וראה אחי שבדבריהם הקצרים שסיימו כללו לנו עיקר גדול וביאור נכון לענין אפי מרה שאמר ר' יוסי מתחלה ופסק רבא כוותיה, דלא אמר ר' יוסי ללשון הרע גמורה, רק בדבר דאיכא למישמע וכו', דדין זה דאפי תלתא ודאפי מרה חד דינא אית להו כמו שמוכח מהתוספות דערכין הנ"ל וכמו שיתבאר בעזה"י תיכף. כי בתחלת העיון דבריהם מוקשים למה חילקו חז"ל בין לשון הרע לאבק לענין זה, אבל כד נעיין היטיב דבריהם נכונים מאד, שכוונתם כך הוא, דבאמת תלוי כמה דברים לפי ענין השמעת קול ניגונו והתעוררות תנועותיו בעת מעשה הסיפור, ובהרגש קטן יתחלק הדבר בין גנאי לשאין גנאי, וזה נוכל לחלק בדבר שאינו הגון בסתמא דאם הוציא אותו מפיו באופן שלא היה מתבייש לומר זה אפילו בפניו מותר, ואם אומרו בתנועותיו דמוכח שהוא לגנותו, ובאופן זה היה מתבייש לומר בפניו אסור. אבל בגנאי גמור בודאי לא שייך לחלק בזה.

ועתה אציע לשון הגמרא דבבא בתרא ודערכין ואפרשה לפי פירושם, וז"ל הגמרא, אמר רבה כל מילתא דמיתאמרא באפי מרה לית בה משום לישנא בישא, אמר ליה אביי כל שכן דאיכא חוצפא ולישנא בישא, אמר ליה אנא כי הא דר' יוסי סבירא לי דאמר ר' יוסי מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי. ולפי דבריהם יהיה פירוש הגמרא כך, דמתחלה כשאמר רבה המימרא שלו כל מילתא דמיתאמרא באפי מרה וכו' היה סובר אביי שכונתו ללשון הרע גמורה ולכך הקשה עליו כל שכן וכו' ותירץ לו דאין כונתו ללשון הרע גמורה רק כדר' יוסי, ופירוש דברי ר' יוסי הכי הוא, מעולם לא אמרתי אפילו דבר קטן שדברתי מכח עניני חבירי, לא אמרתי מעולם באופן שאהיה צריך לחזור לאחורי (אחר כך מצאתי בעזה"י במהרש"א בערכין ועוד כמה ספרים ראשונים ואחרונים שפירשו כן). ולפי דברינו עתה ניחא במה ששבחוהו בעלי הגמרא במדה זו בשבת (קי"ח ע"ב) ועל אופן זה התיר גם כן אחר זה רבה בר רב הונא לומר באפי תלתא דחברך חברא אית ליה, ומסתמא שומר את עצמו לומר באופן שאפילו אם יגיע לאזניו לא יהא לו מה לתפוס עליו לומר אתה דיברת עלי, אבל אם הוא לשון הרע גמורה על חבירו בודאי לא שייך התירא דרבה בר רב הונא ואסור אפילו באפי תלתא. וכוונת התוספות הוא אפילו על אמת, דאי לאו הכי לוקמי התוספות בדבר קינטור והוא אמת, ובלאו הכי הלא ביררנו כבר מכל הפוסקים דלשון הרע הוא אפילו על אמת. ומה יועיל לזה באפי תלתא וכמו שכתבנו בתחלת דברינו. ואל יהיה מוזר בעיני הקורא מה שפירשנו מתחילה דאביי היה טועה בדברי רבא על כן הקשה לו כל שכן וכו' ורבא דקמשני ליה אנא כר' יוסי סבירא לי הוא בגוונא אחרינא, דזה אתה מוכרח לומר גם כן לשאר פירושי הראשונים שפירשו על מימרא זו, וכן כתב בהדיא השיטה מקובצת בבא בתרא (ל"ט ע"א) בשם עליות הר"י ואעתיק אי"ה דבריו בסוף הספר עי"ש.

היוצא משיטת התוספות דלא הותר לומר באפי תלתא רק באופן שיוכל להעמיד דבריו דלא יהיה בו משום לישנא בישא ובלאו הכי אסור. וכעין פירוש התוספות מצאתי גם כן בשיטה מקובצת בבא בתרא בשם עליות הר"י ז"ל בפירושו הראשון שפירש כן עי"ש *. וכן בינו לבין עצמו לדבר מכח חבירו, תלוהו גם כן חז"ל, דאם מדבר באופן שלא היה מתבייש לומר בפניו מותר אפילו לכתחילה, וזה דוקא אם אין מדבר עליו דברי קינטור רק מאמר התלוי בלשון האומרו ופירושו גם כן כנ"ל. וממילא נשמע דבאופן זה אין על השומע שום איסור, כיון דטעם ההיתר הוא משום שמסתמא אומרו בלשון קל שלא יהיה גנאי לחבירו אם כן ממילא דמותר לשמוע, ואין בזה משום שמיעת לשון הרע דאסור, וכמו שיבואר לקמן בכלל ו' סעיף ב'. וכן באפי תלתא באופן זה הנ"ל דהוי כבפניו גם כן אין שום איסור על השומעים. (באר מים חיים)

הגה"ה: ולא תשיג על דברינו ממה שכתבו התוספות שם בבבא בתרא בד"ה סהדותא בעינן וכו' שכתבו ואף על פי שלשון הרע אין נשמע היינו לפי שמעלימין אותן מבני אדם אלמא דהתוספות אין סוברין כפירושם בערכין, דזה אינו דהכי פירושו דלפיכך לא התירו באפי חד ובאפי תרי דבפניהם אין שומר את עצמו ואומר המאמר בלשון שהיה מתבייש לומר בפניו וסומך את עצמו שמסתמא יעלימו הדבר ולא יפרסמו משום לשון הרע אבל בשלשה אין סומך על זה דלא ימלט שאחד מהם לא יגיד לחבירו וחברך וכו' כמאמר חז"ל וכולם באבק לשון הרע דגם כאן באבק איירי לפירוש התוספות וכנ"ל ועל כן מסתמא שומר את עצמו לומר בלשון דלא למישמע ביה משום לישנא בישא ולפיכך התירו חז"ל. ע"כ. (הגהה)

אבל דבר גנאי אסור בכל גווני, אפילו יודע שהוא אמת והיה אומרה בפניו, ובודאי ממילא דגם להשומע אין שום היתר אפילו לשמוע, וכל שכן להחליט הדבר בלבו שהוא אמת, אף דהוא אומר הגנאי בפניו כיון דבאפי תלתא אסור לקבל כמו שנוכיח תיכף אף דהוא גם כן כבפניו והוא הדין בפניו דחד דינא אית להו (ועיין לקמן בכלל ז' שנביא אי"ה על זה עוד כמה ראיות חזקות). והוא הדין באפי תלתא בדבר גנאי אפילו יודע שהוא אמת אסור להמספר וממילא להמקבלים גם כן ומקל וחומר ומה המספר דיודע שהוא אמת אסור על אחת כמה וכמה להמקבל דאין יודע אם סיפר לו חבירו אמת דאסור. ועוד ראיה מוכרחת לזה, ממה שחשבוהו לעולה לדוד, שאמרו בשבת (נ"ו ע"א) קיבל דוד לשון הרע, ושם דיבר ציבא בפני רבים על מפיבושת כמו שנאמר בקרא, ואף דשם רכילות היה, בלשון הרע גם כן דינא הכי בפשיטות לענין קבלה, דמחד לאו נפקי איסור קבלתם מלא תשא כמ"ש הרבינו יונה בשערי תשובה, וכן הרמב"ם כלל לתרווייהו בשם אחד לענין מקבל, אם כן בוודאי שוין דינייהו גם כן לענין זה.

ונ"ל פשוט לפי דעת התוספות לענין רכילות לילך ולהגיד לחבירו פלוני דיבר עליך, תלוי גם כן בזה, אם סיפר לו שאמר עליו דבר גנאי, דודאי אסור אפילו יודע שהיה אומר בפניו. או שמספר עתה באפי תלתא, דהיינו בפני המדובר (מדובר הוא כגון שראובן אומר לשמעון לוי דיבר עליך כך וכך ראובן נקרא בשם מספר או מדבר ושמעון הוא המדובר) ובפני עוד שנים אחרים (וראיה לזה דאי לאו הכי לוקמי התוספות מימרא דר' יוסי ורבה בר רב הונא בגנאי גמור ולענין רכילות דגם כן לישנא בישא מיקרי וכמו לפירוש רשב"ם שם בבבא בתרא דאיירי רבה בר רב הונא לענין רכילות).

ועוד ראיה ממימרא דרבא במועד קטן הנ"ל ולפי גירסת הרא"ש ור"ן דגרסי ואי איתפקר לקמיה גברא רבה, היינו שחירף בפני השליח בית דין את הבית דין ואתי ואמר לא מיתחזי כלישנא בישא דכתיב העיני האנשים ההם תנקר, דכוונו דתן ואבירם על משה רבינו עליו השלום ואפילו הכי סיפר השליח, אלמא דשרי, ולפי פירוש זה קאי המימרא דרבא על רכילות, ודבר זה אמת היה ומסתמא גם כן באפי תלתא וכנ"ל ואפילו הכי משמע בגמרא דאי לאו שלוחא דבי דינא הוה אסור לספר אפילו באפי תלתא. ואין לומר דרבא אתי עיקר לאשמועינן דהדיין מותר לקבל, וראיה ממה שנאמר ויחר למשה מאד, משמע שקיבל דבר זה, ועל זה חרה אפו ועיין במהרש"א שם, דמרמב"ם פרק ל"ה מהלכות סנהדרין מוכח להדיא דאשליח קאי וכמו שנבאר אי"ה לקמן, וכן מוכח גם כן בשאילתות פרשה קרח דאשליח קאי עי"ש ועוד ראיה ברורה מסנהדרין (ל'.) מיכתב היכי כתבי ר' יוחנן אמר זכאי משום לא תלך רכיל בעמיך, ואף דשם חותם בפניו כדמוכח בירושלמי על משנה זו וכיון דבפניו אסור ממילא תו ליכא התירא לאפי תלתא, ובלאו הכי הדבר פשוט.

אך אם סיפר לו שאמר עליו דברים דאיכא למישמע דלא אמרה משום לישנא בישא תלוי גם כן בזה האחרון, אם אומרה באופן שהיה מתבייש לומר זה בפני הראשון דהיינו לוי הנ"ל אסור, ואם לאו מותר. והוא הדין באפי תלתא באופן זה מותר,

והוא הדין לקבל הרכילות תלוי גם כן בזה, אם הוא דבר שאינו של גנאי ולא היה מתבייש לומר זה בפני הראשון מותר גם כן לקבל, אבל בלאו הכי אסור גם כן לקבל אף שסיפר באפי תלתא וכמו שכתבנו למעלה ראיה מהכתובים דבכל גווני אסור לקבל לשון הרע ורכילות.

והנח לא מצינו לפי דברי התוס' שיהא מותר אחר כך לילך ולספר לחבירו פלוני דיבר עליך כך וכך אף אם שמע הדבר באפי תלתא כמו לפירוש רשב"ם, וכן מצאתי במהרש"ל בהדיא בביאוריו על הסמ"ג לאוין ט' שכתב דלפי דברי התוס' בערכין אסור להגיד אחר כך אף אם שמע הדבר באפי תלתא, ועיין מה שנכתוב לקמן בזה.

הרי ביררנו בעזה"י פירוש התוספות על מימרא דרבה בר רב הונא שהתיר באפי תלתא. ובתוך זה ביררנו הדין לענין לשון הרע ורכילות אפילו על אמת ובאפי מרה ובאפי תלתא, בין לענין מספר ובין לענין מקבל, וגם ביררנו לדבריהן דין אבק של שניהם לכל ענינים הנ"ל. (באר מים חיים)

(וּנְצַיֵּר דָּבָר אֶחָד, וּמִזֶּה נָקִישׁ לְכָל כַּיּוֹצֵּא בָּזֶה. כְּגוֹן, שֶׁשּׁוֹאֲלִין לוֹ: אַיֵּה נִמְצָּא אֵשׁ? וְהוּא מֵשִׁיב: שָׁם תִּמְצָּא, שֶׁמְּבַשְּׁלִין תָּמִיד בָּשָׂר וְדָגִים. דְּדָבָר זֶה תָּלוּי לְפִי אֲמִירָתוֹ בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה, אִם רוֹצֶּה, מוֹצִּיא זֶה בְּלָשׁוֹן שֶׁאֵין בּוֹ גְּנַאי לַחְבֵרוֹ, דְּבֶאֱמֶת לִפְעָמִים אֵין בּוֹ עַוְלָה, כְּגוֹן, שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּנֵי בַּיִת הרְבֵּה, וַעֲזָרוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ הוֹן רַב, אוֹ שֶׁמַּחֲזִיק אַכְסַנְיָא שֶׁל אוֹרְחִים וְכַדּוֹמֶה, וְהוּא שׁוֹאֲלוֹ: אַיֵּה נִמְצָּא אֵשׁ? וְהוּא מֵשִׁיב לוֹ: לֹא תִּמְצָּא עַתָּה אֵשׁ, כִּי אִם בְּבֵית פְּלוֹנִי שֶׁמְּבַשְּׁלִין תָּמִיד וְכַוָּנָתוֹ כַּנַּ"ל, וְכָל כִּי הַאי גַּוְנָא {וכמו כן} בְּעִנְיְנֵי אֲבַקּ לָשׁוֹן הָרָע תָּלוּי בְּאֹפֶן אֲמִירַת הַמְסַפֵּר בְּעֵת דִּבּוּרוֹ. (ג) אֲבָל אִם מוֹצִּיא אוֹתוֹ בְּקוֹלוֹ וּבִתְנוּעוֹתָיו, דְּמִנְכָּר שֶׁכַּוָּנָתוֹ, שֶׁהוּא מַרְבֶּה בִּסְעֻדַּת מְּרֵעוּת תָּמִיד, אַף שֶׁדָּבָר זֶה אֵינְנּוּ גְּנַאי גָּמוּר, אֲפִלּוּ הָכֵי {אף על פי כן} קְרָאוּהוּ חֲזַ"ל אֲבַק לָשׁוֹן הָרָע, וְאָסוּר לוֹמַּר אֲפִלּוּ בִּפְנִי שְׁלשָה).

(ג) ועתה נבוא לבאר בעזה"י שיטת הרמב"ם ופירושו בדברי רבה בר רב הונא וז"ל הרמב"ם בפרק ז' מהלכות דיעות הלכה ב' איזהו רכיל זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך אמר פלוני וכו' אף על פי שהוא אמת הרי זה מחריב את העולם, ויש עון גדול מזה עד מאד והוא בכלל לאו זה והוא לשון הרע והוא המספר בגנות חבירו אף על פי שאומר אמת. עוד כתב בדין ה' אחד המספר בלשון הרע בפני חבירו או שלא בפניו וכו', ואם נאמרו דברים אלו בפני ג' כבר נשמע הדבר ונודע ואם סיפר אחד מן השלשה פעם אחרת אין בו משום לשון הרע והוא שלא יתכוין להעביר הקול ולגלותו יותר ועי' בכסף משנה שפירש מה שכתב הרמב"ם והוא שלא יתכוין כלומר שזה שהתרנו היינו שאם יבוא במקרה לדבר בענין זה אין איסור לאומרו אבל לא שיתכוין לגלות הדבר יותר, והנה לפי דברי הרמב"ם יהיה פירוש דברי רבה בר רב הונא כך, כל מילתא וכו' היינו שאם עבר אחד על איסור לשון הרע וסיפר דברי גנות על חבירו באפי תלתא מותר אחר כך גם כן להשומעים לספר במקרה אחד לחבירו מהדברי גנות שנשמע על פלוני ואין זה מיקרי מדבר לשון הרע ומעלה גנות על חבירו דבלאו דידיה נמי כבר נשמע הדכר ונודע לכל דכיון דג' יודעים הוי כאילו כל העיר יודעים דחברך חברא אית ליה ואין הוא מזיק לו בדיבורו, ועם כל זה התנה הרמב"ם וכן הסמ"ג בלאוין ט' והוא שלא יתכוין להעביר הקול וכו'.

(ונראה דיצא לו להרמב"ם זה מהא דאיתא בסנהדרין (ל"א ע"א) ההוא תלמידא [דנפיק עליה קלא] דגלי מילתא דאיתאמר בבי מדרשא בתר עשרין ותרתין שנין ואפקיה ר' אמי מבי מדרשא אמר דין גלי רזיא ומסתמא כיון דאיתאמר בבי מדרשא הא על כל פנים היה באפי תלתא ועם כל זה אפקיה ר' אמי היינו משום דנתכוין לגלות ולא במקרה ולכן אמר ר' אמי דין גלי וכו' ועוד נוכל לומר דיצא לו להרמב"ם זה ממה דאיתא בירושלמי פרק א' דפיאה מותר לדבר לשון הרע על בעלי המחלוקת שנאמר ואני אבוא אחריך ומלאתי את דבריך [ולקמן בכלל ח' נבאר אי"ה באיזה אופן שייך זה כי יש בזה הרבה פרטים] והרי שם היה המעשה בפירסום כמו שכתוב בקרא ובודאי היה נודע לו לדוד לבסוף, ואפילו הכי משמע בירושלמי דאי לאו סברא דבעלי המחלוקת היה אסור לגלות, ועל כרחך משום דנתכוין לגלות. וסבירא ליה להרמב"ם דחד דינא הוא בין לגלות לאותו האיש שנידבר מתחלה עליו כההיא מעשה דדוד שהענין היה אודותיו, ובין לספר גנותו של אחד דהוא לשון הרע לאיש אחר, מכיון דנתכוין לגלות יותר. וטעמו פשוט כיון דסוף סוף יוודע אליו ואפילו הכי משמע מירושלמי זה דאסור לגלות, ועל כרחך האיסור משום הכונה לבד ולא משום הפעולה, ואם כן גם לאיש אחר אם נתכוין לגלות יותר גנותו של אחד דאסור אבל אין לומר דיצא לו להרמב"ם ממה דאיתא בשבת (ל"ג:) במעשה דיהודא בן גרים שאמר רבי שמעון בר יוחאי המאמר שלו באפי תלתא ר' יהודא ור"י וריב"ג ואף על פי כן מיקרי לשון הרע לגבי יהודא בן גרים, וראיה שהענישו רבי שמעון בר יוחאי לבסוף כמו דאיתא שם, והוא לא גילה למלוכה כמו שפירש"י שם, אלא ודאי שהתכוין להעביר הקול. דזה אינו, חדא, דדוחק גדול הוא שיתכוין להעביר הקול דאדם גדול היה וכמו שפירשו התוספות שם, ועוד דלגבי אנשים חשובים כאלו לא שייך התירא דחברך וכו' ועוד שארי סברות כמו שנכתוב אי"ה לקמן, ועל כן הראיות הראשונות עיקר)

היוצא מדבריו דלכתחלה אסור לספר לשון הרע ורכילות באפי תלתא ועל דבר אמת, דהרי הרמב"ם מתחלה בהלכה ב' פסק בשניהם לאיסור אפילו על אמת, ואחר כך בהלכה ה' כתב דין זה ומשמע דאדלעיל קאי, דרכילות גם כן לשון הרע מיקרי כמו שכתב הרבינו יונה בשערי תשובה, אלא שהקדים הרמב"ם ענין לשון הרע ורכילות בהלכות הקודמין ואחר כך כלל לשניהן בשם אחד דהיינו לשון הרע. וראיה ברורה דהרמב"ם אתרווייהו קאי ממה שכתב בהלכה זו והמספר דברים שגורמים אם נשמעו וכו' הרי זה לשון הרע ומקורו ממעשה דרבי יהודה בן גרים בשבת הנ"ל כמו שכתב הכ"מ והרי שם רכילות היה אלא ע"כ דקרי הרמב"ם לרכילות גם כן לשון הרע, (ולבד מן דין ברכילות החמיר הרמב"ם בענין זה יותר מלשון הרע, דבלשון הרע התיר הרמב"ם אחר כך לספר אם נאמר מתחלה הדבר באפי תלתא ולא ברכילות, לפי מה שכתב רש"ל, וכל שכן שלא יגרע ממנו לענין לכתחלה, ולבד כל אלה הוכחנו ראיה לעיל ממועד קטן (ט"ז ע"א) לפי גירסת הרא"ש והר"ן דקאי על רכילות שחירפו דתן ואבירם למשה רבינו ע"ה ואי לאו שלוחא דבי דינא היה אסור לספר זה לפני בית דין של משה דעל כל פנים לא היו אז פחותים משלשה, וכאן ודאי אין לדחות דאקבלת משה קאי דהרי להרמב"ם איירינן השתא ומהרמב"ם בהלכות סנהדרין פרק כ"ה מוכח בהדיא דאשליח קאי המימרא דמועד קטן הנ"ל, דזה לשונו שם, הקלני או הקלה הדיין וכו' ואין השליח חייב וכו' ועיי"ש במפרשיו שמקורו נובע ממועד קטן הנ"ל).

ולקבל פשיטא דאסור לשון הרע ורכילות, אפילו אם שמע הדבר באפי תלתא, וכמו שהוכחנו לעיל בכמה ראיות, ורק לחוש מותר וכדלקמן. הכל כמו שסוברים התוספות.

ואף דלכאורה משמע דהרמב"ם פליג עם התוספות בהתירא דידהו, דהיינו להתיר האבק באפי תלתא ובפניו והראיה דהרמב"ם בהלכה ד' כתב כל דיני אבק ואחר כך בהלכה ה' כתב דין זה דאחד המספר בפניו או שלא בפניו, אבל באמת נוכל לומר דלא פליג על התוספות וכוונתו היכי דמינכר שהוא לגנאי דאסור, והתוספות גם כן מודים לזה כמו שמוכח להמעיין וכמו שכתבנו לעיל, אך דבזה המציא קולא חדשה לפירושו בדברי רבה בר רב הונא דאם נשמע כבר הדבר באפי תלתא מותר אחף כך במקרה לספר לאחר, ומשמע אפילו גנאי וקינטור אך שלא יתכוין להעביר הקול.

ונראה דכל שכן לילך ולספר לאיש הנוכחי שעליו סיפרו דברי הגנות ולומר לו פלוני דיבר עליך כך וכך בודאי דאסור, ורכילות מיקרי, ולא כשיטת רשב"ם בב"ב שמתיר בזה והעתקנו דבריו לעיל בתחלת דברינו, וכן כתב מהרש"ל בהדיא בביאוריו על הסמ"ג במצוה ט' דלא כהגהות אשר"י בב"ב (דף ל"ט) שהביאו לדינא ע"ש במהרש"ל, ולפי דבריו אלו יהיה גם דעת הסמ"ג בפירושא דאפי תלתא כדעת הרמב"ם מדהעתיק דברי הרמב"ם במה שכתב והוא שלא יתכוין להעביר וכו' ועיין לקמן מה שנכתוב מכח דברי מהרש"ל אלו.

הרי ביררנו בעזה"י לעת עתה שלשה פירושים בדברי רבה בר רב הונא. א. פירוש רשב"ם, ב. פירוש התוספות דבבא בתרא ודערכין, ג. פירוש הרמב"ם והסמ"ג. ויש עוד פירוש רביעי בספר שערי תשובה לרבינו יונה במאמר רכ"ח ע"ש שהסביר המימרא דר' יוסי ורבה בר רב הונא ר. ק בדבר דעל פי דין תורה לית ביה משום לישנא בישא כגון בדברים שבין אדם לחבירו ולא עשה תשובה שעל פי הדין מותר לגנותו עבור זה על פי הפרטים שנבאר לקמן בכלל י', ובחלק ב' בכלל ט', ולית ביה רק חשש שיחשדו אותו לחונף על שלא אמרו מתחלה בפניו או למוציא שם רע וכמו שנעתיק אי"ה לקמן כל דבריו, וכעין פירוש זה פירש גם כן בשיטה מקובצת בבא בתרא (ל"ט ע"א) בשם עליות הרבינו יונה בפירוש השני עי"ש והעתקנו בסוף הספר את דבריו, אבל בדבר דשייך ביה לשון הרע משמע מיניה בהדיא גם כן ככל הפוסקים הנ"ל דאסור בכל גווני אפילו על אמת ובפניו ואפי תלתא, ועיין היטב שם במאמר רי"ד ורט"ו ורט"ז ורי"ט ורכ"ב ורכ"ח ותמצא בבירור כדברינו, וכן מוכח בהדיא בדברי עליות הרבינו יונה הנ"ל ע"ש

ויש עלינו עוד לבאר דעת רש"י בענין זה דאפי תלתא שזה לשונו שם בערכין (דף ט"ז ע"א) בד"ה דמיתאמרא באפי תלתא וכתב רש"י על זה וזה לשונו שהבעלים אמרוה בפני ג', המגלה אותה אינו לשון הרע, שזה גילה תחילה דעתו שאם מגלה אותו אינו חושש דמידע ידע דסופו להגלות דחברך חברא אית ליה, וזה מגלה לחבירו וזה לחבירו עד שיודע עכ"ל. צריך עיון אם מה שכתב שהבעלים וכו' כונתו הבעלים הראשונים המביאים הדיבה על אחד אמרוה להגנות באפי תלתא, המגלה אותה אחר כך אפילו לאחד הנ"ל אינו לשון הרע וכו' כפירוש רשב"ם, או כונתו כשאחד סיפר לחבירו ענין עסקו ומסחרו שברצונו ליסע שם לקנות אצל אחד הידוע לו, או שסיפר לו מעניני עונות שאירע לו, ועל פי הדין אסור לו לגלות אחר כך זה לאחר מפני שיוכל להגיע לו היזק או בושת מהגילוי ההוא וכמו שנכתוב לקמן, ועל זה כתב רש"י ואם הבעלים אמרוה בפני ג' וכו' דהוי כאלו הרשהו בפירוש לגלות ולא מיירי רש"י כלל בענין רכילות ויותר מדוקדק עתה לשון רש"י במה שכתב שהבעלים (ופירוש זה על דברי רבה בר רב הונא מצאתיו אחר כך גם כן בעליות הרבינו יונה הנ"ל עי"ש) אבל לענין רכילות אפשר דסבירא ליה לרש"י גם כן דאסור בכל גווני כהרמב"ם והסמ"ג והתוספות לפי מה שכתב מהרש"ל דלא כפירוש רשב"ם. הרי בסך הכל יש לנו ה' באורים על מימרא דרבה בר רב הונא הנ"ל, ונבאר אי"ה לקמן כל הדברים לדינא.

אך לעת עתה נחזור למה שהתחלנו ונסיים בקיצור להלכה, כי היוצא מדברינו דמן הדין אסור לספר לשון הרע או רכילות או אפילו אבק לשון הרע ורכילות היכי דמינכר לגנאי אפילו באפי תלתא ואף שיודע שהוא אמת, והוא הדין לקבל אסור בכל זה. וביררנו כל זה מדברי התוספות והרמב"ם והסמ"ג והרבינו יונה, והרשב"ם גם כן מסכים לזה, דאי לאו הכי הוי ליה לפרושא יותר רבותא דלכתחלה מותר באפי תלתא לבד שהוכחנו מכמה מקומות מהספרי והש"ס, ועל פי זה כתבתי הסעיף הראשון והשני שבכלל זה, וסתמתי כשיטת התוספות משום דלא מצינו מי שיחלוק עליהם בפירוש בזה דאף הרמב"ם יוכל להיות שמסכים לזה וכמו שכתבתי למעלה עיין שם. (באר מים חיים)