חפץ חיים על ספרא/תזריע נגעים/פרשה ג
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
פרשתא ג[עריכה]
( א ) נגע צרעת וגו': פי' למה צריך לומר "נגע צרעת"? לכתוב "וכי יראה הכהן מחית בשר חי בשאת"? והוא מפני שלא למדנו רק לשאת שהוא מטמא במחיה ומנין וכו' תלמוד לומר נגע צרעת כמו שמסיים בסוף.
ודין הוא: ואין צריך קרא לזה.
ליטמא בשער לבן: דשער לבן כתיב גבי כולהו.
קל וחומר: ר"ל ועוד קל וחומר לזה שהמחיה יטמא בכל המראות.
שאין שער לבן מטמא בקרחת וגבחת: כדמייתי לקמן.
לא אם שוו: פי' בבחינה אחרת השער לבן כולל יותר שהוא כולל השחין והמכוה מה שאין כן במחיה שאינו מטמא בשחין ומכוה כדאיתא לעיל בריש הספר בברייתא דר' ישמעאל עיין שם.
תלמוד לומר נגע צרעת: לרבות כולם בכלל זה.
ומה השאת אום אף בהרת אום: פי' בתחלה מרבה לזה בהרת דהוא אב כמו השאת.
ומנין לרבות שאר המראות: דהוא התולדות.
הוא הדין והיא תשובה: ר"ל דגם בזה שייך ודין הוא כנ"ל וגם התשובה כנ"ל.
תלמוד לומר נגע צרעת: דסגי למכתב נגע, וצרעת לרבות תולדות.
( ב ) כי תהיה מן הדבור ואילך: משעה שנאמרה הפרשה זו ד"כי תהיה" לשון עתיד.
באדם: מלה יתירא היא דהיה לו לומר "כי תהיה בו".
בכולו לבן: שפרח הנגע בכולו וזה משמע מאומרו "באדם" שמשמע בכל גוף האדם דאף על גב דטהור הוא כדכתיב "כולו הפך לבן טהור הוא", אי הוי ביה מחיה טמא משום מחיה.
והלא דין הוא: ולא צריך קרא לזה.
בהרת קטנה: כגריס.
שאינו סימן טומאה: דאי הפך כולו לבן טהור הוא ואם כן מן הבהרת לא ילפינן ולהכי אתא קרא.
( ג ) וצמח בו נגע אחר: קודם שהסגירו או החליטו.
מנין שזקוק לו: לומר לו מה דינו דהא כתיב "נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן" משמע שהיתה בו קודם שהובא אל הכהן אבל צמח בו לפני כהן מנין שזקוק לו -- תלמוד לומר וכו'.
תלמוד לומר וראה הכהן והנה שאת: מתיבת "והנה" משמע שנתהוה דבר חדש לעיניו.
והיא הפכה שהפכתו היא וכו': פי' שהפכתו השאת לשער לבן והוא שבהיות עדיין השאת בו הפכה זו השאת לשער לבן.
ולא שהפכתו חברתה: שאם הלכה השאת דהוי ביה השער לבן ונשאר השער לבן לבד ובאה שאת אחרת בההוא מקום דאיכא שער לבן לא הוי טמא.
( ד ) זהו שער פקודה וכו': מלשון פקדון, שהפקידה הבהרת את השער לבן בעור הבשר והלכה לה וזהו טעם עקביא שמטמא אותו לפי שלכך נקרא 'שער פקודה' שהבהרת הפקידה אותו והלכה לה עד שתחזור ולדעתו מה שאמר "והיא הפכה" לא הדר לזה הבהרת הפרטי אלא לבהרת בכלל וירצה שבהרת הפכה אותו ולזה כאשר בא זה השני הוא טמא לפי שגם הראשון בהרת היה ובהרת הפכה אותו.
וחכמים מטהרין: שהם סוברין שמלת "היא" קאי על הבהרת שאנו עוסקין בו עתה לטמאו על ידו.
שהוא טהור: כיון שהבהרת הראשון הלך לו לגמרי וכשבא השני כבר היה שער לבן מקודם ולא מהני לטמאו.
כחצי גריס וכו': סבירא ליה דבזה כיון שלא נסתלק לגמרי מוכח שהניחה שם בפקדון השער לבן בעור הבשר עד שתחזור למקומה והיא הבהרת הראשון וקרינן בה "והיא הפכה".
אף כך דבריך אינן מקוימין: דכיון שנתמעט הנגע משיעורו כמאן דליתא דמיא וזהו נגע חדש שקדמתו שער לבן.
( ה ) והיא הפכה וכו': דלשון "והיא" משמע שהיא כולה הפכה השער ללבן ולא מקצתה.
ובה שתי שערות: שהחצי גריס קדם לשתי השערות ונמצא דרק מקצת הנגע הפך לשער לבן ואפילו אם נולד לה בהרת עוד כחצי גריס ובה עוד שער אחת, מכל מקום יסגיר ולא יחליטו, ואין מצטרפין השערות דשערות הראשונות כמאן דליתא דמיא שהרי הפכן מקצת הנגע.
( ו ) והיא הפכה כו' ולא שהפך כולו את מקצתו: דקרא הכי קאמר והיא שהיא כולה הפכה השער שהם שנים דמיעוט שער שנים אבל לא שהיא הפכה מקצת השער והוא אחד כדמפרש ואזיל.
הרי זו להסגיר: ואף על פי שעכשיו נשלם שיעור הבהרת והפכה לשער האחרון לא מהני דבעינן שיוקדם שיעור הנגע לשתי שערות דוקא ולא חזי לאצטרופי השער הראשון דהוא נולד קודם שנשלם שיעור הנגע.
( ז ) תלמוד לומר שער לבן ומחית: דהוקשו להדדי לומר דשער לבן ומחיה שוים בשעור מקומם. מה שער מקום שתי שערות, דמיעוט שער שנים, אף מחיה.
( ח ) יכול: פי' ועדיין יכול אני לומר דלא אתי קרא לאקושי להדדי אלא לומר שלא יהיה טמא עד שיהיו בה שניהם שער לבן וגם מחיה ואף על גב שכבר טמאו הכתוב בשער לבן לבדו בפרשה הראשונה וכן במחיה לבדה דכתיב "וביום הראות בו בשר חי יטמא", הוה אמינא דאין זה אלא בבהרת שהיא עזה אבל שאת שהיא למטה ממנה צריך לשתי סימנים.
תלמוד לומר צרעת נושנת היא: אמחיה לבדה קאי דאי אתרוויהו הוה ליה לומר "הם" ואמר "היא" לומר שהיא לבדה יטמאנו ואין צריך לסיוע אחר.
( ט ) ואם כן למה נאמר שער לבן ומחית: ולא אמר "או מחית". ללמדך שלא תהא טומאת השאת או שאר המראות עד שיהא בה מקום לקבל את שניהם ופי' הפסוק: המרחק אשר יצטרך לשער לבן ומחית בשר חי צריך שיהיה בשיעור השאת.
( י ) שער לבן מצד זה: היינו שיהיה מקום ד' שערות זה בצד זה דהכי משמע מאומר שיהיה בה מקום לקבל כו'.
תלמוד לומר בשאת: שיראה שיהיה היינו בשר חי בלא נגע באמצע השאת באופן שתהיה מבוצרת כמבצר שעומד באמצע העיר ולזה בכל צד מצידיה מעלה ומטה וימין ושמאל צריך שיהיה מקום שתי שערות שמכל צד שניקח אותה יהיה בה שיעור מקום צמיחת שתי שערות ושיעור המחיה.
הכי גרסינן הא כיצד מקום ב' שערות מימינה ומשמאלה וכו'
מרובעות: היינו כל מקום ומקום הוא שתי שערות על שתי שערות.
ונמצאו ל"ו שערות: דריבוע המחיה שבאמצע הבהרת הוא ב' שערות על ב' שערות וכן מכל צד מעלה ומטה ימין ושמאל מקום שתי שערות על ב' שערות וכן בארבע קרנותיה. נמצא דכי מרבעת לה כולה הוי שש שערות על שש שערות דהוו להו ל"ו שערות והיא על צורה זו:
- <כאן יש ציור של 36 נקודות מסודרות בריבוע של שש על שש>
נמצא גופה של בהרת: היינו עם המחיה שבתוכה.
כגריס: חצי פול.
הקילקי: שם מקום שהיו גריסיה גדולות.
מרובע: דגריס הוא כתשעה עדשים וכל עדשה הוא כשתי שערות על שתי שערות ובסך הכל הוא ל"ו. ושיעור המחיה שבאמצעה הוא כעדשה אחת והיקפה מכל צד הוא כשמנה עדשים [עיין ריש פרק ו דנגעים].
בשר חי לא השחין בשר חי לא בוהק: שאם נולד לו שחין כעדשה בתוך השאת או כעדשה בהק שהיא למטה מד' מראות אינו מטמא ואף על פי שאינו שאת ובהרת וע"כ אם יש בשאת לבדו כשיעור גריס יסגירנו ואם לאו יפטרנו שאין אותו מקום האמצעי עולה מן החשבון כלל.
הכי גרסינן בשאת לא בשחין בשאת לא בבהק [כן הוא גירסת הראב"ד וכן משמע מהגהות הגר"א]. פי' שאין המחיה מטמא בשחין ומכוה ולא בבהק שהוא למטה מארבעה מראות דאף על פי שיש לו מחיה באמצע אינו טמא. והקרבן אהרן הוסיף עוד דאפילו אם המחיה עומד בתוך השאת והבהרת והם עומדים בתוך השחין אינו טמא. ולא אדע מנין לו זה.