חפץ חיים על ספרא/קדושים/פרק ח
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרק ח[עריכה]
( א ) יכול יקבלנו: להשיאו בת ישראל.
תלמוד לומר אתך: דהוא יתירא.
את שבאו עדים מנין: במסכת יבמות פריך פשיטא שתקבלהו ולמה לקרא בזה? ומסיק דהעדים אינם עדי ראייה שראוהו שנתגייר אלא עדי שמיעה שאומרים שמענו שנתגייר בבית דין פלוני. סד"א לא נהימנינהו.
תלמוד לומר וכי יגור: משמע כי יגור מכל מקום.
אין לי אלא בארץ: שמקבלים גרים דמשום חשיבותא דארץ ישראל לא מהדרי.
בחוץ לארץ מנין: דלמא הדר ביה.
תלמוד לומר אתכם: "הגר הגר אתכם".
צריך להביא ראיה: שנתגייר דחיישינן שמא גבעוני מהול ומשום שבחא דארץ ישראל קאמר הכי ומשקר אבל בחוץ לארץ אין צריך להביא ראיה שבודאי לא בא אלא אם כן מהול בבית דין.
( ה ) כבר הדין אמור: בריש קדושים בפ' ט"ו.
שהמודד נקרא דיין: פי' כשם שהדיין צריך ליזהר שלא יוותר ממון מאחר לחבירו כך המודד צריך ליזהר שלא יגע מממון חבירו.
שאם שקר במידה קרוי עוול שנאוי וכו': וכמו שמבואר לעיל פרק ד' הלכה א' גבי דיין, עיי"ש.
( ו ) במידה: זו מידת הארץ כגון שותפים שרוצים לחלוק, לא ימדוד לזה חלקו בחבל בימות הגשמים שאז החבל לח ונמשך ביותר ולזה בימות החמה שאז החבל קשה ואינו נמשך.
במשקל זו טריטני: מאזנים של כסף וזהב וטריטני על שם הצורף שהוא נקרא כן.
זיר הגדול וקוטית קטנה: שמות מידות הלח והיבש הן.
ויש אומרים זו המחק גרסינן: והוא העץ שמוחקין בו את המידה שמוליך ומביא על המידה להשוותן והעוול בו פירשו בגמרא שלא יעשה צדו אחד עבה וצדו אחד קצר, שהקצר נכנס בתוך התבואה והעב אינו נכנס כל כך.
( ז ) צדק את האיפות וכו': איפה הוא מדת יבש והין זו מידת הלח.
והלא בכלל איפה הוא: שנודע מידת הלח ממידת היבש.
שיהא לאו שלך צדק: שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב.
( ח ) יהיה לך מנה אגרדמים: קרא יתירא קדריש דהיה לו לומר "לא תעשו עוול במשפט כי אם מאזני צדק וכו'" והדר אמר "יהיה לך" לומר דכך יהיה בהכרח למנות אגרדמים, פי' ממונים להלקות ולייסר למעוות המדות.
מכאן אמרו: ממה שאמרו "צדק את המאזניים וכו'".
הסיטון: הוא חנוני גדול שקונה הרבה יחד מקנח מידותיו בשביל שנקרש בהם היין והשמן ומתמעטת המידה ובכלי הלח מוקי לה בגמרא ובעל הבית שאינו מוכר תמיד כסיטון די ליה פעם אחת לי"ב חדש.
חילוף הדברים: סיטון פעם אחת בשנה כיון שמודד תמיד אין המשקה נקרש בתוכו אבל בעל הבית שאינו מוכר תמיד היין נתייבש בתוכו לפיכך מקנח אחד לשלשים יום.
החנוני מקנח וכו': יש מפרשים שהם דברי תנא קמא ורשב"ם פי' דהוא אליבא דכולי עלמא דאפילו רשב"ג מודה דחנוני אף על פי שהוא מוכר תמיד כיון שהוא אינו חייב להטיף ג' טיפין נקרש בתוכו יותר.
וממחה: מקנח.
משקלותיו: הוא אבני משקל ששוקל בהם דבר לח או בשר.
על כל משקל ומשקל: בכל פעם ששוקל בהן שנדבק בהם יותר מן המשקולת לפי שיש בהם בית קבול לפיכך צריך לקנח בכל פעם ופעם.
( ט ) במה דברים אמורים: שצריך לקנח.
בלח: כגון בשר יין ושמן אבל בדבר יבש כגון פירות ופלפלין וכהאי גוונא אין צריך לקנח שאין דבר נדבק מהן מאומה.
טפח: היינו שיהיה דבר הנשקל שוקל יותר מהליטרא שבו ישקל, ובגמרא מוקי לה במקום שנהגו להכריע אבל במקום שלא נהגו ישקול עין בעין. וטפח דאמר היינו לליטרא והוא הדין לעשרה ליטרים, אין צריך להכריע אלא טפח, אבל בפחות מליטרא אין צריך להכריע טפח דנפיש יותר מדי.
עין בעין: בצמצום.
נותן לו גירומיו: פי' במקום שאין נוהגין להכריע נותן לבד המשקל את גרומיו והוא התוספת שמוסיף לו כדמפרש ואזיל. ובגמרא יליף לה מקרא.
א' מעשרה בלח: בגמרא מבואר דהאי א' מעשרה היינו לכל עשרה קבים נותן אחד מעשירית מקב. וביבש בעי לה בגמרא עי"ש (בבא בתרא פח, א).
( י ) על תנאי כך וכו': שאם לא כן למה הזכיר יציאת מצרים אלא לומר צַדקו המדות שעל מנת כן הוצאתי אתכם וכו' שהוא על מנת שתרדפו הצדק.
שכל המודה וכו': היינו שמודה שהבורא משגיח על עולמו על כל פרט ופרט מודה ביציאת מצרים ששם הראה השגחה פרטיות כמה שנאמר "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ".
וכל הכופר במצות מדות: שמרמה את חבירו במדות ודומה בנפשו כאילו אין עין רואה עליו מלמעלה -- כופר ביציאת מצרים.
( יא ) ליתן שמירה ועשייה וכו': דשמירה הוא הלימוד כמה דכתיב בפרשה אמור "ושמרתם" ואמרו חז"ל "זו המשנה", "ועשיתם זו מעשה", והיינו דבין החוקים ובין המשפטים החיוב ללמדם ולקיימם.