חפץ חיים על ספרא/קדושים/פרק יב
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרק יב[עריכה]
(א) אין דוה אלא נדה: פי' דאף על גב דמלת "דוה" משמע כל דבר המחליאה, אין דוה סתם אלא נדה.
שנאמר והדוה בנדתה והזב את זובו מכל מקום: הוא כמו "וגו'", דכתיב שם "והזב את זובו לזכר ולנקבה" ופי' דהקיש שם נדה וזבה בהדדי לומר דעל תרוייהו יש עונש ואזהרה להבא עליהן וזהו שאמר "מכל מקום".
(ב) שעשה בה את המערה: נשיקה או הכנסת עטרה כגומר ביאתו.
שיש בה טומאה: שמטמאה את בועלה לפיכך החמיר בה לענין העראה.
תלמוד לומר כי את שארו הערה: באחות ואחות אם הרי דגם שם אף על פי שאינה מטמאה את בועלה מכל מקום החמירה בהן התורה לענין העראה ומכל מקום אינם בכלל שני כתובים הבאין כאחד דאין מלמדין דיש בכל אחד מעלה מה שאין בחבירו ולפיכך יכול ללמוד בנין אב מבין שניהן לעלמא ולזה קאמר הרי את למד בנין אב מבין שניהן.
לא ראי נדה: שיש בה טומאה כראי אחות אב שאין בה טומאה ולא ראי אחות אב שהוא איסור הבא משום שאר ותוכל לפשוט כל עריות הבאות משום שאר אבל אשת איש שאין איסורו משום שאר מהיכא תיתי לן כהרי נדה שאין איסורה משום שאר ואפילו הכי השוה בה הכתוב להעראה שיהא כגומר, הצד השוה שבהן וכו'.
(ד) מה אשת אחי אביו מן האב: כדיליף לקמיה בהלכה וי"ו.
תלמוד לומר ערות אחות אמך וגו': ר"ל וכבר כתיב לעיל בפרשה אחרי ערות אחות אביך וגו' ערות אחות אמך וגו', ולמה שנה כאן עוד הפעם לרבות דאפילו רק מן האם.
לענין שאמרנו: לעיל בהלכה ב' דאפילו המערה חייב.
(ה) עונם ישאו עונש שמענו: דכל היכא דכתיב "עונו ישא" הוא מרמז על עונש כרת, עיין לעיל בפרשה צו פרק י"ג הלכה ב'.
תלמוד לומר ערות אחות אביך וגו': הכתוב בפרשת אחרי והא דלא הביא מקרא זה גופא דכתיב "ערות אחות אמך ואחות אביך לא תגלה" משום דעיקרו דההוא קרא אתי כדי לסיים העונש עונו ישא.
(ו) אסר מכלל אשת אחיו מאמו: דיבום לא שייך אלא באשת אחיו מאביו, ר"ל ואם כן הלא ראינו דהחמירה התורה יותר באחי אמו מאחיו מאביו, ואם כן בזה שהחמירה התורה באשת אחי אביו מאביו כל שכן שיש לנו להחמיר באשת אחי אביו מאמו.
תלמוד לומר דודו: ערות דודו גילה.
ונאמר להלן דודו: גבי גאולה "או דודו או בן דודו יגאלנו".
מה דודו שנאמר להלן במשפחת אביו: דכתיב "ממשפחתו יגאלנו" ומשפחת אם אינם קרויה 'משפחה'.
(ז) אם יש וכו': דבאשת אחיו אמר "ערירים יהיו" ומפרש מה שכתב ערירים יהיו הוא שאם יש להם בנים ימותו בניהם והם יהיו ערירים, ומה שכתב "ערירים ימותו" היינו אם אין להם בנים ישארו כך עד מותם ולכן כפל המאמר הזה בברייתא ט' שנית.
גבר לא יצלח בימיו וגו': היינו דבסוף פסוק כתיב "לא יצלח איש מזרעו וגו'" ויש זכר לדבר דערירי הוא בענין זרע האדם.
תלמוד לומר ערות אחי אביך לא תגלה: היינו מה שכתוב בסוף "אל אשתו לא תקרב".
(ח) מה אחות וכו' בין מן האב בין מן האם: כדלעיל בברייתא ד'.
יש לה איסור: קודם שטובלת.
אף אשת אח: מיירי באותה שיש לה איסור ויש לה היתר אבל לא מיירי באשת אחיו מאמו. והנה משמע לכאורה מזה דאשת אחיו מאמו אין בה כרת, ותמהו התוספות בריש יבמות דמוכח שם במשנה דיש בה כרת מדחשיב שם במשנה אשת אחיו מאמו בט"ו נשים שפוטרות צרותיהן וחייבין לאוין אין פוטרות צרותיהן, וכן לקמן חשיב גם כן ט"ו נשים שפוטרות צרותיהן ומסתמא אשת אחיו מאמו גם כן בכלל זה כמו במשנה. ולבד זה איתא בהדיא ביבמות (דף נד.) דמרבינן מקרא האמור בפרשת אחרי ערות אשת אחיך לא תגלה ערות אחיך היא, בין מן האב בין מן האם, ומחמת זה דעת הקרבן אהרן דמשבשתא היא והעתיק כאן תחת ברייתא זו הברייתא שהובאה ביבמות (דף נ"ד) דהקרא מיירי בין באשת אחיו מן האב ובין מן האם, וכן הוא גם כן דעת הגר"א בהגהותיו.
והראב"ד בביאורו מתרץ קצת דהך ברייתא נמי מודה לההיא דרשא דדרשינן מאזהרה דפרשת אחרי לרבות אף באשת אחיו מאמו דרחמנא אזהר עלה. דהיא נכללת גם כן באשת אחיו והכא הכי קאמר, אי לאו קרא יתירא דכתיב שם גבי אזהרה מהאי קרא דעונשין לא הוי ידעינן זה דהוי אמרינן דמיירי דוקא במן האב ולא מן האם מדכתיב ביה "נדה היא", לא אמרתי אלא באשת אח שהיא כנדה שיש לה היתר ביבום, והשתא דכתיב קרא יתירא גבי אזהרה שמעינן דאשת אחיו בין מן האב ובין מן האם ו"נדה היא" דכתב רחמנא גבי אשת אחיו לדרשא אחריתא אתי למימרא דרב הונא עיי"ש (יבמות נד, א).
(י) על אחת מכל עריות: פי' שאם אחיו נשא בתו וכדומה אותן שאסורות עליו משום ערוה, ומת, יכול שיבוא מצות יבום וידחה האיסורים.
אף עליה שנאמר כאן ביבמה הכתוב מדבר: פי' שאחיו נשא אחות אשתו ומת ואמר רחמנא לא תקח.
צרתה מנין: פי' שאחיו נשא עוד אשה לבד אחות אשתו מנין שגם היא אסורה להתייבם.
(יא) תלמוד לומר לצרור: דהוא יתר להורות דאפילו הצרה לא יקח.
וצרות צרותיהן: כגון שהלכה צרתה ונשאת לאחיו השני ולו אשה אחרת ומת. כשם שצרתה פטורה כך צרת צרתה פטורה, ומפיק לה בגמרא מדכתיב "לצרור" ולא כתיב "לצור" -- משמע צרות הרבה. והנך ט"ו נשים מנויות במשנה ביבמות ריש פ"א.
(יב) או אף וכו': פי' יכול שאני מרבה שש עריות חמורות דמנו שם במשנה ואלו הם אמו, ואשת אביו, ואחות אביו, ואחותו מאביו, ואשת אחי אביו, ואשת אחיו מאביו. וקרי להו חמורות לפי שאינם נשואות לאחיו כי היכי דנשואות ט"ו נשים אלא אסורין הן לכולהו אחין ואמר יכול שאני מרבה את אלו אם נישאו שש עריות אלו לעלמא והוו להו נשים אחרים ומתו בעליהם, יכול כי היכי דהנך ט"ו נשים דנשואות לאחים - צרותיהן אסורות, אף אלו השש עריות דנשאו לעלמא אם מתו בעליהן או נתגרשו יהיו צרותהן אסורות גם כן.
אמרת: כלומר אתה יכול להשיב דאי אפשר לפי דתאמר מה אחות אשתו וכו'.
הכי גרסינן אף כל ערוה וכו' ומותרת לינשא לאחיו צרתה אסורה.
שאין צרה אלא מאח: פי' הואיל ופטרה הכתוב מזיקתו ממילא הרי היא עליו באיסור אשת אח שיש לו בנים דהיא בכרת אבל בעלמא הלא לא רמי איסור אשת אח עליה ושריא.
(יג) עונש לא שמענו: שהיא לא נשנה בפרשת קדושים לגבי עונשין, תלמוד לומר "כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלו ונכרתו", וממילא כלול בזה נמי אם ייבם ערוה או צרתה.