חפץ חיים/הלכות לשון הרע/א ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

וְדַע עוֹד, דַּאֲפִלּוּ אִם בְּתוֹךְ הַגְּנוּת, שֶׁגִּנָּה אֶת חֲבֵרוֹ, גִּנָּה אֶת עַצְּמוֹ (טו) גַּם כֵּן בָּזֶה הַגְּנוּת גּוּפָא, וַאֲפִלּוּ הִקְדִּים לְהִתְרַעֵם עַל עַצְּמוֹ בָּזֶה, אֲפִלּוּ הָכֵי {אף על פי כן} מִכְּלל דֵּילָטוֹרְיָא לָא נָפְקֵי {לא יצא}.

(טו) גינה את עצמו וכו' ואפילו הקדים וכו'. ממה שמצינו בישעיה כשאמר אוי לי כי נדמיתי כי איש טמא שפתים אנכי ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב. ואף שישעיה לא כיון חס ושלום לגנות בזה את ישראל, רק היה מתאונן על עצמו ואומר אוי לי כי נדמיתי וגו' ובאורו כמו שפרש רש"י והמפרשים הריני מת שלא הייתי כדאי שאראה פני השכינה לא מצד מעשי ולא מצד מעשה אבותי, וגם הקדים לבזות לעצמו וכמו שאמר כי איש וגו' ואפילו הכי נענש על זה כמו שכתוב שם ויעף אלי וגו' ובידו רצפה, ואמרו חז"ל שאמר לו הקדוש ברוך הוא למלאך רצוץ פה שאמר דילטוריא על בני. וגם על שאמר כי איש וגו' השיבו הקב"ה עליך אתה רשאי לומר ואי אתה רשאי לומר עליהם וכמו דאיתא בילקוט שם. (באר מים חיים)