חפץ חיים על ספרא/תזריע נגעים/פרק ה
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
פרק ה[עריכה]
( א ) ללמד על ראשי אברים שנתגלו: בתוך הפריחה דהיינו שסר מהם הנגע הרי הם כמחיה בבהרת שהיא טמאה ואף על פי שראשי אברים אינם מטמאין משום מחיה כדלעיל בפרשה א' פ"ב הלכה ט' -- עכשיו מטמאין וגזירת מלך היא. ובדואי בראשי אברים קאמר רחמנא דאי בשאר הגוף קאמר למה לי למיהדר ביה קרא, פשיטא דבשר חי מטמא ליה דמחיה החוזרת ופשיון החוזר ושער לבן החוזר כולהו נפקי מ"פשה תפשה" כדדרשינן לעיל, אלא ודאי בראשי אברים קאמר דכי היכי דמעכבי מעיקרא בפריחה הכי נמי אם פרח בהם וחזר הנגע וסר מעליהן ונתגלו הרי זה טמא מוחלט.
וכי משום מחיה הוא מטמא: בראשי אברים המתגלים בתוך הפריחה והלא שאר מחיה אין מטמא וכו'.
אמר ר' יוסי וכי משום ראשי אברים וכו': פי' וכי כונת הכתוב "וביום הראות בו בשר חי" דוקא על ראשי אברים שתאמר גזירת מלך הוא, והלא הכתוב כולל נמי אם חזר הבשר חי לאמצעיתו [דהיינו שאינו על ראש האבר] לטמאו והתם ודאי אתה מודה דבעינן כעדשה מאי טעמא דילפינן בשר חי דהכא מבשר חי דהתם. הלכך כי חזר ה"הבשר חי" לראשי אברים נמי בעינן כעדשה דהקרא כולל תרי גווני.
אלא נאמר כאן וכו': פי' אלא ע"כ אתה צריך לילף בשר חי דהכא מבשר חי דהתם לכעדשה ואם כן הכא נמי לראשי אברים.
( ב ) וביום מלמד וכו': דהוה ליה למכתב "ובהראות בו בשר חי וכו'", מאי "ביום", להורות דיש יום שאתה רואה בו ויש יום שאין אתה רואה דהיינו לחתן בשבעת ימי המשתה וברגל שהוא זמן שמחיה אין הכהן נזקק לו. וזהו שאמר ר' יהודה "נותנים לו שני ימים" היינו תרי גווני ימים, יום המשתה ויום הרגל, וזה נותנים לו דהיינו לנגעי גופו וכן לנגעי ביתו וכן לנגעי כסותו.
ר' אומר וכו': ס"ל דאין צריך קרא לזה דהרי הוא אומר "וצוה הכהן ופנו את הבית וגו'", אם ממתינים לדבר הרשות וכו' דהיינו הפסד ממום שלא יטמא כל אשר בבית.
( ג ) מנין אתה אומר וכו' המורדים: דכל הני כולהו ודאי לא מעכבי בפריחה בתחלה שהרי אינן ראוין ליטמא בנגעי בהרת כדלעיל בפ"ד הלכה ב' ומנין אתה אומר שאם חזר הראש והזקן ונקרחו והשחין והמכוה והקדח (הוא גם כן כעין שחין) ונעשו צרבת שנרפא העור שעליהן ונמשך כקרום שהם ראוים עכשיו ליטמא בנגע בהרת יכול יהא טמא כאילו נראה בו שאר בשר חי שהרי הם עכשיו בענין שאילו היו כן בתחלה קודם הפריחה היו מעכבין בפריחה ונאמר גם עתה אחרי שאין עליהן מראות נגע כאילו חזר בו בשר חי ויהא טמא.
תלמוד לומר בו בהופך: פי' אותו העור שהפך ללבן מתחלה וטיהרו הוא שאם חזר והפך בו בשר חי יטמא. אבל ראש וזקן ושחין וכו' שלא הפכו מתחלה ללבן ולא עיכבו בפריחה כנ"ל, אף על פי שבאו אחר כן לכלל עור הנגע, אינן מטמאין.
( ד ) ואין שער לבן החוזר: אם אחר שפרח בכולו ונטהר נולד בו שער לבן אינו מטמא אותו דקרא דוקא אמר בשר חי ולא שער לבן.
ור"י מטמא: סבר דבשר חי לאו דוקא אלא חד מסימני טומאה נקט.
הכי גרסינן אף שער לבן החוזר יטמא.
יפה כחו: פי' כח טומאתו.
בזמן ששימש החלט: ששימש להחליט את האדם כאשר היה בו הנגע ונהפך בו שער לבן והחליטו הכהן ואחר כך פרח בכולו ותאמר גם בשער לבן זה שאם נמצא בו עדיין מטמאו.
או בזמן שלא שימש החלט: שנולד אחר הפריחה.
א"ל מה בזמן וכו' אינו מעכב את הפריחה: אף שיפה כחו שמתחלה נטמא על ידו מ"מ הפריחה מתשת כחו ונטהר אף שעדיין הוא בו.
בזמן שלא שימש החלט: שבא רק אחר הפריחה אינו דין שהפריחה דוחה אותו שלא יטמא.
ועוד: אפילו אם תדחה ק"ו שלי הרי פשטיה דקרא מוכח דדוקא בשר חי ולא שער לבן.
( ה ) ולא הבהק החוזר: ר"ל הנולד וקרי ליה חוזר שחזר להיות במקום בשר חי ואין לו מראה צרעת ולא בשר חי וכיון דאינו בשר חי אינו טמא.
בהק מעכב: בפריחה תחלה שאם היה בו מקום בהק טמא כאילו נשאר בו בשר חי.
תלמוד לומר בשר חי וכו': שאף על פי שבפריחה מעכב בחוזר אינו מעכב.
( ו ) ראשי אברים שנתגלו שיהו טמאין: פי' שנתגלה הנגע מעליהם ונראה בהם בשר חי שיהו טמא.
אלא לאחר פריחת החלט מחיה בתחלה: פי' שהחליטו במחיה בתחלה קודם הסגר ופרחה בכולו ונטהר ואחר כך חזרו בו ראשי אברים לבשר חי וטימאהו שכך הוא סדר המקראות.
מנין וכו' בסוף שבוע ראשון: היינו שבסוף שבוע ראשון הוחלט על ידי מחיה ואחר כך פרחה בכולו ונטהר ואחר כך נתגלו בו ראשי אברים וכן אם היה באופן זה החלט בסוף שבוע שני או לאחר הפטור ואחר כך נתגלו בו ראשי אברים וכן כה"ג אחר פריחת החלט שער לבן או אחר פריחת החלט הפסיון בכל הני גווני או אחר פריחת הסגר ור"ל שלאחר הסגר פרח בכולו ואחר כך נתגלו בו ראשי אברים מנין שיהא טמא שאף על פי שנתרבו כולם לעיל בפרק ד' לפריחת טהרה מ"וטהר את הנגע" טהור מ"מ אפשר לענין טהרה נתרבו לענין טומאה לא נתרבו.
( ז ) יכול וכו' יהא טמא: פי' שהסגירו ועמד בעיניו בסוף שבוע שני ופטרו ואחר כך נתגלה הנגע מעל ראשי אבריו יכול יהא טמא.
תלמוד לומר הוא: "טמא הוא", למעט אופן זה.
שחזרו בו ראשי אברים בין מתוך החלט וכו': פי' שהחליטו בשער לבן ובעוד שהוא נחלט נתגלו בו ראשי אברים ואחר כך הלך השער לבן שהשחירו והראשי אברים נשארו במקומן. ואם בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני נתגלו ראשי אברים היינו חזרו בו ראשי אברים מתוך הסגר ובכולן טהור.
אלא טהור: ר"ל שנשאר באופן הראשון או להסגר או להפטר.