חפץ חיים על ספרא/תזריע נגעים/פרשה ב
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
פרשתא ב[עריכה]
( א ) מנין לרבות השאת: שהיא לבנה.
תלמוד לומר למטן: היינו בפרשה שלמטה.
שאר המראות: שהם לבנות.
תלמוד לומר ואם בהרת: "ואם" ריבויא הוא.
( ב ) שהוא שלישי לכתוב: שאת או ספחת או בהרת.
( ג ) ושאר כל המראות יהיו טהורים: דאף דרבינן לעיל עוד תולדה לבהרת ותולדה לשאת, הוה אמינא דוקא שיהיו כולן קרוב למראה שלג.
בהק טהור: ושאר כל המראות ממנו ולמעלה טמאות. פי' בהק הוא בהרות כהות לבנות כלומר הכהות הם טהורות אבל כל הלבנות שאינם כהות טמאות וכל הטמאות הללו אפילו אותם שהיא כקרום ביצה לבנות הם במזגן ואינן כהות.
( ד ) השאת כקרום ביצה שניה לה כצמר לבן: אף על גב דבלובן הצמר לבן עזה לבנוניתה יותר מקרום ביצה אפשר דקרא ר"מ לקרום ביצה בגדר אב משום דתניא בשבועות דף ו' "שאת, אין שאת אלא גבוה, וכן הוא אומר על הגבעות הנישאות", וכיון שהוא גבוה כמראה הצל שהוא גבוה מן החמה משמע שבלבנינותה היא נמוכה מכולן [ר"ש].
הכי גרסינן השאת כצמר לבן: שהוא לבן יותר מקרום ביצה תולדתה.
( ה ) הפתוך: הוא מעורב לובן עם אודם והוא מה שכתוב בתורה "בהרת לבנה אדמדמת" והוא גם כן ממראה נגעים.
שבשלג: המעורב בלובן ואודם שבבהרת העזרה כשלג נראה.
כיין המזוג בשלג: שלבנוניתו מרובה ואמומית שבו מועט.
והפתוך שבסיד: והמעורב שבנגע שהוא כסיד ההיכל נראה.
כדם המזוג בחלב: שאדמימות שבו מרובה ואף על גב דלא תני פתוך אלא בבהרת ותולדתו -- הוא הדין דיש פתוך נמי בשאת ותולדתו כדלקמן פ"ז משנה ה'.
שבזה ושבזה: שבשלג ושבסיד.
כיין המזוג במים: שסביבותיו לבן אבל דם בחלב מראהו לא אדום ולא לבן.
דיהה הימנה: חסרה מן הלובן שאינה צחה בלבנינות כמותה. וכן בשאת ותולדתו כל שאינו לובן כל כך ניכר האדמימות בו יותר והליבון אינה צחה כל כך.
( ו ) מראות נגעים ששה עשר: ארבעה מראות חלוקות וארבע מראות פתוחות דעור ובשר וכנגדן בשחין ומכוה ששחין ומכוה אחד הן ולא חלקן הכתוב אלא לומר לך שאין מצטרפין.
שלשים וששה: ששה עשר דהנ"ל והוסיף עוד כנגדן בנתקים -- הרי כ"ד. וכנגדן בקרחת וגבחת עוד שמנה, שקרחת וגבחת אחד הן -- הרי ל"ב מראות. וירקרק ואדמדם דנגעי בגדים וירקרק ואדמדם דנגעי בתים -- הרי שלשים וששה.
שבעים ושנים: הנ"ל ל"ו הנ"ל בתחלה כשהובא אל הכהן ול"ו אחריני כנגדן בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני של הסגר או בסוף שבוע ג' לנגעי בתים להבחין בין מראה שלכתחלה למראה שבסוף -- הרי ע"ב. ועיין בתוספות יום טוב פ"א דנגעים משנה ד'.
אמר ר' יוסי שאל וכו' עד אמר ר' יוסי השני -- כולה יתר [הגר"א וכן בילקוט אינו וכ"כ ש"א].
ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא: פי' למה הוצרכו לומר שיש אבות ותולדות.
לומר לך שמצטרפין זה עם זה: כלומר כיון שלמדנו שהם אבות ותולדות למדנו שהאב והתולדה מצטרפין לשיעור נגע שהוא כגריס שאלמלא כך הייתי אומר דכל מראה שהוא מקרום ביצה ולמעלה בעינן כגריס שלם דוקא.
ויאמרו כל שהוא וכו' ומצטרפין זה עם זה: וקשה אי אמר הכי הוי משמע דכולהו מצטרפי בהדי הדדי ואנן סבירא לן דתולדה דהאי לא מצטרף בהדי אב דהאיך ולא בהדי תולדה דאידך וי"ל משום דאכתי הוי מצי לאקשויי ליה ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה שלג וסיד וצמר וקרום ביצה ולמה הוצרכו לומר מי הוא אב ומי הוא תולדה שלו [הראב"ד].
כל כהן שאינו בקי בהם ובשמותיהם: לידע מאיזה נגע הוא מטמאה לא יראה את הנגעים ואם לא ידע האב ותולדתו לא ידע אם בהרת מטמאתו או בשאת.
( ז ) לא שער מחייתה: ר' שמעון הוא דדריש לה כדמפרש ואזיל.
בהרת כגריס: בלא מקום מחיה דהיינו תשע עדשות בהרת ועדשה אחת מחיה והוא עשר עדשות בין הכל דגריס הן תשעה עדשות ומחיה אין פחות מכעדשה.
הלכה המחיה: שהוסרה המחיה ונתפשט נגע הבהרת על מקומה ונמצא שכעת שער לבן הוא בתוך הבהרת טמאה מפני שער לבן.
הלך שער לבן: שנשר או נהפך לשחור.
טמאה מפני המחיה: וכידוע דכל אחד הוא סימן טומאה.
שלא הפכתו הבהרת: ששער לבן קדם לבהרת של אותו מקום המחיה וזהו שדקדק מתחלה ושערה דהיינו שער של בהרת צריך להתהפך ללבן ולא מה שהמחיה הפכתה ללבן.
והלא כבר נאמר ושער בנגע הפך לבן: והאי "בנגע" יתר הוא אלא דאתי להורות באיזה מקום שהוא אם הנגע הפכתה ללבן מועיל זה לטמאותה אף שהוסרה הנגע כיון שהיא עתה בתוך הבהרת.
( ח ) ולא שער מקצתה: גם זה ר' שמעון דריש לה ד"ושערה" בכינוי משמע שער הבהרת האמור שהוא כגריס אבל אם בשעת ההיפוך לא היה בה כגריס -- שהיה בה מחיה שהיא ממעטת אותו -- אין השער מטמא דנמצא שאין כל שער הבהרת הפכתה.
ר' שמעון מטהר: בהלכה המחיה שאינו טמא משום שער לבן.
שלא הפכתו בהרת כגריס: שהשער קדם לבהרת כגריס שבשעה שנהפך השער המחיה מיעטה הבהרת מכגריס.
שאם יש במקום שער לבן כגריס: היינו לבד המחיה.
שהוא טמא: הוא מלתא דפשיטא, ועיין בתוספות יום טוב דקמ"ל אף על גב דלא ידעינן אם קדם הבהרת או השער וכתנא קמא דר' יהושע לעיל בפ"ב משנה ב'.
( ט ) ושערה לא הפך לבן: משמע שהיה שם שער אלא שלא הפך לבן עדיין, ואמר "ושערה" בכינוי דהדר לבהרת הנזכר שהוא כגריס ואמר שעם היות בה שער שחור והסגיר למדנו דשער שחור אינו ממעט את שיעור הבהרת דאילו היה ממעט אותו לא הי בעי הסגר.
בהרת ובשער לבן חיישינן וכו': בתמיה, כלומר וכי אם היה בהרת כגריס ובה שער לבן מי אמרינן שהשער לבן מיעט את הגריס ונטהרנו וכשם דלא ימעט השער לבן כך לא ימעט השחור.
שהוא סימן טומאה: וצריך להחמיר לחשוב שמקום השער הוא בכלל הנגע מה שאין כן בשחור שעדיין אינו מוחזק לטמא.
אלא שתים: ופשו לה עוד שמנה שאינם סימן טומאה וכי אנו חוששין שממעטין את הבהרת וכשם שאין אנו חוששין לאלו כך אין אנו חוששין לשחור.
שהוא מין טומאה: ואף על גב שאין אנו צריכין אליהם לטמא זה הנגע -- עם כל זה חלק מהטומאה הם.
אף שער שחור וכו': כלומר שחור נמי מתהפך ללבן דהוי מין טומאה.
ואומר ושערה וכו': כלומר ואם לא יספיק זה לכם להשיב אתכם הרי קרא אמר זה בהדיא וכמו שמסיים.
תחלה: כלומר זה ההתחלה למה שיעשה אחר כך [קרבן אהרן], ועיין בראב"ד מה שמבאר כפשוטו דהיינו רק בתחלה צריך הסגר פעם אחת או שני פעמים אבל לאחר שהחליטו בשער לבן או בפשיון והלך השער לבן והפשיון וחזר -- אין צריך עוד הסגר שני וכך צריך לפרש לקמן פרשתא ה' סוף פ"ח.