חפץ חיים על ספרא/שמיני/פרק ט
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
( א ) יכול אף הכלים מטמאים מאויר: פירוש משום דנחזייה להאי תנור כמלא טומאה שהרי הוא מטמא מאוירו כאילו נגע בו.
ואין כלים: בין כלים של עץ או של חרס.
ת"ל האוכל: בה"א, משמע אוכל המיוחד שהוא לאדם ולא כל אוכל.
יכול כל אוכל: היינו אף אוכל סרוח וממילא לא יהיה לנו ריבוי לאוכלי בהמה שחישב לאכילת אדם. ויותר טוב כגירסת הגר"א "יכול אף אוכל סרוח".
פרט לאוכל סרוח: שנפסל מאכילת כלב.
אוכל יטמא מלמד שהוא מטמא בכל שהוא: ר"ל שלקבל טומאה מן השרץ אין צריך שיעור כלל אלא אפילו כל שהוא, דסתם אוכל מונח אפילו אכל שהוא.
ת"ל אשר יאכל: ומשמע אוכל הנאכל בבת אחת ושיערו חכמים אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת (יומא ה, א).
( ב ) יהא טמא: ר"ל יהא מה שבתוכו טמא הואיל ואין פיו נתון למעלה מן התנור.
אם כלי חרס שלא הציל עצמו בלא צמיד פתיל וכולי: כדכתיב בקרא "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא", דהוא קאי על כלי חרס.
כלי שטף שהציל עצמו בלא צמיד פתיל באויר כלי חרס: כדלעיל בהלכה א' דדוקא אוכלים מיטמאים ולא כלים.
הכי גרסינן תלמוד לומר כל האוכל להביא את המוקף צמיד פתיל בכלי שטף וכולי: דבתיבת "מכל" יש גם כן ריבוי, דהוה ליה למכתב "מהאוכל", ושדינן מיעוטא אכלי חרס וריבוי אכלי שטף. ואם תאמר מה ראית לומר כן, אימא להיפך? וי"ל מפני שמצינו שכלי חרס ניצול באהל המת בצמיד פתיל וכלי שטף אינו ניצול ולפיכך מרבינן כלי שטף ושדינן מיעוטא אכלי חרס. [ראב"ד].
הכי גרסינן ת"ל האוכל אוכל מיטמא וכולי -- [הגר"א].
תלמוד לומר וכל כלי פתוח וכולי: ואף שאין כלי חרס מפורש דייקינן ליה מדכתיב "פתוח", איזהו כלי שהטומאה קודמת לפתחו, כלומר שעיקר טומאתו כתובה בו דרך פתחו, הוי אומר זה כלי חרס דכתיב ביה "אל תוכו" -- אלמא שהרגילה התורה לבוא הטומאה לתוכו דרך פתחו (חולין כה, א).
הא יש צמיד פתיל עליו טהור: היינו אפילו מה שבתוכו דהא דייקה התורה "כלי פתוח", משמע דעיקר הטומאה מה שנטמא הכלי וכל אשר בו הוא מפני שהוא פתוח ונכנס הטומאה דרך פתחו וכנ"ל, ואם כן כשהוא מוקף צמיד פתיל טהור לגמרי.