חפץ חיים על ספרא/קדושים/פרק ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק:    מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה

גרסאות הספרא על פרק/פרשה זו:    ספרא (מלבי"ם) | ספרא (גר"א) | ספרא (דפוס ישן)


ביאור - פרק ו[עריכה]

( א ) עד שלא תצא נפשה:    פי' שחטוה ועדיין מפרכסת.
לא תאכלו על הדם:    פי' לא תאכלו הבשר בעוד הדם בו שהוא הנפש. והנה דעת רש"י בחולין דף קכ"א דהוא מדרבנן, דמדאורייתא בשחיטה בעלמא משתרי לישראל, וקרא אסמכתא בעלמא. ודעת רמב"ם בפ"א מהלכות שחיטה (פ"א מהל' שחיטה) דהוא מדאורייתא אלא שאין לוקין על לאו זה, ולדידיה השחיטה מהניא רק להוציאה מידי נבלה ואבר מן החי.
במזרק:    שאסור לכהנים לאכול הזבח עד שיזרק הדם על גבי המזבח.
שאין מברין וכו':    פי' סעודת הבראה לקרוביו האבלים.
לא תאכלו על הדם:    פי' על המתחייב דם ליהרג. ומסברא מוקמינן על הרוגי בית דין שנהרגין על עונש שלא ינהגו בהם כבוד כדי שיתכפרו.
אזהרה לבן סורר ומורה:    דלא ענש אלא אם כן הזהיר.
תלמוד לומר לא תאכלו על הדם:    פי' לא תאכלו אכילה שתהרגו עליה.


( ב ) מנחשים בחולדה וכו':    שהיו נותנים בהם סימנים לנחש בהם.
אלו אוחזי עינים:    האוחזים וסוגרים עיני הרואים ומראים להם כאילו עושים דברים של פלא והם אינם עושים מאומה. ופי' "תעוננו" לשון עין, והכונה שלא תאחוז את העין.
המעביר על העינים:    שכבת זרע משבעה מיני בריות ומעביר על עיניו ועושה כשפים.
אלו נותני עתים:    רבי עקיבא דורשו מלשון עונה.
למודי ערב שביעית:    פי' למודים ורגילים הם ערבי שביעית להיות החיטים שנזרעות בהן יפות אבל הקטניות שנזרעו אז עקורות הן מן הטובות להיותן רעות ונמצא שאינו בוטח בהקב"ה ואומר שהעולם כמנהגו נוהג ואין בו כח לשנות.


( ג ) לא תקיפו וכו':    פי' דבזקן אמר "לא תשחית את פאה זקנך" לשון יחיד, ובהשחתה אמר "לא תקיפו" לשון רבים, משמע דאתרי קמהדר, אמקיף ואניקף.
הצדעים מכאן ומכאן:    פי' ב' פירקי דרישא, מקום שמתחבר עצם הגולגולת עם עצם הלחיים ולמטה, משם פיאות הזקן.


( ד ) מה תלמוד לומר:    פי' למה שינה הכתוב ואמר כאן "לא תשחית" ולא אמר "לא תגלח" כדרך שאמר גבי כהנים בפרשת אמור "ופאת זקנם לא יגלחו".
תלמוד לומר לא תשחית:    ומספרים אינם משחיתים שאין חותכין שער בצד עיקר כתער.
גילוח שיש בו השחתה:    דרך לגלח בו ומשחית. והיינו תער. אבל רהיטני משחית ואין דרך לגלח בו, ומספרים מגלחין ואין משחיתים. וממשמעות הברייתא משמע דלמידין אלו מאלו, ואף על גב דהאי גבי כהנים כתיב והאי גבי ישראלים כתיב -- ילפינן בפרק קמא דקדושין בגזירה שוה מפאה פאה האי מהאי.


( ה ) אחת מכאן ואחת מכאן:    כמבואר לעיל אלו הם הצדעים.
ועל הזקן שתים מיכן וכו':    פי' פרק ראשון של זקן היינו תחת האזן מקום שלחי התחתון יוצא משם ושם נקרא פיאה בחודו של לחי שבולט לחוץ ושתי השיבולת שבסנטר מקום חיבור שני הלחיים יש עצם קטן שמחבר הלחיים יחד שמכאן ושמכאן גם כן נקרא פיאה שכל אחד מהם לסוף הלחי הרי שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטה והוא השער שבין ב' השיבולת שבסנטר ופרק הוא בפני עצמו.
אינו חייב אלא אחת:    קסבר חד לאו הוא כתיב על כל חמשה פאות הזקן. ותנא קמא סבר דגמרינן לענין פאה מקרחה ושריטה, דשם חייב על כל קרחה וקרחה ועל כל שריטה ושריטה, מדכתיב בהו "לא יקרחו קרחה בראשם ולא ישרטו שרטת", הכי נמי חייב על כל פאה ופאה.


( ו ) אפילו לקטו וכו':    קסבר דדרך לגלח בהן והוי כמו גילוח בתער.

( ח ) תלמוד לומר ושרט:    דמצי למיכתב "לנפש לא תשרטו" במקום "ושרט לנפש לא תתנו", משמע דאתי לאורויי לחייב על כל שריטה ושריטה.

( ט ) על חמש מתים:    כגון שהיו כולם מונחים לפניו ושרט שריטה אחת על כולם.

( י ) וכתובת קעקע:    כותבין תחלה על בשרו בסם או בסיקרא ואחר כך מקעקע הבשר במחט ונכנס הצבע בעור ובבשרו, ונראה בו לעולם.
שם השם:    שם עכו"ם על בשרו שנאמר "וכתובת קעקע לא תתנו וכו'", פי' לא תתנו בכם שום כתובת קעקע שאני ה', ואסורין אתם לכתוב שם אחר על בשרכם.