חפץ חיים על ספרא/שמיני/פרשה י
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
פרשתא י[עריכה]
( א ) זו היא מיתה ודאי: לפי שמדבר למעלה באבר מן החי וכאן הוא מדבר בנבילה ממש.
מן הבהמה: דתיבת "מן" יתר הוא להראות דיש מן הנבילה שמתה שהיא מטמאה ויש מן המתה שאינה מטמאה ואיזו זו טרפה ששחטה שאף על פי שהיא מתה אינה מטמאה שהשחיטה טיהרה.
והלא דין הוא: ולא צריך קרא.
שלא השם פוסלה וכו': פי' כמו בבהמה טמאה אין השם הפוסלה מידי אכילה מביאה לידי טומאה אלא מיתתה, כי כל הטמאים אף על פי שנקראו טמאים בחייהם אינם מטמאים עד שימותו. אף טרפה -- אף על פי שנפסלת מן האכילה בשביל טרפות -- אין לה טומאה עד שתמות וממילא אם שחטה טהורה.
וטרפה אסורה קודם למיתתה: ר"ל דעל ידי שנטרפה קודם למיתתה נאסרה ואינו מועיל לה השחיטה להתירה באכילה.
מה בהמה וכו' אף וכו': ר"ל כמו שאין השחיטה מועלת לה להטרפה להיתר אכילה כך לא תועיל לה לטהרה ותשוה הטרפה לבהמה טמאה בשני הדרכים -- לאכילה ולטומאה. תלמוד לומר "מן הבהמה וכולי".
( ג ) שלא היתה לה שעת הכושר: שאסורה מעולם ולכך דין הוא שלא תועיל לה השחיטה לטהרה.
שהיתה לה שעת הכושר: קודם שנטרפה.
הרי שנולדה טרפה מן הבטן מנין: שאף באופן זה תהיה השחיטה מטהרתה ואי לא אשמועינן קרא לא הוי ידעינן.
שיש למינה שחיטה: ואם כן דין הוא שיטהרנה השחיטה בכל גווני.
בן שמנה יוכיח: ר"ל שנולד לשמנה חדשים חי שאף על פי שיש למינו שחיטה, דהיינו אם לא היה נולד היה מועיל לו שחיטת אמו אף להתירו באכילה, מכל מקום השתא שיצא ממעילה אין מועיל לו השחיטה כלל לטהרו מידי נבילה. אף אתה וכו'.
אשר היא וכו': דתיבת "היא" יתירא דהוה ליה לומר "אשר לכם לאכלה" ולזה דרשו שהוא מיעוט למה שלמעלה דמיירי בשרץ.
שלא עשה דמה כבשרה: דשיעור נבילה בכזית ודמה שיעורו ברביעית קודם שיקרוש.
השרץ שעשה דמו כבשרו: לטמא בכעדשה וכדאיתא לעיל בפרשתא ה'.
( ד ) לכם להביא וכו': דמלת "לכם" יתירא דהוה ליה לכתוב "אשר היא לאכלה" ודרשו דהוא ריבוי לבהמה טמאה ואף דכתיב "לאכלה" אשמועינן קרא דלא נימא להיפך והוי דרשינן "מן הבהמה" מקצת מ הבהמות דהייו דוקא טמאה אבל טהורה אינה מטמאה כלל [זית רענן].
שתטמא במשא: פי' למעלה ריבינו בהמה וחיה טמאה וטהורה לטומאת אברים וכאן ריבה לטומאת שאר בשר נבילה. ומה דאמר במשא משום דמגע נבילה של בהמה טמאה כתיב קרא בהדיא -- "כל הנוגע בהם יטמא" ואמרינן לעיל בריש פ"ו דאתא קרא לאשמועינן דאפילו שחיטה אין מועיל לה לטהרה.
( ה ) לאכלה להביא וכו': סבירא ליה לתנא קמא דהוה ליה לכתוב "אשר תאכלו אותו", ובאמרו "לאכלה" משמע העומד לאכילה ואינו נאכל, ר"ל שהיה מוכן לאכלו אילו נשחטה אמו.
ר' יוסי ב"ר יהודה וכו' שחיטתו מטהרתו: אינהו מדמו ליה לטרפה ותנא קמא מדמה ליה למת ממש (שבת קלו, א).
או יכול אפילו בשעת חיבורן: לבשר.
תלמוד לומר יטמא: יו"ד יתירא קדריש דהוה ליה לומר "טמא" ואמר "יטמא" לרבות בשעת חיבורן.
בנבלתה ולא בקולית סתומה: פי' אף על פי שיש בה כזית מוח ואף על פי שהוא שומר למוח. והטעם מפני שאינה מטמאה משום שומר אלא אם כן יכול ליגע בנבילה עצמה דהיינו נקובה כל שהוא משום דכתיב "הנוגע בנבלתה" -- את שאפשר לו ליגע טמא.
( ו ) ולא באלל המפוזר: פי' בשר שפלטתו סכין ויש כאן מעט שהעור מבטלו אף על פי שיש בכולו יותר מכזית.
תלמוד לומר טמא צריך לומר יטמא, וכן בכל הענין.
בנבלתה ולא בעור: ר"ל עור שהפשיטו דאם נגע בו אינו טמא.
מפשיט לשטיח: הוא ענין בפני עצמו ור"ל דאם הפשיטו לעשות מן העור שטיח לצורך מטה ושולחן דמפשיטו פשוט כדרך שאנו עושין אז כשהפשיט כדי אחיזה הוי חבור יד להוציא טומאה מן הנבילה אם נוגע בו ולהכניס טומאה לבשר אם טהורה היא וטפי מהכי לא הוי יד להכניס ולהוציא טומאה ושיעור כדי אחיזה מפרש בגמרא (חולין קכג, א) דהוא טפחיים.
ולחמת: אם מפשיטו כפול לצורך חמת כעין אותן שעושין לדבש ומתחיל מפיה והופכו כלפי זנבה.
עד שיוציא את כל החזה: הוי חבור והנוגע בעור כנוגע בבשר, בין ליטמא בין לטמא, מפני שהחזה קשה להפשיט מכל האברים לפיכך קודם שיוציאנו מקרי העור מחובר לבשר.
פחות מכשיעור: דהיינו פחות מכדי אחיזה הוה אמינא דלא חשוב יד [כל זה ביארנו לפי דעת רש"י וראב"ד וכפי גירסתנו בגמרא שם דף קכג ע"ב ועיין בהגהות הגר"א].
ולא בעור שאין עליו כזית בשר: בין כשנוגע בעור ובין כשנוגע בבשר דבנבילה בעינן שיהיה בה שיעור נבילה והוא כזית ופחות מכזית לא הוי נבילה אף שהעור משלימה לכזית ואשמועינן דאין שומר מצטרף לטומאה חמורה של טומאת נבילות.
או יכול שאני מוציא וכו': ומסיק בגמרא דהיינו אפילו יש בבשר גופא כזית הוה אמינא דכיון שאין נוגע בבשר אלא בעור שכנגדו מאחוריו יהיה טהור. תלמוד לומר "יטמא", דכיון שיש בבשר שיעורא העור הוי שומר לו ומכניס ומוציא טומאה.
לא בכשני חצאי זיתים שעל גבי העור: היינו אפילו אם נגע בהבשר והטעם דלא קרינא ביה "והנוגע בנבלתם" (ויקרא, יא) דאין בכל נגיעה כשיעור נבילה ושתי נגיעות אין מצטרפות.
תלמוד לומר והנושא יטמא: והרי זה נושא את הנבילה.
הנוגע והנושא: קראי גבי הדדי כתיבי בההיא נבילה דכתיב בה הנוגע יטמא אההיא קאי והנושא יטמא.
הכי גרסינן ומודה רבי עקיבא בשני חצאי זיתים שתחבן בקיסם והסיטן וכולי, דאף על גב דלא הוי כזית מעורה במקום אחד מכל מקום כיון דלאו עור הוא הוי חבור שהמסיט שני חצאי זיתים ביחד טמא.
( ז ) יכול תהא נבלת בהמה וכו': דנפרש קרא כפשטיה דעל האכילה טעון כיבוס בגדים שכן אמר "והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו".
בבית הבליעה: שתחב לו חבירו בבית בליעתו שלא נגע ונשאה מתחלה.
תלמוד לומר: בפרשה אמור.
נבילה וטריפה לא יאכל לטמאה בה: ועל כרחך בנבלת עוף טהור מיירי שאינה מטמאה אלא באכילה דאי בנבלת בהמה למה הזהירם על האכילה משום טומאה, הא במגע ובמשע נמי מטמאה. אלא לאו בנבלת עוף טהור מיירי וממילא שמעת מיהנ שאין לך דבר שמטמא בבית הבליעה אלא נבלת עוף טהור בלבד שהרי לא דיבר הכתוב אלא במי שאין לו טומאה רק אכילה ואינו מדבר בנבלת בהמה שמטמאה מקודם.
תלמוד לומר בה: בה בגדים טמאים בבית הבליעה ולא באחרת.
( ח ) יכבס יכול וכו': האי ברייתא איתא כולה לעיל בסוף פ"ה דמיירי שם לענין נושא אבר מן החי וכאן מיירי לענין נושא נבילה ופירשנוה שם עיי"ש.
תלמוד לומר בגד בגדים צ"ל בגד בגדיו.
הכי גרסינן תלמוד לומר בגד בגד הוא מטמא.